מעבורת החלל קולומביה התפרקה מעל טקסס ב-1 בפברואר 2003, כ-16 דקות לפני הנחיתה המתוכננת, ושבעת אנשי צוותה, ובהם האסטרונאוט הישראלי אילן רמון, נספו. ועדת החקירה קבעה כי גוש קצף בידוד שפגע בכנף השמאלית בשעת השיגור הוא שגרם לאסון.

הפגיעה שלא הוערכה נכון
משימה STS-107 של קולומביה שוגרה ב-16 בינואר 2003 בשעה 17:39 שעון ישראל ממרכז החלל קנדי בפלורידה. 81.7 שניות לאחר ההמראה ניתק ממכל הדלק החיצוני גוש של קצף בידוד, באורך של כ-50 עד 70 סנטימטרים ובמשקל של פחות מקילוגרם, ופגע בשפת ההתקפה של הכנף השמאלית, באזור לוח הבידוד הפחמני (RCC) מספר 8. הפגיעה נקלטה במצלמות המעקב וזוהתה רק למחרת, בעת ניתוח הצילומים.
ביום השני לטיסה ביקש המהנדס למברט אוסטין, בשם קבוצת מהנדסים, להזמין צילומים של המעבורת מלווייני הביון האמריקניים כדי להעריך את הנזק. הבקשה נדחתה בידי הנהלת תוכנית המעבורות, שסברה כי מדובר בתופעה מוכרת שאינה מסכנת את הטיסה. במהלך המשימה שלחו מהנדסי נאס"א דואר אלקטרוני למפקד ריק האסבנד ולטייס ויליאם מק'קול, דיווחו להם על פגיעת הקצף והרגיעו: "ראינו את אותה תופעה בשיגורים אחרים, ואין כל חשש לכניסה מחדש לאטמוספירה". האסבנד השיב בתודה.
הדקות האחרונות של קולומביה
ב-1 בפברואר 2003, לאחר כמעט 16 ימים במסלול, החלה קולומביה את החזרה לכדור הארץ. בשעה 15:44 שעון ישראל חדרה לשכבות העליונות של האטמוספירה, בגובה של כ-120 קילומטרים. גזים לוהטים חדרו דרך החור בכנף השמאלית אל מבנה הכנף, המיסו את שלד האלומיניום ושרפו את חיווט החיישנים.
הקלטות התקשורת ממרכז הבקרה ביוסטון, שנאס"א פרסמה ב-11 בפברואר 2003, תיעדו את הדקות האלה. ג'ף קלינג, קצין המערכות המכניות, דיווח: "לידיעתך, הרגע איבדתי ארבעה מודדי טמפרטורה בצד השמאלי של המעבורת". מנהל הטיסה לירוי קיין שאל אם יש לחיישנים מכנה משותף, וקצין הניווט מייק סרפין דיווח כי המעבורת עדיין יציבה. בשעה 15:59 דיווח מרכז הבקרה לצוות על אובדן מד הלחץ בצמיג השמאלי. האסבנד החל להשיב, "Roger, uh…", וקולו נקטע. זה היה השדר האחרון מקולומביה.
דקה לאחר מכן, בסביבות 16:00 שעון ישראל, התפרקה המעבורת מעל מזרח טקסס, בגובה של כ-60 קילומטרים ובמהירות של כ-20,000 קמ"ש. במרכז הבקרה ניסו במשך דקות ארוכות לחדש את הקשר, ורק כשחלפה שעת הנחיתה המתוכננת הורה קיין לפעול לפי נוהל האסון. שבעת אנשי הצוות נספו: המפקד ריק האסבנד, הטייס ויליאם מק'קול, מומחי המשימה דייוויד בראון, לורל קלארק וקלפנה צ'אולה, מפקד המטען המדעי מייקל אנדרסון ומומחה המטען אילן רמון.
החיפושים אחר השרידים
הנשיא ג'ורג' בוש הכריז על טקסס, שבה נפלו רוב השברים, כעל אזור אסון. במבצע החיפושים השתתפו יותר מ-25,000 איש, רובם מתנדבים, וכן מסוקים ומטוסים, ובהם מטוס ER-2 של נאס"א (גרסה אזרחית של מטוס הביון U-2), שסרק את הקרקע במצלמות מיוחדות. עד סוף פברואר 2003 נמצאו יותר מ-8,100 שברים בטקסס ובלואיזיאנה, ובסיום המבצע, כעבור כארבעה חודשים, נאספו כ-84,000 שרידים, שהם כ-38% ממשקל המעבורת.
