כותב יו”ר מסלול, תא סטודנטים לנושא החלל, יום לאחר האסון
בתמונה: ראש נאס”א, שון או'קיף סופק את כפיו בפניו במסיבת העיתונאים במוצ”ש, שמונה בערב שעון ישראל
אתמול, בשעה 1400 לפי שעון גריניץ אבד הקשר עם מעבורת החלל קולומביה, שהייתה בדרכה לנחיתה בפלורידה לאחר סיומה של משימה 107. מספר דקות לאחר-מכן התחילו להגיע התמונות ובהם ראו את המעבורת נשרפת בכניסה לאטמוספירה. שבעת אנשי הצוות של המעבורת ובניהם אילן רמון, ניספו.
משחר ימי העולם יצאו בני האדם לחקור את העולם שבו אנו חיים, מגלן, קולומבוס, מרקו פולו ועוד התוו את הדרך בין אירופה לשאר העולם והביאו עושר רב ופריחה ליבשת הישנה. אך בנוסף לחוקרים שהתפרסמו ישנם עוד מספר רב של חוקרים שנפלו במילוי תפקידם- בין אם זה בניסיון להגיע לקוטב הדרומי או בעת ניסיון להקיף את העולם.
כאשר יורי גאגרין הפך לקוסמונאוט הראשון, ארץ חדשה נפתחה בפני המין האנושי – אך אסונות לא איחרו לבוא. ולדימיר קומרוב מת כאשר חללית הסויוז בה שהה התרסקה, צוות אפולו 1 נשרפו בחללית בעודה בבדיקות על הקרקע והאסון הידוע מכולם – התרסקות הצ'לנגר בה נספו שבעה בני אדם. אתמול נוספו לרשימה עצובה זו עוד שבע שמות ובניהם האסטרונאוט הישראלי הראשון. אך דבר זה, למרות האבל, הינו סיכון ידוע. כאשר אותם אסטרונאוטים עלו על סיפון המעבורת הם היו מודעים היטב לסיכון הכרוך בכך כמו כל אסטרונאוט אחר. חקר החלל הוא דבר מסוכן. כישלונות אינם דבר חריג אלא להפך, הם חלק מהמשחק. לכן למרות האסון הנורא אל לנו להרפות את ידינו – עלינו להמשיך ביתר נחישות בדרכנו לכוכבים ולמלא את מורשתם של הנופלים.
בימים ובשבועות הקרובים סוכנות החלל האמריקאית תמצא את הכשלים שגרמו לתאונה ותסיק את המסקנות. אך עלינו מוטלת החובה להמשיך ולקדם את חקר החלל, להמשיך במסענו למקומות מרוחקים מכדור הארץ, להמשיך את דרכם של האסטרונאוטים שניספו.
איבדנו שתי מעבורות חלל אך אסור לתת לתוכנית החלל לקפוא על שמריה כי בלי עתיד אין לנו קיום. אם לא נדרוש תוכנית חלל שתהיה נועזת יותר, חדשנית יותר ושתגיע לגבהים חדשים אזי תוכנית החלל תגווע. בשביל עתיד ילדינו, שיום אחד יוכלו לצפות לעבר הכוכבים ולדעת ששם במרחק יש בני אדם, עלינו לשמור על הלפיד דולק.
למרות האסון הכבד עלינו לממש את החזון של נאס”א – לשפר את חיינו כאן, לחקור את החלל שם, ולמצוא חיים מעבר. בתור דור העתיד עלינו להעז להמשיך לטוס, להעז לעלות על חללית בדרך למעלה, להעז לחלום על מנת שבעוד חמישים שנה נסתכל ונראה מסביבנו חברה אנושית פורחת.
