סיקור מקיף

סולם הבריאה

במשך עליית האדם היו שתי מסורות של הסבר שהתפתחו באופן מקביל. אחת מהן ניתחה את המבנה הפיסיקאלי של העולם. השנייה התרכזה בחקר תהליכי החיים, פרטיהם הדקים, השוני הרב שבהם והמחזוריות שבחיי היחיד והמין, מלידה עד מוות. שתי המסורות האלה נפגשו והתאחדו רק לאחר שנוסחה תורת האבולוציה

יעקב ברונובסקי

יעקב ברונובסקי
יעקב ברונובסקי

בשנות החמישים של המאה התשע-עשרה ניסחו שני מלומדים, ללא תלות הדדית, את תורת האבולוציה בדרך הברירה הטבעית. האחד היה צ'ארלז דארוין. השני אלפרד רסל וולס (Alfred Russel Wallace). לשניהם היתה השכלה מדעית מסוימת, אבל בעיקר משך אותם לבם אל חקר עולם החי והצומח. דארוין למד שנתיים רפואה באוניברסיטת אדינבורג. אחר-כך הציע לו אביו, רופא עשיר, להתכונן לכהונה בכנסיה האנגליקאנית, ולשם כך שלח אותו לקימברידג'. וולס היה בן להורים עניים. הוא עזב את בית-הספר בגיל ארבע-עשרה, למד אחר-כך בשיעורים של מכונים להשכלת פועלים בלונדון ובלסטר (Licester) ועבד כמודד-קרקעות וכמורה בבית-ספר.

במשך עליית האדם היו שתי מסורות של הסבר שהתפתחו באופן מקביל. אחת מהן ניתחה את המבנה הפיסיקאלי של העולם. השנייה התרכזה בחקר תהליכי החיים, פרטיהם הדקים, השוני הרב שבהם והמחזוריות שבחיי היחיד והמין, מלידה עד מוות. שתי המסורות האלה נפגשו והתאחדו רק לאחר שנוסחה תורת האוולוציה, מכיוון שלפני-כן היה בתופעת החיים משהו פאראדוקסאלי, שאיש לא ידע לפתור אותו.

הצד הפאראדוקסאלי שבמדעי-החיים, הדבר המבדיל ביניהם למדע הפיסיקאלי, הוא ברבגוניותם של החיים ובהימצאותם בכל מקום בטבע. אנו רואים את הפאראדוקס סביבנו בציפורים, בעצים, בעשבים, בשבלולים ובאלפי יצורים אחרים. והפאראדוקס הוא זה: תופעת-החיים מתגלמת בצורות כה רבות ושונות, שאין מנוס מן ההנחה, שקיים בהן שיעור ניכר של מקריות. ואף-על-פי-כן יש בתופעת-החיים אחידות כה רבה, עד שאין ספק שהם מכוונים על ידי הכרח רב.

על כן אין זה פלא שהביולוגיה, כפי שאנו מבינים אותה, התחילה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה בפעולותיהם של חובבי-טבע, של אנשים שאהבו לתור את המחוזות הכפריים ולעקוב אחרי התנהגותן של ציפורים, של אנשי כמורה, רופאים וג'נטלמנים שחיו ברווחה במעונותיהם הכפריים. אני נוטה לקרוא להם בשם הכולל 'ג'נטלמנים ויקטוריאניים', כי לדעתי אין זה מקרה, שתורת האוולוציה עלתה בעת ובעונה אחת על דעתם של שני אנשים שונים, שחיו באותה התקופה ובאותה התרבות – תרבותה של תקופת המלכה ויקטוריה באנגליה.

צ'ארלז דארוין היה בראשית שנות העשרים שלו, כאשר האדמיראליות החליטה לשלוח אניית-מחקר, את האניה ביגל (Beagle) למיפוי חופיה של אמריקה הדרומית. לדארוין הוצעה משרה ללא משכורת כביולוג-חוקר באניה זו. המשרה הוצעה לו על-פי המלצתו של הנזלו, הפרופסור לבוטאניקה בקימברידג', שהתיידד עם דארוין, אף-על-פי שזה לא התעניין ביותר בבוטאניקה, ומה שהלהיב אותו היה איסוף חיפושיות.

