עכשיו מותר לגלות: הספר יישאר ספר, וכנראה אין תחליף לפנקס הוותיק והאמין. אוסף תחזיות low tech לאלף החדש
מאת מיכל פלטי
רק בשבוע שעבר, ימים ספורים לפני סיומו של האלף, חזרו פתאום מוצרי low tech למוקד תשומת הלב – אותם חפצים, וההרגלים שלצדם, שמלווים אותנו בכל יום, ושיחסנו אליהם תמיד היה כפוי טובה. מעולם לא נתנו בהם מבט נוסף, ורק בשבוע הזה שב כבודם וזהר מחדש. בהיערכות התזזיתית לבאג ,2000 מי לא הביט לרגע בחיבה מחודשת אל פנקס הרשימות שלו, ספר הטלפונים המקומט או ספל הקפה, וידע שהם יהיו שם תמיד, בטוב וברע?
בתקופה שעתידנים ואנליסטים נחפזים להספיד כמעט את כל מה שאנחנו מכירים, נחמד להציג דווקא את רשימת המוצרים וההרגלים האמינים והבלתי תלויים, מוצרי low tech שילוו אותנו גם לאלף הבא.
ויקטור פטרוסקי סוקר בספרו “חפצים שימושיים” (עם עובד) את הכלים והמכשירים המקיפים את האדם בחיי היום-יום. לפי הרשימה שלו, יש כ-20 אלף פריטים כאלה בכל בית, וכולם ראויים לכבוד. אבל לכל אחד מאתנו יש רשימה משלו של חפצים שיעניקו לו ביטחון גם בתקופה של שידורים דיגיטליים, וגם כשמחלקת התמיכה תצווה עלינו לכבות ולהדליק את המחשב עד שהדיסק הקשיח יקרוס סופית. למי שלא מוכן להסתנוור מחפצי היי-טק שמכזיבים בתדירות גבוהה מדי, הרי רשימה חלופית.
* אופניים. כלי התחבורה הספורטיווי הזה שרד את האלף האחרון באלגנטיות, והוא מדלג בקלות לאלף הבא. ב-1840 בנה הסקוטי קירקפטריק מקמילן את הזוג הראשון בעל הדוושות, וב-1865 נבנתה בפאריס גרסה מתקדמת יותר שנקראה “ולוסיפד”.
היום אפשר לרכוב עם סל מלפנים, עם מושב פלסטיק קטן מאחור,ואפשר כמובן לעשות את זה כתחביב ספורטיווי נמרץ. האופניים אינם מזהמים ואינם צורכים דלק, ורובם זולים יותר מכל מכונית או קטנוע.
תחזית :low tech בכל עיר שמכבדת את עצמה יש שבילי אופניים. אם יופעל מספיק לחץ על ראשי ערים בישראל, יהיו בקרוב שבילים גם כאן. אז אולי יוכלו הרוכבים להיפטר מהקסדה המשונה על הראש.
* אטבים. הנייר סובל הכל, גם הספדים מעליבים (ראו לדוגמה את ספרה של האנליסטית אסתר דייסון, “,”Release 2 שחוזה חד משמעית את היעלמות הנייר). יש שטוענים שמסך המחשב יחליף את הנייר המודפס, אבל בינתיים שולחן העבודה של רוב האוכלוסייה נראה כמו שולחנו של מלחין מהמאה ה-:19 ערימות של נייר, רשימות וטיוטות (וזה בלי לציין את החשבונות המגיעים בכל חודש ונעלמים מעצמם, את מספרי הטלפון החשובים מאוד הרשומים על קרעי מעטפות, ואת תזכורות הפגישות שהוחמצו לפני יומיים). לשם כך הומצא האטב: חוט ברזל מכופף ופשוט, שמאגד את כל הדברים החשובים בחיים. המציא אותו ב-1898 מתיאו סקולי, אמריקאי שהקדים בשנה את הנורווגי יוהאן ואלר, וזכה בהוקרת אנשים עובדים באשר הם.
תחזית :low tech האטבים, לא רק שלא ייעלמו באלף הבא, הם גם ישווקו באריזות צבעוניות או שקופות, ויזמים זריזים ימכרו אותם כשטחי פרסום: אטבי מיכל ינאי, אטבי “היי פייב”, ואטבים לגבר החדש.
* המכולת. העתיד צופן שפע של זמן פנוי לאדם בעל התודעה הצרכנית.
