הדגמה של אבולוציה בפעולה
הציקדות למיניהן השונים הן חרקים ממשפחת הפשפשניים, עליה נמנים גם הפשפשים והכנימות ואין כל קשר ביניהן לבין ארבה. הציקדות הצעירות הקרויות נימפות, חיות בתוך האדמה ורוב הסוגים שלהן ניזונים משורשי עצים. בהגיען לבגרות הן יוצאות מהאדמה, מזדווגות, מטילות ביצים על העצים ומתות. הנימפות הבוקעות מהביצים נופלות לקרקע ומתחפרות בה וכך מתחיל מחזור החיים שלהם מחדש.
מין מסוים של ציקדה החי בחוף המזרחי של ארה”ב, זוכה בימים אלה (חודש מאי 2004) לפרסום, בגלל כמויות אדירות של חרקים בוגרים הכובשים שטחים נרחבים, בשל הצרצור החזק שמשמיעים המוני החרקים (הזכרים שבהם – כדי למשוך את הנקבות) ובעיקר בשל העובדה שדבר זה קורה רק אחת ל- 17 שנים. במשך שאר השנים, חיות אותן ציקדות במעבה האדמה. ציקדות אלה מאופיינות איפה במחזור חיים של 17 שנים – בניגוד לרוב המינים של הציקדות שמחזור חייהן הוא שנתי, כמו למשל מיני הציקדות המצויות בישראל ובעוד הרבה מקומות אחרים – כולל בארה”ב.
נשאלת השאלה, מדוע מבלות אותן ציקדות את שלב הילדות שלהן, כל כך הרבה שנים בתוך האדמה ומדוע דווקא 17 שנים?
אם מחזור חיים כזה ארוך אינו עובדה מספיק מדהימה, אז עובדה מדהימה נוספת היא שידועים עוד שני מינים של ציקדות עם מחזור חיים רב שנתי – אחד בו מחזור החיים הוא גם של 17 שנים (שייתכן והתפתח בצורה עצמאית ונפרדת מזה של הציקדות המפורסמות של מזרח ארה”ב) ועוד מין שמחזור החיים שלו הוא של 13 שנים.
מה המיוחד במספרים 13 ו-17 שמינים שונים של ציקדות בחרו במספרי שנים כאלה, כאורך מחזור החיים שלהם?
התשובה היא ששני מספרים אלה הם ראשוניים – ולא כל כך קטנים (קטנים יותר הם 11, 7, 5 וכו’.)
אבל זה לא מסביר עדיין מדוע פיתחו הציקדות במהלך האבולוציה שלהן מחזור חיים כזה.
התשובה לשאלה הזו קשורה באחד מהמנגנונים של האבולוציה והוא המרוץ האבולוציוני הבלתי פוסק בין טורף לטרף שלו.
דוגמה למרוץ אבולוציוני כזה היא המהירות של היגואר והצבי המשמש לו כטרף. במהלך האבולוציה פיתח כל אחד מהמינים מהירות – היגוארים המהירים זכו ליותר מזון והצבאים המהירים נטרפו פחות. האבולוציה העדיפה מהירות ובמהלך הדורות מהירות הריצה של שני המינים עלתה.
במקרה של הציקדות, המרוץ האבולוציוני ביניהן לבין הטורף שלהן התבטא בהתאמת מחזור החיים – כדי שהציקדות יהיו זמינות כמזון בדיוק בזמן שהטורף זקוק לו.
כך מדי שנה באביב, כשעלו הציקדות מהאדמה, חיכה להן הטורף שלהן. יתכן והטורף שלהן היה גם הוא מין של חרק שניזון מהן ישירות או שהטיל את ביציו בגופן.
ייתכן והטורף היה כה נפוץ שהעמיד את קיום המין של אותן ציקדות בסכנה ואז לציקדות שעברו במקרה למחזור חיים של שנתיים, היה סיכוי טוב יותר לשרוד.
לטורף, שני פתרונות במקרה כזה. או שגם אצלו נוצר מין שמקיים מחזור חיים של שנתיים, או שהוא מסוגל לשרוד במתכונת של שנת שפע ושנת חוסר.