על תחביבו זה כתב דארוין:
אתן לך דוגמה ללהיטותי לדבר. באחד הימים קלפתי חתיכת קליפה מאחד העצים וראיתי תחתיה שתי חיפושיות נדירות. בעודי מחזיק בהן, אחת בידי הימנית ואחת בידי השמאלית, ראיתי פתאום חיפושית שלישית מסוג אחר, וכיוון שבשום אופן לא רציתי להפסיד אותה, תחבתי לתוך פי את החיפושית שהיתה בידי הימנית.

אביו של דארוין התנגד למסע, וגם רב-החובל של הביגל לא ראה את השתתפותו בעין יפה. אבל וג'ווד, דודו של דארוין, התערב לטובתו והעניין הסתדר. האניה ביגל הפליגה ב-27 לדצמבר 1831.

חמש השנים שבילה דארוין על סיפון האניה הזאת הפכו אותו לאדם אחר. התעניינותו בחקר הציפורים, הפרחים, ועולם-החי בכלל בסביבתו באנגליה, הפכה באמריקה הדרומית לאהבה לוהטת. במשך מסעו השתכנע דארוין, כי המינים מתפתחים בצורה שונה אם הם מבודדים אלה מאלה. פירוש הדבר הוא, כי המינים אינם בלתי-משתנים. אולם מכאניזם הגילגולים עדיין לא היה ברור לו. זה היה המצב ב-1836.

שנתיים לאחר-מכן מצא דארוין את ההסבר להתפתחות המינים, אבל הוא לא נטה לפרסם אותו. יתכן שהיה דוחה את הפירסום עד סוף ימיו אלמלא הגיע אדם אחר לאותן המסקנות. היה זה אדם מסוג שונה לגמרי, אך הוא הגיע למסקנותיו כמעט בדיוק באותה דרך של מחקר וחשיבה כזו של דארוין. אדם זה כמעט נשכח, אבל היה לו תפקיד מכריע בניסוח תורת האוולוציה בדרך הברירה הטבעית.

שם האיש היה אלפרד רסל וולס. הוא היה בעל קומת ענק ומוצאו ממשפחה המזכירה את סיפורי דיקנז, ואשר היתה הניגוד הקומי לשמרנות החמורה של משפחת דארוין. בשנת 1836 היה וולס בשנות-העשרה שלו. הוא נולד ב-1823, והיה איפוא בארבע-עשרה שנה צעיר מדארוין. אפילו אז לא היו חייו קלים. הוא עצמו מספר על כך:

אילו היה אבי איש בעל-אמצעים… היו חיי שונים לגמרי. אף-על-פי שגם אז הייתי מתעניין במידת-מה במדע, אינני חושב שהייתי נוסע אל יערותיו הבלתי-ידועים של איזור האמאזונאס, כדי לחקור שם את הטבע ולהתפרנס מאיסוף בעלי-חיים.

לפני מסעו לאמריקה הדרומית עבד וולס באנגליה כמודד-קרקעות, מקצוע שלא דרש השכלה אוניברסיטאית. את המקצוע למד מאחיו הגדול ממנו, שמת ב-1846 מהצטננות, עקב נסיעה בקרון רכבת פתוח של המחלקה השלישית, בשובו מישיבתה של ועדה מלכותית, שדנה ביריבות בין חברות-רכבות שונות.

לרגל עבודתו בילה וולס את רוב זמנו באוויר הפתוח, וכנראה אז הוא התחיל להתעניין בצמחים ובחרקים. בזמן שעבד בלסטר התיידד עם אדם בעל אינטרסים דומים, שהיה בעל השכלה רחבה יותר משלו. ידידו החדש הפתיע את וולס, בספרו לו שאסף כמה מאות מינים שונים של חיפושיות בסביבת לסטר, ושישנם בוודאי עוד מינים רבים שטרם נתגלו. על כך כותב וולס:

אילו היו שואלים אותי לפני-כן כמה מינים של חיפושיות ישנם בסביבה הקרובה לעיר, הייתי אומר: אולי חמישים… עתה יודע אני, שקיימים בוודאי כאלף מינים שונים ברדיוס של עשרה מילים.

