רפואה מסוכנת

המתח היה גדול. רק 15 דקות לפני שליסטון נכנס לאולם, פנה עמיתו ויליאם סקוואייר אל קהל הצופים הגדול וביקש מתנדב כדי להתאמן עליו. רחש עצבני מילא את החדר. סקוואייר החזיק מתקן שנראה כמו נרגילה ערבית עשויה זכוכית שאליה מחוברים צינור גומי ומסֵכה דמוית פעמון. את המתקן עיצב פיטר, דודו של סקוואייר שהיה רוקח בלונדון, והוא שימש את רופא השיניים ג’יימס רובינסון כדי לעקור שן רק יומיים לפני כן. המתקן לא היה מוכר לקהל ואיש לא העז להתנדב.

בייאושו, ציווה סקוואייר לבסוף על שוער האולם, שלדרייק שמו, לנדב את עצמו לניסוי. הוא לא היה בחירה טובה, משום שכפי שכתב המנתח בגמלאות הרולד אליס, הוא היה “שמן, נפוח, ועם כבד שהיה רגיל, ללא ספק, לאלכוהול חזק.” סקוואייר הניח בעדינות את המתקן על פניו הבשרניות של השוער. לאחר כמה נשימות עמוקות של אֶתֶר, קפץ השוער מן השולחן, כך מסופר, ויצא מן החדר בריצה, מקלל את המנתחים ואת הקהל במלוא ריאותיו.

לא יערכו עוד בדיקות מקדימות. הרגע המכריע הגיע.

הקץ לסבל

עשרים וחמש דקות לאחר שתיים בצהריים, הוכנס לאולם על אלונקה פרדריק צ’רצ’יל, משרת בן 36 מרחוב הרלי. האיש הצעיר סבל מדלקת כרונית בעצם השוקה, שנבעה מזיהום חיידקי וגרמה לברכו הימנית להתנפח ולהתכופף בחדות. בניתוח הראשון שלו, שנערך שלוש שנים לפני כן, פתחו את האזור המודלק וכפי שתיאר זאת מאמר מ-1915 בכתב העת האמריקני לכירורגיה, הוציאו מן הברך “כמה גופים שכבתיים בעלי צורה לא מוגדרת” שגודלם כגודל גרגר אפונה ועד גרגר שעועית. ב-23 בנובמבר, 1846, צ’רצ’יל התאשפז שוב. כמה ימים לאחר מכן, ביצע ליסטון חתך והחדיר מכשיר בדיקה לברך. בידיים שלא נשטפו, מישש ליסטון וחיפש את העצם כדי לוודא שהיא יציבה. הוא הורה לשטוף את הפתח במים חמים, לחבוש אותו ולאפשר למטופל לנוח. אבל בימים שלאחר מכן הידרדר מצבו של צ’רצ’יל. עד מהרה הוא החל לחוש כאב חד שהקרין מן הירך ועד לבהונות. הכאב חזר על עצמו שלושה שבועות לאחר מכן. ליסטון החליט שיש לקטוע את הרגל.

צ’רצ’יל הוכנס לאולם הניתוחים על אלונקה והונח על שולחן העץ. שני עוזרים עמדו בקרבת מקום למקרה שהאֶתֶר לא ישפיע והם יצטרכו לרסן את המטופל המבועת בעוד ליסטון מסיר את הגפה. ליסטון נתן את האות וסקוואייר צעד קדימה והצמיד את המסכה לפיו של צ’רצ’יל. בתוך דקות ספורות המטופל היה חסר הכרה. סקוואייר הניח מטפחת ספוגת אֶתֶר על פניו של צ’רצ’יל כדי לוודא שהוא לא יתעורר במהלך הניתוח. הוא הנהן בראשו לליסטון ואמר, “אני חושב שהוא מתאים, אדוני.”

ליסטון פתח מזוודה ארוכה והוציא ממנה סכין קטיעות ישר פרי המצאתו. צופה בקהל באותו אחר הצהריים ציין שהכלי כנראה חביב על ליסטון, כי על הניצב היו חריצים קטנים שסימנו את מספר הפעמים שבהן הוא השתמש בסכין בעבר. ליסטון העביר את ציפורן אגודלו על הלהב כדי לבחון את חדותו. לאחר שהשתכנע שהסכין מתאים למטלה, הוא הורה לעוזרו, ויליאם קדג’ “לקחת את העורק,” ואז פנה לעבר הקהל.

“כעת, רבותיי, מדדו את הזמן!” הוא צעק. גל נקישות עבר באולם כששעוני הכיס נמשכו החוצה מן המקטורנים שלהם ונפתחו.