דניאל רוזנברג
יו”ר מסלול
[email protected]
בשירות האנושות/סיקור התרסקות המעבורת “קולומביה”
התרסקות קולומביה בערוץ .10 דימוי שמדגיש את היבט “הרחבת המעטפת”
2.2.2003
מאת: רוגל אלפר, הארץ, באדיבות וואלה
תוכנית החלל האמריקאית מופיעה בתרבות הפופולרית כחלק מהדימוי העצמי הכולל של האומה האמריקאית כמשכוכית, התיש ההולך בראש העדר, של האנושות: חלוצה, חדשנית, אמיצה. דימויי מעצמה. ססמת סדרת המדע הבדיוני המצליחה “מסע בין כוכבים” היא””To boldly go where no Man has gone before היא מזקקת את הדימוי הפופולרי של האסטרונאוט כחוד החנית של האנושות, שהולך באומץ למחוזות שאליהם לא הגיע אף אדם לפניו.
הוא מגלם את הסקרנות, התשוקה לידע – התכונות שמניעות את המדע – ולפיכך את האדם המודרני באשר הוא, את הקדמה, את התחכום הטכנולוגי, את החקר השיטתי של היקום. אסטרונאוט הוא גיבור תרבות ומותו הוא תמיד מוות הרואי, כי הוא הקריב עצמו בשירות המפעל האנושי המדעי.
במסיבת העיתונאים הדגישו ראשי סוכנות החלל האמריקאית את מושגי המפתח בהילת האסטרונאוט והאומה האמריקאית. אותה “הרחבה של המעטפת” ו”פריצת גבולות המדע האנושי” – התכונות המעצמתיות, המהותיות לזהות הלאומית האמריקאית. הם הטעימו, כי מפעל החלל לא ייפסק. ייערך תחקיר, יופקו לקחים – וימשיכו הלאה. גם ברגע קשה וטראגי ניכר היה, כי חשוב לאמריקה הרשמית להפגין כוח של מעצמה. ארעה תקלה, אמריקה תצעד הלאה. סרטים אמריקאיים גדושים גיבורים שבמותם ציוו, צוואה רוחנית, כי אחרים ימשיכו בדרכם. כך זה תמיד כשמוות מתרחש בהקשר שמעניק לו משמעות רחבה. במקרה של אסטרונאוטים, למותם יש משמעות ביחס לאנושות כולה. זו הסיבה שאסטרונאוטים ממדינות רבות שותפו בטיסות המעבורות. האנושות כולה, בהנהגת אמריקה, טסה לחלל.
גם במסיבת העיתונאים של הנשיא בוש אפשר היה לראות בפעולה את מנגנון עיצוב הדימוי הפופולרי של תוכנית החלל ושל האסטרונאוטים. בוש דיבר על “מטרה אצילה”, על “נועזות, אידיאליזם ואומץ”, על “הכמיהה להבין” את “החושך” ששורר “מעבר לעולמנו”, על כך שהאסטרונאוטים נטלו “סיכון בשירות האנושות כולה”, ועל כך ש”המסע יימשך”. מות האסטרונאוטים מוצג כרגע של הרהור מטאפיזי המוני, שמחזיר את האנושות כולה למצבה הקיומי הבסיסי, שממנו צומחות המדע והדת: בודדה ביקום, מנסה להבין, מחפשת תשובות לשאלות הקשות ביותר. וכך הגיע בוש גם לחלק הדתי, הבלתי נמנע, בנאומו. האנושות איננה יתומה. אלוהים יצר את הכל, אלוהים מנחם, אלוהים אימץ לחיקו את האסטרונאוטים שנספו, ואלוהים, כהרגלו, יברך את אמריקה.
צילום שובל המעבורת מתפצל ומתפוצץ היה, כמו כל מה שקשור בפרויקט החלל, לא רק חדשותי אלא סמלי. זו השיבה מהמרחבים ש”מעבר לעולמנו”, מ”החושך”. הפיצוץ ארע באטמוספירה, בגבול שבין העולם לחלל. לכן זה דימוי חזותי, שמדגיש את היבט “הרחבת המעטפת”, ההיבט החלוצי של מות האסטרונאוטים. הם נספו על קו הגבול.