זו היתה מעין התגלות בעיני וולס, והיא השפיעה לא רק על מהלך חייו אלא גם על חיי ידידו, חוקר-הטבע ה. ו. ביטז (H.W. Bates), שביצע אחר-כך מחקרים חשובים על תופעת ההסוואה (מימיקרי) בעולם החרקים.

לפי-שעה היה על וולס להרוויח את לחמו. למזלו היו אלה זמנים טובים למודדי-קרקעות, כי האנשים הנועזים, שבנו בשנות הארבעים את מסילות-הברזל, היו זקוקים למודדים. וולס הועסק במדידות לקראת בניית מסילת-ברזל בעמק נית (Neath Valley) בווילז הדרומית. הוא היה טכנאי בעל-מצפון, כאחיו המנוח וכפי שהיה טיפוסי בתקופה הוויקטוריאנית, והוא עשה את עבודתו במסירות. אולם בלבו קינן החשד, ובצדק, כי למעשה שימש רק ככלי במשחק-הכוח בין המשקיעים. מטרתן של רוב המדידות היתה רק למנוע את תפיסתו של שטח מסוים על-ידי 'אציל שודד' אחר מבין בוני מסילות-הברזל. לפי חישוביו של וולס נבנה, למעשה, רק החלק העשירי מכל אותם קווי-רכבות, אשר בשבילם ערך מדידות במשך השנים האלה.

אולם החיים בנוף הוולשי היו תענוג לחובב-טבע כמוהו. עתה חקר ואסף וולס באופן עצמאי, והתפעלותו מהרבגוניות שגילה בטבע גדלה מיום ליום. כל ימי חייו אהב להיזכר בזמנים המאושרים שבילה בווילז.

גם כשהעבודה היתה מרובה הייתי תמיד פנוי ביום א'. ערכתי טיולים ארוכים בהרים. קופסת-האיסוף היתה תמיד אתי, ובשובי מן הטיולים היתה הקופסה מלאה אוצרות… אז חייתי את השמחה, שכל גילוי של צורת-חיים חדשה מעניק לחובב-הטבע. השמחה ההיא לא היתה פחותה מן ההתפעלות שתקפה אותי אחר-כך באיזור האמאזונאס כל פעם כשלכדתי פרפר חדש.

באחד מטיולי-סוף-השבוע שלו מצא וולס מערה עם נהר תת-קרקעי, והחליט לבלות את הלילה שם תחת כיפת השמים. זה היה כאילו כבר התכונן, שלא במודע, לחיים שצפו לו ביער הטרופי.

הפעם רצינו לנסות לישון תחת כיפת השמים בלי מחסה, בלי מיטה, מלבד מה שהמציא לנו הטבע… סבורני שהחלטנו בכוונה, שלא לעשות כל הכנות אלא לבלות את הלילה שם, כאילו הגענו במקרה לאיזה מקום בארץ לא ידועה ונאלצנו לישון שם.

למעשה לא ישן וולס הרבה בלילה ההוא.

בהגיעו לגיל עשרים-וחמש החליט וולס להקדיש את כל זמנו לחקר הטבע. זה היה מקצוע מוזר בתקופה הוויקטוריאנית. כדי להתפרנס יהיה מעתה על וולס לאסוף דוגמות של בעלי-חיים בארצות זרות ולמכור אותן למוזיאונים ולאספנים פרטיים באנגליה. ידידו ביטז החליט להצטרף אליו. שניהם יצאו לדרך בשנת 1848, כשבידם הון משותף של מאה לירות שטרלינג. הם הפליגו לאמריקה הדרומית ונסעו כ-1,500 קילומטר על-פני האמאזונאס, עד לעיר מאנאוס, במקום חיבורו של הנהר ריו נגרו אל האמאזונאס.