המרוץ ממשיך בהופעת מינים עם מחזורי חיים ארוכים יותר של הציקדות והטורפים עשויים לפתח גם הם מחזורי חיים מתאימים. המכפלות מסייעות לטורפים. כך למשל אם התפתח מין של ציקדות עם מחזור חיים של שש שנים, היו יכולים להיות טורפים שפיתחו מחזור חיים זהה, או מחזור חיים של שנתיים או שלוש ואז היה להם מחזור אחד של שפע במזון ומחזור אחד (או שניים) של מזון מצומצם בו הסתפקו במינים אחרים של טרף, כולל אולי ציקדות “רגילות” עם מחזור חיים שנתי.
מכך ברור היתרון לציקדות, של מחזור חיים בעל מספר שנים ארוך שהוא מספר ראשוני, כך שהטורפים לא יכולים לנצל את המכפלות של מספרים זוגיים או מתחלקים לשלוש וכו’.
זה מסביר גם את המספר העצום של ציקדות ממין בעל מחזור חיים ארוך, שאין להן טורפים מובהקים, לעומת מספר קטן יחסית של ציקדות ממין עם מחזור חיים שנתי.
אפשר לומר שהציקדות של 17 ו- 13 שנה נצחו במרוץ האבולוציוני, בכך שמספריהם גדולים יחסית, כי אין להן טורפים רבים. אותם טורפים שניסו להדביק את הציקדות במחזורי חיים בעלי מספר שנים גדול וראשוני – לא הצליחו בכך ונכחדו.
לא ידוע המנגנון לפיו סופרות הציקדות את השנים. ברור שזה מנגנון פנימי ולא משהו המסתמך על רמזים חיצוניים, כמו עונות שנה, שעות יממה, אור שמש, טמפרטורה וכו’ כפי שקיים במקרים רבים בעולם החי והצומח, כאשר מדובר במחזורים יומיים או עונתיים. אין שום דבר בסביבת החיים בכדור הארץ שהוא בעל מחזוריות של 17 או 13 שנים.
ולאחר שהציקדות יסיימו להטיל את ביציהן וימותו, נוכל לחכות עד אביב 2021, עת יציף הדור החדש של הציקדות הבוגרות את מזרח ארה”ב.
אחרי 17 שנה, מיליארדי ציקדות רעשניות שוב השתלטו על החוף המזרחי בארה”ב
17/5/2004
ואשינגטון. הן החלו להופיע בשבוע האחרון, מזדחלות לאיטן מתוך חורים קטנים סמוך לגזעי העצים ומתחילות לפרוש כנפיים. די היה בכמה עדי ראייה שהבחינו בחרקים המגודלים, כדי להכריז על ה”קיץ של הציקדות” – תופעה המתרחשת פעם ב-17 שנים. מיליארדי ציקדות יוצאות באחת מן האדמה ומשתלטות על מרכז החוף המזרחי של ארה”ב, בצפיפות עצומה וברעש מחריש אוזניים.
לציקדה הצפון אמריקאית מחזור חיים לא שגרתי. רוב חייה היא מתחת לאדמה, שם היא מוצצת את שורשי העצים בשקיקה. פעם ב-17 שנים מגיע מועד ההזדווגות של הציקדה ואז היא חופרת לה מנהרה, יוצאת אל מעל האדמה ופותחת במסע נמרץ למציאת בן או בת זוג. שיטת החיזור של הציקדות מטרידה במיוחד, לפחות את בני האדם החיים מסביב. הזכרים מקימים רעש צירצור חזק שאמור לשכנע את הנקבות לבחור בהם לזיווג.
הרעש שעושה ציקדה בודדת מגיע לעוצמה של 90 דציבלים, ומכיוון שמדובר בריכוז של אלפי ציקדות לקילומטר רבוע, הרי שהרעש בכל האזור הופך לבלתי נסבל. סוג זה של ציקדות גדולות אופייני רק לצפון-מזרח ארה”ב, בין ניו יורק בצפון לג’ורג’יה בדרום. הפעילות הציקדות האינטנסיווית ביותר היא באזור ואשינגטון והמדינות המרכז-אטלנטיות.
