אהרן צ'חנובר מספר על 3,000 המיילים המחכים לתשובתו, על הקושי להשיג מימון למחקר ועל עיתון “הארץ”, שמשמש לעטיפת דג מלוח
תמרה טראובמן, הארץ, חדשות וואלה!
שישה ימים לפני הפגישה שנקבעה עם אהרן צ'חנובר, נמסרה ההודעה שאברהם הרשקו והוא, שניהם פרופסורים מהטכניון בחיפה, זכו בפרס נובל בכימיה. בפעם הראשונה זכו מדענים ישראלים באות ההכרה הנשגב ביותר במדע. אל משרדו זורמות הברכות והבקשות לראיון מרחבי העולם. בכל מקום אחר בעולם חתן פרס נובל הוא איש מעונב, אבל צ'חנובר, בן 57, עדיין בא לעבודה בג'ינס וחולצה כחולה ומכבד את אורחיו בבורקס חמים, מוגשים על מפית מעבדה שנראית כמו חיתול חד פעמי.
הוא מוכר כאיש לבבי וישיר. כשבוע אחרי ההודעה על הזכייה בנובל הוא מודיע שהוא “סחוט”. “זה מביא לשינוי בהתנהגות. זה לא מתאים לי. אומרים עלי שאני נחמד, אני כבר לא בטוח. מגיע הטלפון המאה והאיש שמטלפן לא יודע שהוא הטלפון המאה, הוא כל היום רק ניסה לטלפן ולא הצליח להיכנס דרך הקווים, נורא”. הוא כבר ענה על 1,000 הודעות דואר אלקטרוני שקיבל. מחכות לו 3,000 נוספות. “הזיכרון הולך להתפוצץ, לדעתי עוד מעט כבר לא ייכנסו אי-מיילים כי כבר לא יהיה זיכרון”.
צ'חנובר, צ'חה בפי חבריו, הוא צבר מובהק. וכמו כל ישראלי, יש לו דעה בכל עניין והוא אינו מהסס להביעה. למשל, “הארץ” הוא “העיתון הרציני ביותר”. החלק האהוב עליו הוא מוסף “גלריה” ואת העמוד הראשון הוא לא קורא, “כי למחרת הוא טוב לעטיפת דג מלוח ומה שעוטפים אתו דגים לא מעניין אותי. לפעמים העיתון מידרדר ואנשים עם אג'נדה מפרסמים דברים נגד האוניברסיטאות בלי בדיקה. אתם לא ה'ניו יורק טיימס', אתם לא מתקרבים לזנב שלו”.
ובכל זאת, מאז ההודעה על הזכייה הוא משתדל לאמץ לשון דיפלומטית יותר. “יש לי לשון חדה מאוד ואני בטוח שעוד אכשל”, הוא מודה. “אין לי שום ספק שיום אחד מישהו ידוג אותי”.יחסיו עם הפרופ' הרשקו, שעמו זכה בנובל, התקררו עם השנים. כמה עמיתים אמרו, שלמשך תקופות אף הפסיקו השניים כליל לדבר ביניהם. צ'חנובר אומר: “היחסים בסדר, מדברים כשצריך”. בכמה הזדמנויות הוא מביע הערכה רבה לעמיתו ומדגיש שהיה תלמידו. “היה לי מורה טוב, פרופ' הרשקו”, הוא מציין.
תוך כדי עבודת הדוקטורט של צ'חנובר גילו צמד המדענים את מערכת האוביקויטין, האומרת לתא אילו חלבונים נועדו לפירוק ומשתתפת במנגנון התחלופה הבלתי פוסק המאפשר קיומם של יצורים חיים – מצמחים ועד בני אדם. “בחרנו מערכת שנראתה לנו חשובה, אבל לא ציפינו עד כמה”, אומר צ'חנובר. “הסיכוי של המדע הישראלי להתחרות במדע הגדול האמריקאי הוא קטן. כמעט 15 שנים היינו בלי תחרות, אנשים לא שמו לב כמה המערכת הזאת חשובה”.
מדען, מוכר ככל שיהיה בקהילה המקצועית, בדרך כלל שוכן במעבדתו הרחק מאור הזרקורים. לעתים רחוקות מתעניין הציבור בישראל במה שיש למדענים להגיד. צ'חנובר מודע למעמד שזכה לו. פתאום כל דבר שהוא אומר נהיה חשוב וראוי לציטוט. “באו חברי ועדה שוודית ונתנו לנו אישור בינלאומי, ופתאום נהפכתי לכוכב קולנוע ומלכת יופי”, הוא אומר. “זה קצת מצחיק ופתטי שאנחנו צריכים אישור של שוודים כדי לברר לנו את סדר היום הלאומי”.