עד אז לא הרחיק וולס במסעיו אלא עד וילז. בכל זאת לא הטיל הנוף האקזוטי של האמאזונאס אימה עליו. מן הרגע בו הגיע לשם הרגיש בטחון עצמי רב, ותיאוריו מעידים על כך. הנה, למשל, מה שהוא כותב על-אודות הפרס בספרו:Narrative of Travel on the Amazon and Rio Negro (תיאור מסעי על האמאזונאס והריו נגרו), שהופיע חמש שנים לאחר-מכן:

הפרס השחור המצוי שכיח שם במספרים גדולים. אולם העופות הללו סובלים ממחסור במזון. כשאינם מוצאים מזון אחר נאלצים הם להסתפק בפירות הדקלים שביער.
על יסוד תצפיותי הרבות השתכנעתי, כי עופות אלה תלויים בחוש-הראיה שלהם בחיפושם אחרי מזון, ולגמרי לא בחוש הריח.

שני הידידים נפרדו במאנאוס. וולס המשיך את מסעו על-פני הריו נגרו, לחפש מקומות שטרם נפקדו על-ידי חוקרי-טבע שקדמו לו. אם רצה להתפרנס מאיסוף בעלי-חיים היה עליו למצוא דוגמות של מינים לא-ידועים, או לפחות של מינים נדירים. הנהר עבר על גדותיו אחרי הגשמים ולכן יכלו וולס והאינדיאנים שלו לשוט על פניו עמוק אל לב היער. ענפי העצים נגעו כמעט במים. הקדרות הפחידה אמנם את וולס, אבל יחד עם זה חש הוא בהתרוממות-רוח, בראותו את עושר הצורות הרבגוניות ביער. הוא תהה כיצד יער כזה היה נראה מן האוויר.

מה שניתן לומר על הצמחיה הטרופית הוא, שמספר המינים ועושר מבחר הצורות עולים על הידוע לנו באזורים הממוזגים. נראה לי כי אין ארץ בעולם, אשר בה כמות כזאת של חומר צמחי על-פני שטחה כמו בעמק האמאזונאס. פרט לחלקים קטנים מאד מכוסה עמק זה יער-בראשית עבות וגבוה, יער רצוף ורחב-ידיים, שאין כדוגמתו על-פני הארץ. את כל תפארתם של יערות אלה אפשר היה לראות רק מתוך כדור פורח, שהיה מרחף לאיטו מעל לשטיח הפרחוני של האמירים המתנועעים. הנאה כזאת שמורה אולי לנוסעי העתיד.

וולס היה נרגש ונפחד כשנכנס לראשונה לכפר אינדיאני. אולם אופייני הוא לוולס, כי בסופו של דבר נהנה הנאה רבה מביקור זה.

הרגשה בלתי-צפויה של הפתעה והנאה גרמה לי פגישתי הראשונה עם אדם במצב טבעי, עם פראי-אדם שטרם קולקלו… כל אחד עשה את עבודתו או השתעשע בדרך שלא היתה דומה לזו של האדם הלבן. הם התהלכו בצעדים חופשיים, כיאות לתושבי-יער עצמאים, בלי לשים לב אלינו, אל זרים בני גזע אחר.

בכל פרטי התנהגותם היה ביטוי למקוריות ולבטחון עצמי, כאלה של חיות היער. ללא תלות בציוויליזאציה חיו את חייהם בדרכם-הם, כפי שחיו לפניהם דורות אין-ספור בטרם נתגלתה אמריקה.

התברר לוולס, כי האינדיאנים אינם אכזרים אלא שמחים לעזור, והוא שיתף אותם במלאכת איסוף דוגמות של בעלי-חיים.

במשך הזמן שביליתי כאן (ארבעים יום), אספתי לפחות ארבעים מיני פרפרים שהיו חדשים בשבילי, מלבד מספר ניכר של בעלי-חיים אחרים.
באחד הימים הביאו לי אליגאטור קטן מוזר מאד. הוא היה שייך למין נדיר (Caiman gibbus) והיו לו שורות רבות של קשקשי-גב חרוטיים. פשטתי את עורו ופיחלצתי אותו, בעוד חצי-תריסר אינדיאנים עקבו בהנאה רבה אחרי פעולתי.