אף שמתקפת הציקדות רק מתחילה, ההיסטריה באזורים המוכים כבר בשיאה. בחנויות לציוד בניין אזל תוך שעות המלאי של “רשתות ציקדה”, שאמורות להגן על הצמחייה והבתים מאלפי החרקים המעופפים; יזמים זריזים מציעים למכירה חולצות טי עם ציורי ציקדה וגני הילדים מתהדרים ב”פינות ציקדות” קטנות שבהן אפשר לעקוב אחר מסלול חייהם של החרקים. כבר עכשיו הפכה ההליכה במדרכות בחלקים מסוימים של העיר לחוויה לא נעימה, מחשש שכל צעד יביא עמו ציקדה מעוכה תחת הסוליה.
ישנם גם אלו שמחכים בכיליון עיניים לציקדות – חוקרי חרקים שמנצלים את ההזדמנות הנדירה כדי ללמוד על מחזור החיים הייחודי של הציקדה, ילדים קטנים שסבורים כי מדובר בסוג של חיית מחמד ואף כמה תמהונים שכבר הכריזו כי הם נוהגים לאכול ציקדות ושמדובר במעדן.
מדוע יוצאות הציקדות בהמוניהן פעם ב-17 שנים? חוקרי חרקים מעריכים כי הפלישה ההמונית נועדה לשמור על המשכיות המין. הציקדה היא יצור פגיע למדי – התנהלותה המגושמת ותבונתה המזערית הופכות אותה לטרף קל לציפורים ולחיות מחמד וגם בני האדם אינם נוטים לה חסד, בגלל המראה הדוחה שלה, צירצורה המטריד ופלישתה חסרת ההתחשבות לחייהם. סוד השימור הוא בכמות – גם אם אלפי ציקדות ייטרפו, עדיין יהיו מיליארדים מהן שימשיכו את הגזע.
מתקפת הציקדות תגיע לשיאה בשבועיים הקרובים ותסתיים רק בעוד חודש, כשהציקדות יזדווגו, יטילו ביצים ויילכו לעולמן. תושבים שזוכרים את קיץ הציקדות הקודם, ב-1987, מספרים כי כשהמתקפה מסתיימת משתרר שקט, אחרי ימים ארוכים של רעש מחריש אוזניים, ואלפי הציקדות שמילאו את האוויר, נעלמות לטובת מדרכות, כבישים וגנים המכוסים בגוויות החרקים. עד שהציקדות יופיעו שוב, ב-2021.
נתן גוטמן כתב “הארץ” בארה”ב
מיליארדי ציקדות יפשטו על ארה”ב במאי
הציקדה, חרק מזמזם המזכיר ארבה, מגיחה ברעש רב אל מעל לפני הארץ מדי 17 שנה בדיוק. החרקים, שמזדווגים לרוב ומתים כעבור כמה שבועות, צפויים “לתקוף” את החוף המזרחי של ארה”ב
חדשות וואלה
3/4/04
לאמריקאים מהחוף המזרחי שמתכננים לערוך חתונה בחודש מאי מומלץ שלא לקיים את המסיבה בחוץ. מיליארדי ציקדות מזמזמות מתכוננות לפשוט על האזור אחרי 17 שנה של חיים מתחת לאדמה.
החרקים, המכונים “ציקדות תקופתיות”, מגיחים ברעש רב אל מעל לפני הארץ מדי 17 שנה, מזדווגים כאחוזי טירוף ומתים כעבור כמה שבועות. מתיישבים אמריקאים במאות הקודמות טעו וחשבו כי הציקדות הן ארבה. הציקדות נבדלות מהארבה בעיניים האדומות דמויות הפנינים שלהן, אבל המאפיין הבולט ביותר שלהן הוא הרעש המחריש, המזכיר צליל תיפוף, שיוצרים הזכרים כדי למשוך את הנקבות.
תושבים רבים מצפון ג’ורג’יה ועד וושינגטון הבירה חוששים מהופעתם של החרקים הרעשניים באמצע מאי. האנטמולוגים, לעומת זאת, סופרים את הימים עד לאירוע. “אנחנו לא רואים בציקדות מטרד. להיפך, העובדה שהן מופיעות היא סימן לכך שבני האדם לא הרסו את הסביבה הטבעית שלהן”, אמר גארי האוול, אנטמולוג ממוזיאון הטבע של מכון סמיתסוניאן.