ערוצי השידור הישראליים התמקדו בטרגדיה האישית של אילן רמון. הם ראיינו, בשידור חי, את אחיו ואביו האבלים. בערוץ 2 נתנו לאב הדומע וההלום הוראות בימוי: תסתכל למצלמה. הדרמה האמריקאית היתה מכובדת. ראשי נאס”א ביקשו מהתקשורת לכבד את פרטיות המשפחות באבלן. הדרמה הישראלית היתה פולשנית יותר, צהבהבה. ההיבט המטאפיזי נעלם כליל. נותרו תמונות של קרובי משפחה מוכי יגון. ערוץ 10 הציב כתב מחוץ לבית האח. כמו בפיגוע. כאילו שאין דרמה, אין סיפור, אם לא מתעדים את שטופי הצער שעה לאחר היוודע האסון.
שובל לבן בשמי התכלת
2.2.2003
מאת: ארי שביט, הארץ, וואלה
רמון וחבריו למסע. צילום: נאס”א
כל מי שגדל כאן מכיר את המראה הזה: שובל לבן בתכלת. שובל לבן בשמי התכלת. וכל מי שגדל כאן מכיר גם את התחושה הזאת: בתוך השובל הלבן אחד משלנו. אחד ממדינת הליליפוט הזאת, שכמעט אין לה קרקע תחת רגליה אבל שמיה ענקיים. אחד ממדינת הלילפוט הזאת שכולה בוקה ומבולקה – אבל יש לה חיל אוויר.
אילן רמון היה אחד משלנו. לא יורי גגארין, לא ניל ארמסטרונג, אבל אחד משלנו. עשוי מהחומרים הבסיסיים האלה של בליך ובאר שבע וקורס טיס. עשוי מהגורל הבסיסי הזה של בין שואה לכור העיראקי. עם חיוך שובה לב ומשפחה שובת לב ואיזו ישראליות פטריוטית טכנולוגית של שנות האלפיים. עם גלגול עכשווי של תמימות כמעט צופית. ספר תורה קטן של ניצול שואה לקח אתו לחלל. וציור כדור הארץ של ילד שנרצח באושוויץ לקח אתו לחלל. ונס הנשיא ודגל של בליך וחולצה של לעצור את תאונות הדרכים.
במשך 16 ימים היה לנו אחד משלנו בחלל. ומאז עלה בשובל לבן אל התכלת הגדולה של קייפ קנוורל באמצע ינואר, אילן רמון הספיק לומר, שכאשר הוא חג מעלינו הוא רואה עד כמה אנו קטנים ויפים. והספיק לומר עד כמה האטמוספירה העוטפת אותנו ומאפשרת את חיינו דקה. והמדינה הזאת, הרגילה בציניות, נשאה את עיניה אל האיש שלה בחלל. המדינה הזאת, הרגילה למאוס בעצמה, נשאה את עיניה אל האפשרות המפתיעה שבכל זאת יש ישראל אחרת. ישראל המסוגלת להתנתק מכוח המשיכה של גורלה. ולחקור את השפעת חוסר המשקל על פטריות. לחקור את השפעת חוסר המשקל על אבנים בכליות. לחקור את השפעת סופות האבק על אקלים המזרח התיכון.
אתמול אחר הצהריים השמיים מלאו שובלים לבנים. לא שובל שובל לבן אחד. שניים, שלושה, ארבעה שובלים לבנים. שובל לבן אחד ההופך לשניים ושלושה וארבעה שובלים לבנים. ומדינת הליליפוט הזאת שכולה בוקה ומבולקה התכנסה שוב אל התחושה הזאת: בתוך השובלים הלבנים אחד משלנו. בתוך השובלים הלבנים ישראל האחרת שלנו. עם ספר תורה קטן וציור כדור הארץ ונס הנשיא ודגל של בליך. והתקווה החוזרת ומתנפצת הזאת להתנתק מכוח המשיכה של גורלנו. לרחף באיזו נורמליות חסרת משקל מעל לכוח הכבידה של קיומנו.