תוך כדי התענוג והטרחה של החיים ביער, התחילה לנצנץ במוחו החריף של וולס השאלה הבוערת: כיצד נוצרה הרבגוניות הזאת? כיצד להסביר את השוני הרב בפרטים יחד עם הדמיון הרב בתוכנית הכללית? כדארוין, הופתע גם וולס מההבדלים בין מינים קרובים זה לזה. וכמו דארוין התחיל גם הוא לתמוה מפני מה התפתחו מינים אלה בצורה כה שונה.

אין ענף של מדעי-הטבע מעניין או מאלף יותר מחקר התפלגותם הגיאוגרפית של בעלי-החיים.
יש מקומות המרוחקים זה מזה רק חמישים או מאה מילים, ובכל זאת תמצא באחד מהם מיני חרקים וציפורים שלא תמצא במשנהו. בוודאי קיים איזה קו-גבול הקובע את תחומו של כל מין. יש בוודאי איזה סימן מיוחד המציין את אותו הקו, אשר אסור לכל מין לעבור מעבר לו.

וולס נמשך תמיד אל בעיות גיאוגרפיות. בתקופה מאוחרת יותר, כאשר עבד בארכיפלאג המאלאיי, הראה וולס כי בעלי-החיים שבאיים המערביים דומים למינים המצויים באסיה, בעוד שבעלי-החיים שבאיים המזרחיים דומים למינים המצויים באוסטראליה. הקו המפריד ביניהם ידוע עד היום כ'קו-וולס'.

מידה דומה של תשומת-לב קפדנית שהקדיש וולס לתופעות-הטבע, ייחד גם להסתכלות בבני-אדם ולמקור ההבדלים שביניהם. בתקופה בה קראו הוויקטוריאנים לאוכלוסיית האמאזונאס 'פראים', גילה וולס אהדה נדירה לתרבותם. הוא הבין את המשמעות שהיתה בעיניהם לשפה, להמצאה ולמנהג. יתכן שהוא היה הראשון שהבין, כי המרחק בין תרבותם ותרבותנו הוא קטן יותר ממה שאנו רגילים לחשוב. לאחר שהתחוור לו עקרון הברירה הטבעית, נראתה לו הקירבה בין שתי התרבויות כדבר מובן מאליו גם מבחינה ביולוגית.

כל מה שהיה ביכולתה של הברירה הטבעית, היה להעניק לאדם הפראי מוח שיעלה במידה מסוימת על זה של הקוף. לעומת זאת רואים אנו, כי הוא בעל מוח הנופל רק במעט מזה של כל הוגה-דעות. עם הופעתו של האדם קם איפוא יצור, אשר בו הכוח הסמוי הנקרא 'שכל' הוא חשוב לאין ערוך ממבנה הגוף.

וולס רחש אהדה איתנה לאינדיאנים, והוא חיבר תיאור אידילי על אורח-חייהם בימים שישב בכפרם ז'אויטה בשנת 1851. בנקודה זו הופכת לשון יומנו לשירה – או לפחות, לחרוזים:

ישנו כפר אינדיאני. מסביב לו
פורש היער האפל, הנצחי, האינסופי,
את עלוותו הרבגונית.

כאן גרתי זמן-מה, האדם הלבן היחיד
בקרב כמאתיים בני-אדם.

כל יום היה קורא להם לעבודה מסוימת. עתה הולכים הם
לכרות כמה עצים נאים ביער, או יוצאים בסירה,
עם חכה, חנית וחץ, לצוד דגים.

עלי-הדקל הרחבים משמשים להם סכך
בלתי-חדיר לגשמי החורף ולסופותיו.

הנשים חופרות להוציא פקעות מאניהוט
ומכינות מהן בעמל רב את לחמן.