האוול מייעץ לתושבים לראות בעין יפה את בואו של נחיל החרקים ולהאזין למקהלה הזכרית. שלושה מינים של ציקדות צפויים להגיח מהאדמה, ולדברי האוול, כל מין מרעיש בזמנים שונים, כמעט כמו במשמרות. עם זאת רוב הציקדות הזכרים דוממים בלילה.
פרסומתחוקרים מנסים להבין כיצד יודעות הציקדות מהו המועד המתאים להגיח ממעבה האדמה, שם הן ניזונות משורשי עצים. “אנחנו עדיין לא יודעים איך הן סופרות את השנים. ייתכן שישנם רמזים סביבתיים המסייעים להן”, אמר כריס סיימון, אקולוג וביולוג אבולוציוני מאוניברסיטת קונטיקט.
הציקדות מגיחות בדרך כלל בלילה כשטמפרטורת הקרקע היא כ-18 מעלות צלסיוס, ומטפסות על עצים וגדרות. הן מתנשלות, מזדווגות ומטילות ביצים. סיימון ממליץ לאנשים לצאת עם פנסים ולהתבונן בציקדות כשהן מגיחות מהקרקע וצבען לבן. לאחר מכן הגוף שלהן נעשה כהה ומעטה הגוף מתקשה. “אפשר לשמוע אותן הולכות בין העלים, ואם מאירים על העצים בפנס, רואים שהם מלאים בציקדות לבנות. זה מראה מדהים”, אמר סיימון.
המתקפה המעופפת
החוף המזרחי של ארה”ב מתכסה בענני חרקים דמויי ארבה. והאמריקנים – חוגגים ואוכלים
מרים פוקס, ניו-יורק
החוף המזרחי של ארה”ב עומד בפני מתקפה. לא התקפת הטרור לה מתכוננים זה שנתיים, אלא מתקפת ציקדות – חרק בגודל חרגול המשמיע קולות צרצור רמים כשהוא מחכך את כנפיו.
זה התחיל השבוע. מספר חוקרים כבר ראו את הציקדות מתחילות לצאת מן האדמה. אחרי 17 שנות תרדמת, מיליארדים של חרקים התעוררו, ובקרוב הם צפויים לעוט כארבה על החוף המזרחי של ארה”ב, מצפון ג’ורג’יה ועד וושינגטון.
ענני הציקדות ילוו ברעש גדול, ינחתו על עצים, יטרידו את הולכי הרגל ויגרמו לרעש הדומה בעוצמתו למכסחת דשא. כל זה יימשך עד שהן יסיימו את טקס ההזדווגות המטורף, בערך בחודש יוני, וימותו.
בתקווה שהטבע יעשה את שלו, הן יתעוררו בעוד 17 שנה, לאחר תרדמה ממושכת, והזחלים החדשים, פרי החגיגה של השנה, ייצאו לאורגיית הזדווגות משלהם.
הציקדות הן חרקים שחורים בגודל של כארבעה סנטימטרים, להן כנפיים שקופות ועיניים אדומות, והן אינן מזיקות ואינן עוקצות. כל שאיפתן בחיים היא להצליח לטפס מהמחילות שבאדמה לאוויר החופשי ולשהות שם שבועיים, רק כדי למצוא בן או בת-זוג ולהתרבות לפני מותן.
לדברי מייקל ראופ, פרופסור לאנטומולוגיה חקר החרקים באוניברסיטת מרילנד, מנהגי החיזור של הציקדות דומים מאוד לאלה של בני-האדם.
בשלב הראשון משמיע הזכר לנקבה את המנגינה שמובנה בשפת הציקדות היא ”מה שלומך?” לאחריה הוא מתעניין ושואל ”האם את באה הנה לעתים קרובות?”, אבל רק בשלב השלישי של שירת החיזור הוא מסיים את העסקה ושואל את הציקדה המחוזרת ”זהו, הבר נסגר. האם את רוצה לבוא לביתי?”
רק אז פורצות מיליארדי הציקדות במחול האהבה. הן מתנחלות בחצרות הבתים ועל צמרות העצים, ובאורגיית המין שלהן הן משמיעות רעש מחריש אוזניים. הרעש שמייצרת ציקדה אחת יכול להגיע ל-90 דציבלים, אז תארו לעצמכם את הרעש שיוצרים מיליארדי חרקים.