המחקר נמצא בסכנה קיומית
הוא מנצל את ההזדמנות כדי להתריע על חומרת המשבר באוניברסיטאות ובמחקר ועל הידרדרות מערכת החינוך בישראל. “אנחנו הורסים במו ידינו את היסוד הקיומי של מדינת ישראל. אנחנו בסדר עדיפות לאומי לא נכון”, אומר צ'חנובר. “אנחנו מדינה שאין לה אוצרות. ראש יהודי, זה מה שיש לנו. כל מה שהיה ויהיה במדינה הזאת הוא תוצר ישיר ומובהק של ההשכלה הגבוהה. אם נפגע במערכת הזאת אנחנו נידרדר באופן קיצוני ונחדל להתקיים.
“צריך להבין פה את סקאלת הזמן. סקאלת הזמן של פוליטיקאי נעה בין פריימריס לפריימריס, ובישראל חולפות בזמן הזה שנתיים עד שלוש כי הבחירות כמעט לעולם לא מתקיימות כחוק אחת לארבע שנים. לוחות הזמנים של מערכת מחקרית הם שונים לחלוטין. ניקח פרופסור ממוצע באוניברסיטה במדינת ישראל, שהתקדם מהר יחסית ונעשה פרופסור מן המניין ידוע בשטחו. הוא נמצא במערכת החינוך 45 שנה עד שהוא נהיה פרופסור מן המניין, איש שהוא מדען עצמאי בעל שם. עכשיו באה הממשלה ואומרת לאוניברסיטאות: מהיום אתן תגייסו פחות חברי סגל. לפוליטיקאים זה מתאים כי מבחינתם אין פה שום נזק; לוח הזמנים שלהם הוא שנתיים – ובעוד שנתיים הנזק לא יורגש. מתי יורגש הנזק? בעוד 10 או 15 שנים, כשאנשי הסגל יפרשו בהדרגה והציוד שלהם יתיישן. אנחנו נעמוד בפני שוקת שבורה ואז נחליט שאנחנו רוצים לבנות את זה מחדש, אבל ייקח לנו עוד 15 שנה לעשות זאת.
“אנחנו חייבים לשנות היום את סדר היום החברתי-הלאומי שלנו ולהציל את מערכת החינוך”, אומר צ'חנובר. “להוציא את החינוך מהמסגרות של הפריימריס של המפלגות השולטות במדינת ישראל. להקצות לו משאבים לאומיים ארוכי טווח הולכים וגדלים. ולעולם לא לגעת בהם, יהיה אשר יהיה. על זה קמה וקיימת ונושמת מדינת ישראל, והנושא הזה הוא מחוץ לכל ויכוח לאומי לעולם ועד”.
מה אתה מציע למדען הנמצא היום בתחילת דרכו?
“אני חושש שמדענים צעירים יראו מה קורה ולא ילכו יותר (לקריירה של מחקר אקדמי, ת”ט). עוד מעט לא יהיה לנו דור בכלל. יבואו נערי האוצר ויגידו על מה אתם בוכים, מי בא אליכם בכלל”.
עד לפני שנה ישב צ'חנובר במועצת המנהלים של תיאטרון חיפה. הוא מתריע גם מפני הפגיעה בתרבות. “בכל התקופה שהייתי חבר במועצת המנהלים, התיאטרון הזה נאנק. הוא נהפך לפושט רגל, בעצם הוא בגירעון בלתי אפשרי, ויחד אתו שאר התיאטראות בישראל. על מה נחיה? במה נמדד עם? בכוח הנשק? עם נמדד בערכי תרבות וחינוך. אנחנו לקחנו את מערכת החינוך והתרבות והפכנו אותה למטרת ירי בלתי פוסק. אנחנו מדממים, אנחנו מדממים את תרבותנו ואת ערכינו”.
לטענתו, “אלה ערכים שהביאו אתם היהודים מאירופה. אבא שלי בפולין, מה הוא עשה כל היום? ישב בחדר ולמד. אני זוכר בילדותי, שישבו יהודים שהביאו מפרס וממרוקו באוהלים נוטפי גשם. אני זוכר שבבית ההורים שלי אימצו ילד. ילד לחורף, בשם אוריאל. היינו מביאים אותו הביתה כדי שלא יחטוף דלקת ריאות ושולחים אותו לבית הספר ביחד עם אחי כדי שהוא יקבל חינוך, והיינו מאכילים אותו, ובקיץ היינו מחזירים אותו להוריו כשהיו נגמרים הגשמים. והנה קמה מערכת חינוך יוצאת מגדר הרגיל. מדבר אליכם המוצר של מערכת החינוך הזאת. ומה שאנחנו עושים היום זה ללכת ולפגוע בה. הדבר הזה לא יכול להימשך, והמנהיגים חייבים לקחת את זה לתשומת לבם ולשנות את סדר היום של המדינה הזאת”.