כולן, מתרחצות יום יום, בוקר וערב, בנחל
ומשתכשכות בגלים הנוצצים, כמו בתולות-ים.

הילדים הקטנים מהלכים ערומים.
הנערים והגברים לובשים רק חגור צר.
איזה תענוג לראות את הנערים הערומים!

אברי גופם המעוצבים להפליא, עורם הצח, החלק, החום-אדמדם,
וכל תנועותיהם אומרות חן ובריאות.
הם מתחרים בריצה, צועקים וקופצים
או שוחים בנחל הסוחף וצוללים במימיו.

מרחם אני על נערי אנגליה, אשר גפיהם הפעילים
כבולים בבגדים מהודקים לגוף.

ועוד יותר מרחם אני על נערות אנגליה,
אשר מותניהן וחזן כלואים
בכלי-העינויים הנקרא מחוך.

רוצה הייתי להיות אינדיאני, לחיות כאן מרוצה,
לדוג ולצוד, לחתור בסירתי
ולראות את ילדי גדלים כמו עופרי-איילים,
בריאים בגופם ושמחים בחלקם,
עשירים בלי הון ומאושרים בלי זהב.

אהדה זו לאינדיאנים היתה שונה לחלוטין מהרגשותיו של צ'ארלז דארוין, כשראה לראשונה אינדיאנים דרום-אמריקניים. דארוין נחרד כשנפגש עם ילידי ארץ-האש (טיארה דל פואגו). הרגשה זו באה לידי ביטוי בדבריו וברישומיו בספרו מסע האניה ביגל (The Voyage of the Beagle). אין ספק שהאקלים האכזרי השפיע על מנהגיהם של ילידי ארץ-האש. אבל צילומים ,מן המאה התשע-עשרה מוכיחים, שמראיהם לא היה כה חייתי כפי שנראה לדארוין. בקייפ טאון (Cape Town), בדרכו חזרה הביתה פירסם דארוין, יחד עם רב-החובל של האניה ביגל חוברת, בה שיבחו השניים את פעולתם של המיסיונרים, שהשתדלו לשנות את אורח-חייהם של הפראים.

ארבע שנים בילה וולס באגן האמאזונאס. אחר-כך ארז את אוספיו ויצא לדרך, לחזור לאנגליה. על המסע עד מאנאוס מספר וולס:

שוב תקפו אותי הקדחת והצמרמורת. במשך כמה ימים היה מצבי גרוע מאד. גשם ירד כמעט כל הזמן, והיה קשה מאד לטפל בעופות ובבעלי-החיים האחרים הרבים מפני ששררה צפיפות רבה בסירה, וכל עוד ירד הגשם לא היתה אפשרות לשמור על נקיונם, כמו שצריך. בכל יום מתו אחדים מהם. לעתים נמאסו עלי כולם. אבל מאחר שאספתי אותם החלטתי להתמיד בטיפולי בהם.
מתוך מאה בעלי-חיים שקניתי, או שקיבלתי במתנה, נותרו רק שלושים וארבעה.

מלכתחילה היה זה איפוא מסע בלתי-מוצלח. וולס היה תמיד אדם ביש-מזל.

ביום 10 ליוני יצאנו ממאנאוס, ובזה התחיל מסע אומלל מאד בשבילי. כשעליתי לספינה, לאחר שנפרדתי מידידי, מצאתי שחסר לי הטוקאן. כנראה עף מן הספינה, ומאחר שאיש לא שם לב אליו בוודאי טבע.

בחירת הספינה לא היתה מוצלחת, כי היא נשאה מטען של שרף דליק. לאחר מסע של שלושה שבועות, ב-6 לאוגוסט 1852, פרצה שריפה בספינה.

ירדתי לתאי כדי לראות מה אפשר להציל. האוויר בתא היה חם מאד ומלא עשן. לקחתי את שעוני, קופסת-פח קטנה עם כמה כותנות וכמה פנקסי-רישומים ישנים, בהם ציירתי צמחים ובעלי-חיים שונים. זה כל מה שהעליתי לסיפון. בגדים רבים ותיק גדול עם רישומים ותרשימים נשארו בתאי, אבל לא העזתי לרדת אליו פעם נוספת. למעשה הרגשתי מין אדישות לכל נסיון להציל דברים, הרגשה שקשה לי להסבירה כעת. לבסוף ציווה רב-החובל לכולם לרדת לסירות. הוא עצמו נטש אחרון את הספינה.