ליסטון חזר ופנה אל המטופל והידק את ידו השמאלית סביב ירכו של האיש. בתנועה חדה אחת הוא ביצע חתך עמוק מעל הברך הימנית. אחד מעוזריו הידק מיד את חוסם העורקים סביב הרגל כדי לעצור את זרם הדם, בעוד ליסטון דחף את אצבעותיו כלפי מעלה מתחת לספח העור כדי למשוך אותו לאחור. המנתח ביצע סדרה נוספת של תנועות מהירות בסכינו, חושף את עצם הירך. ואז הוא עצר.

מנתחים רבים, ברגע שהם עומדים אל מול עצם חשופה, נבהלים מן הצורך לנסר דרכה. מוקדם יותר במאה ה-19, הזהיר צ’רלס בל את תלמידי הרפואה והורה להם לנסר לאט ובנחישות. אפילו המיומנים בביצוע חתכים פחדו לעיתים כשהיה צורך לקטוע גפה. ב-1823, הצהיר תומס אלקוק שהאנושות “רועדת אל מול המחשבה שאנשים שאינם מיומנים בשימוש בכלים כלשהם, למעט השימוש היומי במזלג ובסכין, צריכים, בידיים חוטאות, להתיימר ולנתח את אחיהם הסובלים.” הוא נזכר בסיפור מקפיא דם על מנתח שהמסור שלו נתקע חזק כל כך בעצם עד שלא היה אפשר להוציא אותו. אחד מעמיתיו, ויליאם גיבסון, יעץ שמנתחים מתחילים יתאמנו על פיסת עץ כדי להימנע מתרחישים זוועתיים כאלה.

ליסטון נתן את הסכין לאחד החובשים, שהעביר לו במקומו מסור. אותו עוזר הפשיל את השרירים, שלאחר מכן ישמשו ליצירת גדם הולם בשביל קטוע הרגל. המנתח הדגול ביצע חצי תריסר תנועות לפני שהגפה נפלה, היישר אל ידיו הממתינות של עוזר נוסף, שזרק אותה מיד לקופסה מלאה נסורת שעמדה לצד שולחן הניתוחים.

בינתיים, העוזר הראשון שחרר לרגע את חוסם העורקים כדי לחשוף עורקים וורידים חתוכים שצריך לקשור ולחסום אותם. בקטיעות ירך יש לרוב 11 כלי דם כאלה שיש לקשור. ליסטון סגר את העורק הראשי בקשר מרובע ואז הפנה את תשומת לבו לכלי הדם הקטנים יותר, ואותם משך זה אחר זה בעזרת מלקחי קרס חדים הקרויים מצבט. העוזר שחרר שוב את חוסם העורקים בזמן שליסטון תפר את הבשר שנותר.

נדרשו לליסטון רק 28 שניות כדי לקטוע את רגלו הימנית של צ’רצ’יל, ובזמן זה המטופל לא זז ולא צעק. כשהאיש התעורר כמה דקות לאחר מכן, הוא שאל, על פי הדיווחים, מתי יתחיל הניתוח וקיבל תשובה בדמות הגדם המוגבה שלו, להנאת הצופים שהסתכלו בתדהמה על המחזה שהיו עדים לו. בפנים סמוקות מהתרגשות הכריז ליסטון: “התחבולה הינקית הזאת מנצחת היפנוזה בשתי ידיים קשורות מאחורי הגב!”

עידן הסבל קרב אל קִצו.

יומיים לאחר מכן, קרא המנתח ג’יימס מילר מכתב שכתב ליסטון בחופזה לתלמידי הרפואה שלו באדינבורו, “שבו הכריז בהתלהבות על אור חדש שהאיר על הכירורגיה.” במהלך החודשים הראשונים של 1847 הן המנתחים והן ידוענים סקרנים פקדו את אולמות הניתוחים כדי לחזות בפלאי האֶתֶר. כולם, מסר צ’רלס נפייר, מושל של מושבה שהיום היא מחוז בפקיסטן, ועד הנסיך ז’רום בונפרטה, אחיו הצעיר של נפוליאון הראשון, הגיעו כדי לחזות במו עיניהם בהשפעת האֶתֶר.

המונח “הרדמה באֶתֶר” נטבע, והעיתונים ברחבי המדינה העלו על נס את השימוש באֶתֶר בניתוחים. החדשות על כוחו התפשטו. “בהיסטוריה של הרפואה אין תקדים להצלחה המושלמת של השימוש באֶתֶר,” הצהיר העיתון אקסטר פלייניג פוסט. גם הפיפל’ס ג’ורנל הלונדוני הכריז על הצלחתו של ליסטון: “איזה אושר לכל לב בעל רגשות…ההודעה על תגלית נאצלת זו של הכוח להשקיט את חוש הכאב, ולמסך את העין והזיכרון מכל זוועות הניתוח…הבסנו את הכאב.”