במקביל לקניות בסופרמרקט שייהפכו לסוג של בילוי, אנשים עדיין יבקרו במכולת השכונתית או אצל הירקן. ימיה של המכולת השכונתית ותיקים כימי המסחר בערים הגדולות. לדברי ההיסטוריון הפרופ' צבי רזי מאוניברסיטת תל אביב, התארוך הקרוב ביותר להולדתה של המכולת כפי שאנו מכירים אותה הוא המאה השלישית לפני הספירה, עם המצאת המטבע.
ההליכה המתמדת של האדם למכולת תימשך – כי מי כבר זוכר היום לקנות הכל בבת אחת? וכך, חלב, לחם וירקות ימשיכו להיות המוצרים המבוקשים בשכונה, ואילו הסופרמרקט ישלוט בשאר המצרכים.
תחזית :low tech חנויות המכולת יתמחו במוצרים שתמיד חסרים: לחמניות, שוקו ומוצרי חלב, ירקות לסלט (רצוי ארוזים). הסופרמרקט יהיה זירת הרפתקאות למוצרים חדשים ולאריזות ענק חסכוניות. ישרדו הסופרמרקטים שישכללו את אמנות המשלוחים, אבל למרות הכל, את הקנייה עצמה ימשיכו לבצע הצרכנים בעצמם.
* חדר. חלל המגורים האישי שלא משתנה כבר מאות שנים בצורותיו
השונות (רוברט אדם, האדריכל הבריטי בן המאה ה-,18 פיתח וקידם
את עיצוב הפנים באשר הוא. החדר היהודי, כמקום לימוד, התקיים
כבר מהמאה ה-13).
החדר ילווה אותנו ככל הנראה גם לאלף הבא: אולי יהיו לו גרסאות
שונות, מ”לופט” ועד חדרים כפולים גבוהי תקרה, אבל מי שעובד רוב
שעות היום בחלל פתוח יעדיף לחזור הביתה לחדר משלו, שמסמל את
עצמיותו ופרטיותו. הישראלים, למשל, פיתחו מאוד את “הסלון”, ובו
הם מציבים בדרך כלל טלוויזיות ענקיות וספות נוחות, ואז מתכנסים
בימי שישי לדבר על “המצב”. האם ההרגל הזה ישתנה? נראה שלא.
תמיד יהיה על מה להתווכח.
תחזית :low tech דיונים וימי עיון יתקיימו בשאלות הרת גורל:
חדרי ילדים מחוברים לבית, בעד או נגד? האם המטבח אמור להתרחב
ולכלול גם ספות ישיבה? וכן – כמה חדרים אפשר להוסיף עוד לבית
בפרוורים?
* חתימה אישית. מנהג משונה שידע גלגולים רבים מאז המצאת הכתב בשנת 2000 לפני הספירה. הנייר הומצא אמנם רק בשנת 100 לספירה, בסין, אבל חתימות אישיות בסגנונות מופשטים צוירו כנראה גם על קירות המערה. כיום אנחנו מודעים בעיקר לחתימות של כוכבי רוק, או להקדשות אישיות של סופרים עם חתימה על ספריהם. חותמות השעווה שנועדו למנוע פתיחת מכתבים, לא תמיד בהצלחה, כבר נעלמו. כיום אפשר לזהות בני אדם גם לפי גלגל העין או תווי כף היד, אבל אין באלה תחליף לדמיון וליצירתיות של החתימה בכתב יד.
תחזית :low tech האינטרנט תגדיל לאין שיעור את אפשרות המסחר בחתימות. ומכיוון שהרשת היא גן עדן לאספנים מהסוג האובססיווי ביותר, ייתכן שיימצא ביקוש גם לסתם חתימות – אפילו שלכם, רצוי בליווי תמונה או וידיאו-קליפ ביתי.
* כרטיסים למופעים. לכאורה זה רק פתק קטן וחסר משמעות, אבל הוא מבטיח לשנות את חייכם לשעות הקרובות. הוא מעורר ציפיות כבר מהרגע שאתם אוחזים בו בידיכם. הציפיות מתמקדות וצנועות: הכמיהה למקומות טובים. יש כרטיסים חשובים יותר ויש פחות: בכמה בתים בישראל נשמר עד היום הכרטיס להופעה של הביטלס, שבוטלה לדיראון עולם ב-.1964 יש מי ששומרים כרטיסים מהופעות היסטוריות בפסטיבלי רוק שבהם הופיעו לראשונה להקות כמו “נירוונה” או “סוניק יות”, ויש כרטיסים שהפכו בעצמם ליצירות קטנות, כמו הכרטיסים למופעי ה”פקטורי” של אנדי וורהול. לכך אפשר להוסיף את ההתרגשות של רכישת הכרטיסים, ואת תחושת ההישג שברכישת כרטיס טוב במחיר לא גבוה.