באיזה תענוג הייתי מסתכל בכל חרק נדיר ומוזר שהוספתי לאוספי! כמה פעמים חדרתי ליער אף-על-פי שהקדחת הציקה לי, ובאתי על שכרי כשמצאתי איזה יצור יפה ממין לא ידוע! כמה מקומות אשר רגלו של שום איש אירופי מלבדי לא דרכה בו, היו מזכירים לי החרקים והציפורים הנדירים שהמקומות הללו תרמו לאוספי!

ועתה הכל אבוד. לא נשארה לי אפילו דוגמה אחת, להעיד על הארצות הלא-ידועות אשר בהן סיירתי ולהזכיר לי מחזות פראיים שהייתי עד להם. אבל ידעתי כי אין תועלת בקינות על מה שאבד, וניסיתי שלא להרהר במה שיכול היה להיות אלא לחשוב על מצב הדברים כמו שהיה.

כמו דארוין בזמנו, חזר גם וולס מן האיזור הטרופי משוכנע, כי מינים קרובים זה לזה נוצרים על-ידי התפצלות מתוך מין אחד, שהוא אביהם המשותף. אבל עדיין לא היה ברור לו מה גרם להתפתחות בצורות שונות. הוא לא ידע, כי דארוין מצא את ההסבר שנתיים לאחר ששב לאנגליה ממסעו באניה ביגל. דארוין סיפר, שקרא בשנת 1838 את ספרו של הכומר תומס רוברט מלתוס מסה על עקרון האוכלוסיה (Essay on the Principle of Population). הוא אמר שקרא את הספר להנאתו, כלומר לא ראה בו חלק מחומר קריאה מקצועי. אולם אחד מרעיונותיו של מאלתוס הפתיע אותו. מאלתוס טען כי האוכלוסיה גדלה בקצב מהיר יותר מאשר גדל בו מלאי המזון. אם דבר זה נכון לגבי בעלי-חיים, אזי נאלצים אלה להתחרות ביניהם כדי להישאר בחיים. פירוש הדבר שהטבע פועל כגורם סלקטיבי, קוטל את החלשים ויוצר מאלה שנשארו לפליטה מינים חדשים מותאמים לסביבתם.

'ובכן היתה לי סוף סוף תיאוריה, אשר בעזרתה אפשר היה לעבוד', אמר דארוין. אולי סבורים אתם כי אדם האומר דבר כזה יתחיל מיד לכתוב מאמרים ולהרצות. אולם לא כן עשה דארוין. במשך ארבע שנים אפילו לא העלה את התיאורית שלו על הנייר. רק בשנת 1842 חיבר טיוטה ראשונה, שלושים וחמישה עמודים כתובים בעיפרון. שנתיים אחרי כן הרחיב את הטיוטה למאה ושלושים עמודים כתובים בדיו. ואת הטיוטה הזאת הפקיד, יחד עם סכום כסף והוראות לאשתו על אודות פירסום המאמר אחרי מותו.

במכתב אל אשתו, מיום 5 ליולי 1844, כותב דארוין:

'זה עתה גמרתי את המאמר על תורת המינים שלי… אני כותב לך, כדי להביע בפניך באופן פורמאלי את בקשתי האחרונה והחשובה ביותר. הנני בטוח שתכבדי את בקשתי, כאילו היתה כלולה באופן חוקי בצוואתי, וכי תקדישי סך 400 לירות שטרלינג לפירסום המאמר ושתטפלי בעצמך, או בעזרת הנסלי (וג'ווד) בהפצתו. רצוני הוא שהמאמר יימסר לידי איש המבין בעניין, שיהיה מוכן לשפר ולהרחיב אותו תמורת הסכום הנ"ל.