ב-13 בפברואר 2003 הודיעה נאס"א כי זוהו שרידי כל שבעת האסטרונאוטים במכון הפתולוגי בבסיס דובר שבדלאוור. אילן רמון כבר נקבר בנהלל. בקיץ 2003 התלבטה נאס"א אם להציג את השרידים לציבור, למשל במוזיאון סמית'סוניאן; בני המשפחות היו חלוקים בדעותיהם, ובסופו של דבר נשמרו השרידים במבנה ההרכבה במרכז החלל קנדי ומשמשים למחקר. בטקסס הועמד לדין שוטר שלקח שברים מהמעבורת למזכרת.
ועדת החקירה ומסקנותיה
ועדת החקירה לאסון קולומביה (CAIB) בראשות האדמירל בדימוס הרולד גהמן הודיעה כבר ב-14 בפברואר 2003 כי פלזמה לוהטת חדרה לכנף השמאלית דרך פרצה בציפוי. מערכת רישום הנתונים של המעבורת, שנמצאה בין השברים, הראתה כיצד חיישני הכנף כשלו בזה אחר זה וכיצד מחשב הטיסה ניסה לשווא לתקן את הסטייה שגרם הגרר העודף. בסוף יוני 2003 הכריזה הוועדה כי גוש הקצף הוא ככל הנראה הגורם לאסון, ובניסוי שנערך ביולי 2003 ירה תותח גז גוש קצף אל לוח כנף אמיתי ופער בו חור גדול. במאי 2003, לאחר סיור בהאנגר השרידים, אמר גהמן כי אינו רואה דבר שימנע את חזרת שלוש המעבורות הנותרות לטיסה.
הדוח הסופי פורסם ב-26 באוגוסט 2003. הוועדה קבעה כי לצד הכשל הטכני אשמה גם תרבות ארגונית שהתרגלה לנשירת קצף כאל סיכון קביל, ומנתה שמונה הזדמנויות שהוחמצו לקבל מידע על הנזק. היא הגישה 29 המלצות, מהן 15 תנאים לחזרה לטיסה. עוד קבעה הוועדה כי אילו זוהה הנזק בזמן, אפשר היה אולי לשגר את המעבורת אטלנטיס למשימת חילוץ עד 10 בפברואר, בעוד שלצוות קולומביה היו חמצן ואמצעים לסילוק פחמן דו-חמצני עד אמצע החודש. בספטמבר 2003 התפטרו כל 11 חברי פאנל הבטיחות המייעץ של נאס"א, בראשות שירלי מקארתי, לאחר שהוועדה והקונגרס קבעו כי הפאנל חסר השפעה.
באוגוסט 2004 סיכמה נאס"א כי הפגם לא היה בקצף עצמו אלא בהדבקתו הידנית לרמפה של מכל הדלק, שהותירה חללים שבהם נלכד מימן נוזלי; ההתחממות בשעת השיגור גרמה לקצף להיסדק ולנשור. הסוכנות גם הודיעה כי אין חומר תיקון שיעמוד בחום של 1,600 מעלות צלזיוס בכניסה לאטמוספירה, ולכן אם תיפגע מעבורת באופן דומה, צוותה ימתין בתחנת החלל הבינלאומית למשימת חילוץ. ביולי 2003 סיכמו ארצות הברית וישראל על הקמת קרן מחקר משותפת לחלל ולחינוך על שם שבעת האסטרונאוטים.
שאלות ותשובות
מה גרם לאסון קולומביה?
גוש קצף בידוד שניתק ממכל הדלק החיצוני 81.7 שניות לאחר השיגור פער חור בשפת ההתקפה של הכנף השמאלית. בעת החזרה לאטמוספירה חדרו דרכו גזים לוהטים לתוך הכנף, והמעבורת התפרקה.
האם ידעו בנאס"א על הפגיעה בזמן הטיסה?
כן. הפגיעה זוהתה בצילומי השיגור יום אחרי ההמראה, אבל ההערכה הייתה שאינה מסוכנת. בקשות המהנדסים לצילומי לוויין של הכנף נדחו, והצוות קיבל הודעה מרגיעה.
כמה משרידי המעבורת נמצאו?
כ-84,000 שרידים, שהם כ-38% ממשקל המעבורת. הם שמורים במרכז החלל קנדי בפלורידה ומשמשים למחקר.
מקור: דף המשימה STS-107 באתר נאס"א
עוד בנושא באתר הידען
- תאונת מעבורת החלל "קולומביה" – סקירה מסכמת
- הנצחת צוות קולומביה והחזרה לטיסות
- פרטים חדשים על הרגעים האחרונים בחייהם של אנשי צוות קולומביה
- אסון הקולומביה: לקחים, משמעויות וסימני שאלה
- "אפילו אם הסיכוי היה נמוך היה צריך לנסות" – על האפשרות לחלץ את צוות קולומביה
הכתבה עודכנה ב-19.11.2026: ידיעות היומן של המשימה אוחדו לכתבה אחת.