תחזית :low tech לפריט הזה יכול להיות תחליף, אבל לשם מה להחליף אותו?
האלף הבא: הספר יישאר ספר
מה יהיה אז על הרצון לשמור למזכרת כמה רגעים נחמדים שחלפו? כרטיס לאירוע ייהפך לאירוע בעצמו, לפריט בעל ערך. יושקעו בו מאמצים – במיוחד בעשורים שבהם כבר לא יהיה אפשר להיכנס בלי הזמנה למסיבה במועדונים.
* מגירה. כשרוצים לכתוב שירים למגירה, כדאי שתהיה מגירה לשים בה אותם. מגירה ממש, מהסוג המוכר שמחובר לשולחן העבודה. מגירה אמיתית, עם ידית ומפתח. אמנם את השירים לא תראו לאיש, אבל בכל זאת לא תרצו לאבד הכל בהפסקת החשמל הקרובה, או במחיצה עלומה בין ספריות המחשב.
המגירה היא אחד הקורבנות העיקריים של דור ההיי-טק, שמתעלל בה לאט, אבל בהתמדה: בשלב הראשון היו דיסקטים שאנשים נשאו עמם ממקום למקום, אחריהם היו ספריות המחשב האישי, סיסמאות כניסה למחשב, וכיום פיתוחים מפלצתיים כמו תוכנת “פיירוול” שמאבטחת מידע ברשת, ועוד היד נטויה.
תחזית :low tech העולם נחלק תמיד בין אלה שאוהבים לראות בעיניהם את הרשימות היקרות להם לבין אלה שמוכנים לשים מבטחם בלא נודע הווירטואלי. דרושה רק אכזבה אחת מאסיווית מהעולם המקוון (וזה לא יהיה כנראה באג 2000) כדי שהציבור יחזור אל המגירה. המשבר הזה יתרחש, זה רק עניין של זמן. ועד אז המגירה, לאכזבתה, תכיל בעיקר דיסקטים של מחשב וקלטות גיבוי. גם זה משהו.
* מזלג, כפית וסכין. נכון, תמיד יש סיכוי שבעתיד הקרוב מוצרי מזון ישווקו חתוכים, ארוזים ומוכנים, ויהיה רק צורך לתבל אותם. במקרה כזה, יש להניח, תשרוד רק הכף. אבל לשם כך הרי נברא העם הצרפתי, אויב המזון המוכן לסוגיו. מאז עמדו השפים הצרפתים דקה דומייה עם כניסת המקדונלדס לצרפת, הם מוחים נמרצות על קיומו, ומבטיחים את המשך הבישול היצירתי.
הסכין הביתי הראשון נוצר לפני כאלף שנים. אז נהוג היה לציין עליו את שם הבעלים בגוף ראשון, כמו למשל הכתובת “גבהרט הוא בעלי” שהיתה טבועה בסכין סקסונית (כתובות כאלה יוחדו אז לסכינים בלבד).
תחזית :low tech כלי המטבח ישרדו וישתכללו בקלות באלף הבא, יחד עם הפריחה של סדנאות הבישול, שילכו וייעשו אזוטריות יותר ויותר. ייתכן שאם נעבוד פחות, נבשל יותר להנאתנו ונשתמש בסכו”ם קל יותר, קטן יותר ונוח יותר.
* מיטה. מפתיע, אבל זה חפץ שהעיקרון הבסיסי שלו לא השתנה כלל כמעט 5,000 שנה. שלושים שושלות של פרעונים במצרים העתיקה תמכו את ראשם במתקן תמיכה סגפני שהונח על מרבץ קשה ושימש כמיטה.
בשיאה של הממלכה העתיקה, בסביבות 2160 לפני הספירה, נבנו הפירמידות בגיזה ומבנים משוכללים אחרים, אך צורת המיטה המינימליסטית נותרה בעינה. מאז, למרבה המזל ובעזרת נהנתנותם של מלכים לכל אורך ההיסטוריה, נוספו למיטה כרים, הומצאו בד המשי והשמיכות, והמיטה נהפכה לפריט יציב, נוח ובלתי משתנה. בשנות ה-60 וה-70 המיטה אמנם עברה כמה גלגולים משונים – כמו מיטת המים האמריקאית – אבל משחלפו השנים האקסטראווגנטיות האלה, צועדת המיטה אל האלף הבא בביטחון גמור.
שיא ומשל לשימושי מיטה נרשם בסרטו של איב רובר מ-,1968 “אלכסנדר המאושר”. פיליפ נוארה בתפקיד הראשי מגשים בסרט חלום של רבים: לשהות במיטה ולא לצאת ממנה עד קץ הימים.