תחליף בריא להמבורגר
לדברי מדענים, הציקדות נמצאות רק בצד המזרחי של ארה”ב. הן מעדיפות לחיות בשולי היערות, שם העצים צעירים ופחות צפופים. הן חיות בחשכת מחילות, שמגיעות לעתים לעומק של למעלה משני מטרים ויונקות את מזונן משורשי העצים הצעירים. בתום 17 השנים הן זוחלות במעלה שורשי העצים לעבר אוויר העולם, משירות את קליפתן ויוצאות במחול.
תושבים שמחפשים דרכים לסלק את הציקדות ימצאו שיש מעט מאוד כאלה. ”בקרוב נקבל שיחות טלפון מתושבים שירצו לדעת איך להיפטר מהן”, אמר גרג אוניל, מומחה לטיפוח עצים מהעיירה פרינסטון בניו-ג’ רזי, ל”ניו-יורק טיימס”, ”אין מה לעשות נגדם, מלבד לחכות שהכל יעבור”.
המומחים אומרים שלא נשקפת סכנה לבני-אדם או לחיות, אך נזק יכול להיגרם לעצים או לשיחים. בחנויות ”עשה-זאת-בעצמך” כבר מזמן אזל מלאי הרשתות המיוחדות שניתן לצפות בהן את השיחים בחצר.
אבל לא כולם מתכננים להסתגר בבתיהם. האנטומולוגים זוכים לחוות את החגיגה הזו רק שלוש פעמים במהלך חייהם המקצועיים, והם לא מתכוונים להפסיד את ההזדמנות הזו.
לכן מתארגנים ראופ ותלמידיו לאירוע מיוחד זה, ועד אשר תסתערנה הציקדות, הם מסתערים על הציבור המוטרד במתקפת הרגעה ואפילו הוציאו חוברת בישול עם מתכוני ציקדות.
מוזר? לא כולם חושבים כך, ויש אפילו החושבים שהציקדות הן תחליף בריא להמבורגר. לדברי הביולוג ג’ ין קרינסקי, ”הציקדות הן מזינות והן מקור לוויטמינים”. בנוסף, הוא טוען שטעמן כטעם האספרגוס, במיוחד אם אוכלים אותן בלתי מבושלות או מאודות.
לנער, לא לערבב
אם אתם מתכננים לבקר בניו-יורק בזמן מתקפת החרקים, יש מספר אזהרות שכדאי לשים אליהן לב לפני שאתם נותנים ביס. כמובן שיש להיוועץ ברופא, שכן כמו עם כל מזון אחר, יש אנשים שיכולים לפתח תגובה אלרגית למעדנים אלו.
יש להיזהר מאכילת ציקדות שבאו מאזורים בהם משתמשים בחומרים כימיים כמדבירים, שכן הן יכולות לספוג מדבירים אלו בגופן.
ההמשך מיועד למי שמוכן לנעוץ את שיניו בבשר הציקדה. ובכן, הציקדות הטובות ביותר הן אלו שרק זחלו מהמחילה ומיד השילו את קליפתן הנוקשה. את אלו טוב לאסוף השכם בבוקר עוד לפני שהן מספיקות לטפס לצמרות העצים.
מי שקשה לו לקום בבוקר ייאלץ להסתפק בנקבות. לאלו בטן גדולה, רכה ומלאה בביצים מזינות. הזכרים, לעומת זאת, אינם ראויים לאכילה, כיוון שבטנם קטנה וחלולה והיא משמשת להם כמכשיר תהודה המאפשר להם לשיר את שיר האהבה בקול רם וצורם.
את התבשיל אפשר להכין בכל מיני צורות, כדמיונו של השף, אבל רוב האנשים מעדיפים לצלות אותן, כך הן מקבלות טעם דמוי אגוזים, ולטבול ברוטב.
יין לבן ואדום אינו מתאים למאכלי הציקדה, טוען הברמן של מלון ריץ בוושינגטון הבירה. החודש הוא הכין משקה בשם ”קוקטייל הציקדה” המורכב מוודקה קרה, מיץ אננס טרי עם טיפת קורסאו כחול. את הקוקטייל יש להגיש בכוס מרטיני, מנוער, לא מעורבב.
לידיעה באתר דיילי לוקל