11,500 נטו
הרשקו וצ'חנובר זכו בנובל לא בזכות התשתית המדעית של מדינת ישראל אלא על אף הקשיים הרבים הנערמים בדרכם של העוסקים במדע. המחקר שלו אינו דורש ציוד יקר ומשוכלל במיוחד, ובכל זאת, כדי שהמעבדה תתפקד היטב דרושים לו 400-300 אלף דולר בשנה. את הסכום הזה עליו ללקט ממענקי מחקר שמעניקות קרנות מדע בישראל ובחו”ל. “אני מצליח לגייס את הסכום הזה, אבל זו משימה בלתי אפשרית. היא מתישה לגמרי”.
מכיוון שהמענקים הניתנים בישראל אינם גדולים, כדי לגייס את הכסף הדרוש עליו לזכות בשמונה או תשעה מענקי מחקר בשנה. “עכשיו אני באמצע כתיבת בקשה למענק לאקדמיה. לצערי, פרס נובל ימנע ממני להגיש בקשה למענק אחד שרציתי, כי אני לא מספיק; לכתוב את הבקשות למענק ואת הדיווח על המחקרים – זו כמעט משרה מלאה. והמערכת עוד היתה נדיבה מאוד אתי”.
במשרדו הוא שולף באקראי שלושה תלושי משכורת. חתן פרס נובל, מתברר, משתכר כ-11,500 שקל נטו בחודש. “אז אני מחלטר”, הוא אומר בעצב. “אני יושב בכל מיני מועצות מדעיות של חברות ביוטכנולוגיה. להגיד לך שאני אוהב את זה? לא. אם היתה לי אפשרות, לא הייתי עושה את זה”.
בתשובה לשאלה היכן יהיה בעוד חמש שנים, הוא אומר שאינו יודע. ייתכן שלא בישראל. הוא קיבל הצעות מושכות מאוד ממכוני מחקר מכובדים וגדולים בארצות הברית. מושך אותו לעשות “מדע גדול” והוא מותש מהרדיפה האין-סופית אחר תקציב למחקר שלו. “מה ישאיר אותי פה? הישראליות שלי. אולי מה שאעשה בסוף יהיה לחלק את הזמן שלי בין כאן לשם”.
הטלפון משבדיה היה “12 שניות של החיים”
צ'חנובר גדל בבית ממוצע של צווארון כחול בהדר הכרמל. כשהיה בן עשר התייתם מאמו וכעבור כחמש שנים מת גם אביו.
עם רקע כזה יכולת להגיע למקום שונה מאוד מזכייה בנובל.
“לבית הסוהר, למשל? שלוש נפשות הצילו אותי: הדודה שלי, מרים וישניאק ז”ל, שלקחה אותי לביתה; ואחר כך אחי וגיסתי, יוסי ועטרה צ'חנובר. הייתי ילד יתום, שגדל אצל דודה. היא שלחה אותי לבית ספר תיכון. אחר כך כבר לא נזקקתי כמעט לכלום, כי הלכתי לעתודה ולמדתי רפואה. מאוחר יותר הבית של אחי וגיסתי נהפך לבית שני. הם החזיקו אותי”.
צ'חנובר אינו דתי, אבל יש לו “ערכי דת עצומים. אני חובב חזנות. למדתי הרבה תלמוד אצל רב, ורפואה והלכה”. מה עוד הוא אוהב לעשות? “יש לי חברים, אני צועד אתם בים, יש לי חוג לשעונים עתיקים בחיפה. אני שומע מוסיקה בלי הפסקה. מלהקת אבבא והחיפושיות ועד החמישית של בטהובן ואלן פרטוש. מוסיקה מודרנית. אני חובב אופרה”.
השמועות שהרשקו וצ'חנובר עשויים לזכות בנובל רחשו זה כשלוש שנים. “אבל התהליך של בחירת הזוכים כל כך סודי, שאפילו לא ידעתי אם אנחנו מועמדים או לא”, אומר צ'חנובר. “ביום שני שעבר אנשים מהמעבדה הסתכלו באתר האינטרנט מי הזוכים בנובל ברפואה. חשבתי: אם זה יקרה, זה כבר לא יהיה השנה. בערב שמחת תורה עמדתי לצאת מהבית לקניות אחרונות, כשהבן שלי אמר לי שיש טלפון משבדיה. יש לי חברים בשוודיה. חשבתי שבטח מתקשרים להזמין אותי לכנס. ואז הקול מהצד השני של הקו אומר לי, 'נעים מאוד, מדבר המזכיר של האקדמיה הלאומית השבדית למדעים. אני מברך אותך על בחירתך לחתן פרס נובל בכימיה לשנת 2004'. אלה היו 12 שניות של החיים”.