תחזית :low tech המיטה תישאר כמו שהיא, מזמינה מתמיד. היא רק תוצב במקומות רבים יותר. מצד אחד, יהיה יותר זמן פנוי, ומצד שני המעסיקים אולי יצטרכו להשקיע יותר בעובדיהם ולדאוג להם למרבצי שינה גם במקומות העבודה (דרישה גוברת במיוחד אחרי ארוחת הצהריים).
* ספר. במעבדת המדיה של MIT טורחים כבר יותר מארבע שנים על פיתוחו של הספר האלקטרוני. כיום כבר יש דפים גמישים שנטענים ממחשב, ומזכירים יותר מכל ספרי אמבטיה לפעוטות. הרעיון הוא לטעון למכשיר בכל פעם ספר אחר, ולהעניק לטקסט הממוחשב את הניידות המבוקשת – זו שגורמת לאוהבי הספרים לקחת אותם למיטה מאז המצאת מכונות הדפוס המסחריות במאה ה- 18(את הדפוס אמנם המציא יוהן גוטנברג עוד ב-,1445 אבל הוא פשט את הרגל חיש מהר, וכמו ממציאים אחרים לא זכה להערכה מספקת). גם לביל גייטס, מנכ”ל מיקרוסופט, יש הצעה לספר אלקטרוני: מכשיר דמוי מחשב כף יד.
בינתיים ממשיכים לצאת ספרי הנייר, ויש להתייחס אליהם כמו לכל מוצר low tech אחר: בהרבה אהבה, ובידיעה שמה שמודפס על הנייר לא יימחק כך סתם באבחת מקלדת.
תחזית :low tech כמו התקליטים (ראו להלן) יגיע הזמן שבו יהיה כדאי מאוד לחזור אל ספרי הנייר, שמחירם יירד. הרי ממילא לא תוכלו להדביק את קצב ההתפתחות הטכנולוגית.
* פנקס רשימות. מוצר tech low המושלם, שנוצר במאה השנייה לספירה ומלווה אותנו עד היום, בשינויים קלים בלבד. עד המאה ה-11 השתמשה האנושית בפנקס שהיה אגד של קלף. אחר כך החל להתפשט השימוש בנייר. הפנקס נייד, נוח, נכנס לכיס ואמין מאוד. אין גבול לשימוש בו ולאפשרויות עיצובו.
תחזית :low tech פנקסים נפתחים מאליהם בעזרת סיכות וסימונים פשוטים אחרים, בדיוק במקום המבוקש; פנקסים קשורים לתיק בשרשרת כסף דקה כדי שלא יאבדו, פנקסים דקיקים במיוחד שאפשר לשאת בכיס פנימי של בגדי ערב, ועוד. כל מה שתבקשו ויעלה בדעתכם. העיקר שמה שכתבתם יהיה צמוד אליכם.
*
תקליטים. הרי עצה שימושית: לכו וקנו תקליטים עכשיו. תקליטי ויניל שחורים, עם עטיפות גדולות ומהודרות, במחירים נמוכים במיוחד, מחכים לכם בחנויות יד שנייה. יש לצעד הזה כמה נימוקים: התקליטים זולים הרבה יותר מהדיסקים, שיעברו מהעולם עוד הרבה יותר מהר מהם (את התקליט השטוח הראשון המציא אמיל ברלינר ב-,1887 והוא עזב אותנו סופית רק 100 שנים אחר כך). הדיסקים נמצאים עמנו כמעט שני עשורים, וכבר ברור לנו שימיהם ספורים, עובדה שלא מפחיתה ממחירם.
תחזית :low tech תקליטים ייקנו בכמויות גדולות ובזול. בעולם טוב יותר ומלא סנטימנטים הם היו יכולים להחליף שוב את הדיסקים.
אם ממילא כולם ממתינים ל-streaming media באינטרנט, עדיף לעשות זאת לצלילי תקליטים של “ניו אורדר”, תקליטי שנות ה-,70 או תקליטי ג'ז ישנים. נכון, צריך לקום ולהפוך צד, אבל גם כך הרי מקפיצים בחוסר סבלנות שירים בדיסק כי אין סבלנות לכולם.
מובן שפסחנו על חפצי low tech רבים אחרים, חיילים שקטים ואהובים מהמאה הקודמת, שתקצר היריעה מלפרטם. לדברי הנרי פטרוסקי, יש עשרות אלפים מהם שממתינים בשקט, חרדים לגורלם בדור החדש, ומבקשים שלא נשכח אותם.
ובאמת, חוץ מניגוב אבק מדי פעם, למה נשכח?