אויב בלתי נראה

מאורע בעל חשיבות מקבילה לזו של ניצחונו של ליסטון עם האֶתֶר הייתה הנוכחות, באותו היום, של איש צעיר ושמו ג’וזף ליסטר, שישב בשקט בירכתי אולם הניתוחים. מוקסם ומרותק מן המופע הדרמטי שבו חזה זה עתה, הבין הסטודנט המבטיח לרפואה, בעודו פוסע החוצה מן האולם לרחוב גאוור, שאופיו של מקצועו העתידי השתנה לעד. לא עוד יצטרכו הוא וחבריו לכיתה להיות עדים “למראה כה נורא ומטריד” כמו זה שבו צפה ויליאם ויילד, סטודנט לכירורגיה שהיה נוכח בעל כורחו בעקירת עין של מטופל ללא הרדמה. הם גם לא ירגישו צורך להימלט, כפי שעשה המנתח ג’ון פלינט בכל פעם שצרחות המנותחים שנטבחו על ידי מנתחיהם נעשו בלתי נסבלות.

ואף על פי כן, בעוד ליסטר מפלס דרכו בקהל הגברים שלוחצים ידיים ומברכים את עצמם על בחירת המקצוע ועל הניצחון הנאצל, הוא היה מודע באופן חד לכך שהכאב הוא רק מכשול אחד בפני ניתוח מוצלח.

הוא ידע שבמשך אלפי שנים הגביל האיום המתמיד של זיהום את הישגי המנתחים. כניסה לחלל הבטן, למשל, הייתה כמעט תמיד קטלנית בשל כך. גם בית החזה היה מחוץ לתחום. לרוב, בעוד רופאים טיפלו במצבים פנימיים, ומכאן המונח “רפואה פנימית” התקף עד היום, מנתחים טיפלו בבעיות היקפיות: חתכים, שברים, כיבי עור, כוויות. רק כשביצעו קטיעות חדר סכין המנתחים אל עומק הגוף. לשרוד את הניתוח, זה היה דבר אחד. אבל להחלים ממנו לגמרי ללא סיבוכים היה דבר אחר לגמרי.

כפי שהתברר, במהלך עשרים השנים שמיד לאחר השתרשות ההרדמה באֶתֶר, תוצאות הניתוחים החמירו דווקא. עם הביטחון החדש לנתח בלי לגרום כאב, מנתחים הראו נכונות רבה יותר להניף את הסכין, ושיעור הזיהומים וההלם שלאחר הניתוח עלה. בבית החולים הכללי במסצ’וסטס, למשל, שיעור התמותה בקטיעות עלה מ-19% לפני עידן האֶתֶר ל-23% לאחריו. אולמות הניתוחים נעשו מטונפים יותר מתמיד ככל שעלה מספר הניתוחים. מנתחים עדיין לא הבינו את הסיבה לזיהומים וניתחו מספר רב של חולים בזה אחר זה בעזרת אותם כלים בלתי שטופים. ככל שגדל הקהל באולם, כן פחתה הסבירות שינקטו אמצעי זהירות תברואתיים ולו הפשוטים ביותר. ובין המנותחים שעברו תחת הסכין, רבים מתו או שלא התאוששו התאוששות מלאה ואז בילו את חייהם כנכים. זו הייתה בעיה כלל עולמית. פחדם של חולים ברחבי העולם התגבר אל מול המילה “בית חולים”, ואפילו המנתחים המיומנים ביותר פקפקו ביכולות שלהם עצמם.

כשליסטון חזה בניצחון האֶתֶר של ליסטון, הוא היה עד לסילוק רק אחד מבין שני המכשולים שעמדו בדרכו של ניתוח מוצלח – הכאב. מלא השראה ממה שראה באותו אחר צהריים ב-21 בדצמבר, אך מודע לסכנות שעדיין מעכבות את עמיתיו, הקדיש ג’וזף ליסטר דק האבחנה את שארית חייו לפענוח הסיבות והטיב של זיהומים לאחר ניתוח ולמציאת הפתרונות לכך. בצִלו של אחד הקצבים הגדולים האחרונים של המקצוע, מהפכה כירורגית נוספת עמדה להתרקם.

המאמר עבר התאמה מן הספר “אמנות הקצבות: מסעו של ג’וזף ליסטר להפוך על פניו את העולם המזוויע של הרפואה הוויקטוריאנית“, מאת לינדסי פיצהריס, על פי הסכם עם סיינטיפיק אמריקן/פארר, שטראוס וגירו. כל הזכויות שמורות ללינדסי פיצהריס.