כך עולה מתצפית שערכו חוקרים מ-MIT שניצלו מעבר של כארון על פני כוכב מרוחק
אם רוצים ללמוד משהו על עולם המרוחק מיליוני קילומטרים כדאי להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. אסטרונומים מ-MIT ומווליאמ ס קולג’ היו ברי מזל לצפות בירח הגדול של פלוטו, כארון, חולף בפני כוכב מרוחק בקיץ האחרון. בהתבסס על תצפיות המעבר, שארך פחות מדקה, דיווח הצוות על פרטים חדשים אודות הירח בגיליון 5 בינואר של כתב העת נייצ’ר.
מאמר שני, מקבוצה אחרת בראשותו של האסטרונום הצרפתי ברונו סיקארדי הופיע אף הוא באותו גליון. הצוות של MIT-ויליאמס הצליח למדוד את גודלו של כארון במידת דיוק רבה וקבעו כי אין לו אטמוספירה משמעותית. “התוצאות מספקות תובנה על יצירתם והתפתחותם של גופים שמימיים במערכת השמש החיצונית”, אומרת אמנדה גולביס, פוסט דוקטרנטית העומדת בראש המחקר של MIT ועובדת במחלקה לכדור הארץ, האטמוספירה והמדעים הפלנטריים.
בפרט הם מצאו כי הרדיוס של כארון הוא 606 קילומטרים פלוס מינוס שמונה קילומטרים, וכמה מהטופוגרפיות שזיהו מעידת על כך שצורתו של כארון אינה כדורית. לדברי גולביס, הגודל, בשילוב עם מדידת המסה בטלסקופ החלל האבל, הראו כי לירח יש צפיפות שהיא כשליש מזו של כדור הארץ. משמעות הדבר היא כי הוא מורכב בעיקר מקרח וסלעים.
הצוות גם מצא כי הצפיפות של כל אטמוספירה שישנה על הירח חייבת להיות פחות ממיליונית מזו של כדור הארץ. הטיעונים נוגדים התיאורייה לפיה פלוטו וכארון נוצרו באמצעות התקררות והצטברות של גז ואבק מהענן הראשוני. במקום זאת, כארון נוצר ככל הנראה בהתנגשות בין עצם אחר וכוכב הלכת שממנו הצטבר אחר כך פלוטו.
