שבועת היפוקרטס של המדענים

הפצצה האטומית על ערים יפאניות, כמו פשעיהם של מדענים נאצים כיוזף מנגלה, נולדו מסירובם של מדענים לקבל עליהם אחריות לפני האנושות

בתמונה העליונה: מתוך המחזה “קופנהגן”
למטה: משמאל אוטו האן; מימין: ורנר הייזנברג

מאת: פי-די סמית

במשך לידתו הממושכת של המחזה “חיי גליליאו” מאת ברטולד ברכט, הוטל הנשק ההרסני ביותר שהומצא עד אז על הירושימה ונגסקי. לדעת ברכט נבעו הטלת הפצצה האטומית על ערים יפאניות, כמו פשעיהם של מדענים נאצים כיוזף מנגלה, מסירובם של מדענים לקבל עליהם אחריות לפני האנושות.

אמונה זו גם עומדת במקור מחקרו החשוב של ג'ון קורנוול על המדענים שעבדו בשירותו של היטלר. הספר and the Devil's Pact Hitler's Scientists: Science, War (בהוצאת ויקינג), משתמש ב”הזנות המדעית בגרמניה במחצית הראשונה של המאה העשרים” כדי לשפוך אור על “הבעיות והסכנות המוסריות והפוליטיות של מדענים כיום”. והוא מציג שאלה רלוונטית ביותר: “איך אמור מדען לנהוג כאשר הוא נגרר למעורבות בייצור כלי נשק להשמדה המונית?”

ב-20 השנים הראשונות של המאה העשרים היה המדע בגרמניה מושא לקנאת העולם, ומדענים גרמנים זכו ביותר ממחצית פרסי נובל בתחומים שונים. אבל כאשר עלה היטלר לשלטון ב-1933, סולקו מדענים יהודים מתפקידיהם. כשהפציר הפיסיקאי מקס פלאנק בהיטלר לא לגרש מדענים אלה, השיב הלה: “אם המדע אינו יכול להסתדר ללא יהודים, אז ניאלץ להסתדר ללא המדע במשך כמה שנים”. אחת האירוניות הגדולות של ההיסטוריה היא שרבים ממדענים אלה מילאו בהמשך תפקיד חיוני ביותר בייצור הפצצה האטומית בארצות הברית.

במלחמת העולם השנייה היו מדעניו ומהנדסיו של היטלר חלוצים בטכנולוגיות חדשות קטלניות רבות, בעיקר הטיל הבליסטי של ורנר פון בראון. אבל הפצצה האטומית היתה חומקנית יותר לדידם. הסיבות לכך שנויות במחלוקת, בעיקר בכל הקשור לתפקידו של פיסיקאי הקוונטים המבריק, ורנר הייזנברג (שעמד בראש המאמצים הגרמניים לייצור הפצצה האטומית). היו אלה פגישתו של הייזנברג ב-1941 עם עמיתו הדני, מורו וידידו הוותיק, נילס בוהר (“אחד המדענים ההגונים ביותר עלי אדמות”, על פי קורנוול), והשאלה היא על מה בדיוק שוחחו אז השניים, שעמדו במרכז מחזהו הידוע של מייקל פריין “קופנהגן”.

בניסיון להבין את המוטיווציה של הייזנברג, מנתח קורנוול את דיווחו של בוהר על פגישה זו שפורסם באחרונה כמו תעתיקים של “מבצע אפסילון” – הקלטות סודיות של עשרה פיסיקאים גרמנים שהוחזקו במעצר לאחר המלחמה בפארם הול ליד קיימברידג'. שם נודע לפיסיקאים העצורים על גורלן הנורא של הירושימה ונגסקי. תגובתם היתה מאירת עיניים: ולטר גרלך החל להתייפח, משום שכפיסיקאים של האטום הם לא הצליחו להעניק ל”מולדת” את הנשק שהיה יכול להביא להם ניצחון במלחמה. לעומת זאת, אוטו האן, שגילה עם ליזה מייטנר את ביקוע האטום ב-1938, היה מבועת. הוא אמר לגרלך: “אני מודה לאל על כי לא ייצרנו את פצצת האורניום”.

בפארם הול גם נולד המיתוס שאותם מדענים גרמנים ידעו איך לייצר את הפצצה, אבל הוליכו שולל את הבוסים הנאצים שלהם כאשר אמרו שלא ניתן להשיג יעד זה. כפי שכבר הראו ג'רמי ברנשטיין ופול לורנס רוז, הפצצה האטומית הגרמנית נשארה בשלב התחלתי על שולחן השרטוטים לא בגלל אתיקה מפותחת של מדענים גרמנים, אלא בגלל מדע לוקה בחסר.

התנהגותם של הייזנברג ושל מדענים אחרים שהיו מוכנים לעבוד בגרמניה של היטלר וקיבלו אותה כנתון מובן מאליו, מרכזית לטיעונו של קורנוול. הוא מגיע למסקנה שהייזנברג היה “קהה רוח ואטום מבחינה מוסרית ופוליטית”. אם כי הייזנברג לא היה נאצי, הוא היה חלק מהתרבות המשחיתה והמושחתת של “הרמטיות בלתי אחראית”, שאיפשרה למדענים לקדם את הקריירות שלהם ובו בזמן לטעון כי הם מנותקים מהמשטר במישורים הפוליטי והאתי. אם היו אלה מקס פלאנק שהצדיע במועל היד הנאצי, או פון בראון שהשתמש בעובדי מחנות כפייה בפנמינדה, מדענים רבים התפתו “לעשות עסקה עם השטן כדי להמשיך לעבוד”. עסקאות פאוסטיאניות כאלה יכולות גם להתבצע כיום. בארצות הברית מוציא הממשל 75 מיליארד דולר לשנה על מחקר. הישענות על מממן רב עוצמה אחד “מסוכנת”, אומר קורנוול.

כדי להימנע מהשגיאות שנעשו בגרמניה של היטלר, טוען קורנוול כי יש צורך במדענים “בעלי תפישה מפותחת ביותר של פוליטיקה ואתיקה, המוכנים לתהות, לבדוק, לחשוף ולמתוח ביקורת על המגמות שמגלה מדע הנתון בשליטה צבאית”. דמות המופת ל”מדען טוב” כזה יכולה להיות ג'וזף רוטבלט, המדען היחיד בלוס אלאמוס שהתפטר כאשר התברר לו שגרמניה אינה מחזיקה בפצצה האטומית ושהמרוץ לייצור הפצצה אינו נובע איפוא מהצורך למנוע ממנה עליונות צבאית וניצחון. בדומה לגליליאו של ברכט, קרא רוטבלט למדענים לאמץ שבועת היפוקרטס משלהם כדי להדגיש את אחריותם לאנושות. שכן, כפי שאמר רוטבלט בצדק, “מדען הוא קודם לכל יצור אנושי, ורק אחר כך מדען”.