אשר לעריכת המאמר, מר (צ'ארלז) ליאל הוא האיש המתאים ביותר, אם יסכים לעשות את העבודה. אני סבור שהוא ימצא את העבודה נעימה וגם ילמד כמה דברים חדשים בשבילו.
גם ד"ר (ג'וזף דילטון) הוקר היה מתאים לכך מאוד.'

יש לי ההרגשה כי דארוין היה מעדיף למות לפני פירסום תורתו, בתנאי שלאחר מותו תוכר זכות-הבכורה שלו. הרי יש בזה עדות לאופי מוזר. דארוין ידע שהוא עומד לומר דברים שיזעזעו את הציבור (לרבות את אשתו). גם הוא עצמו היה מזועזע מהדברים האלה. ההיפוכונדריה שלו (איזה אילוח בעת מסעו באיזור הטרופי שימש לו כתירוץ), בקבוקי התרופות שמילאו את ביתו, האוויר הסגור והמחניק שבחדר-עבודתו, הצורך לישון אחרי הצהריים, ההיסוס לכתוב, הסירוב להתווכח בפומבי – כל הדברים האלה מעידים על אדם שאינו מעז להתייצב בפני הציבור.

מובן שלוולס הצעיר לא היו מעצורים כאלה. למרות כל הצרות שעברו עליו, יצא ב-1854 מלא מרץ למזרח הרחוק. במשך שמונה שנים שוטט בארכיפלאג המאלאיי ואסף דוגמות של בעלי-חיים, כדי למכור אותן באנגליה. זה מכבר היה וולס משוכנע, כי המינים אינם בלתי-משתנים. הוא פירסם ב-1855 מסה בשם על החוק שכיוון את התהוותם של מינים חדשים (On the Law which has regulated the Introduction of New Species), ומאז 'לא הרפתה ממני הבעיה, כיצד נוצרו השינויים במינים'.

בפברואר 1858 חלה וולס בהיותו באי הוולקאני הקטן טרנאטה שבקבוצת איי מולוקה, איי התבלין, בין גיניאה החדשה ובורניאו. הוא סבל מקדחת חוזרת, והתקפות חום וצמרמורת לסירוגים מבלבלות את מחשבתו. ואז, בליל-קדחת אחד, נזכר וולס בספרו של מאלתוס, ופתאום נתגלה לו אותו ההסבר שעלה על דעתו של דארוין שנים לפני-כן.

שאלתי את עצמי: מדוע מתים אחדים בעוד שאחרים נשארים בחיים? והתשובה היתה ברורה: בדרך כלל, הכשירים ביותר הם הנשארים בחיים. החסונים ביותר, הם המבריאים ממחלות. החזקים ביותר, המהירים ביותר, או הערומים ביותר, הם הנמלטים מאויביהם. הציידים המוכשרים ביותר או היצורים בעלי כושר-העיכול הטוב ביותר, הם הניצלים מרעב, וכן הלאה.

פתאום התברר לי כי ההשתנות המאפיינת כל יצור חי מספקת את החומר, אשר ממנו יצאו הכשירים ביותר להמשיך בתחרות, לאחר שינוכשו כל אלה המותאמים פחות לתנאים הנתונים.

פתאום ניצנץ בי רעיון הישארותם בחיים של הכשירים יותר. ככל שהירהרתי בדבר השתכנעתי יותר ויותר, שמצאתי סוף סוף את אותו חוק-הטבע שחיפשתי זמן כה רב, את החוק שהסביר את מוצא המינים… חיכיתי בקוצר-רוח שתעבור התקפת הקדחת, כדי שאוכל להעלות את רעיוני על הנייר. ואכן עשיתי זאת באותו ערב, ובשני הערבים שלאחר-מכן כתבתי מאמר מפורט, שהחלטתי לשלוח לדארוין, בדואר קרוב, שעמד לצאת בעוד יום יומיים.

וולס ידע כי צ'ארלז דארוין מעונין בנושא, והוא הציע לו להראות את המאמר גם לליאל (Lyell) אם ימצא שיש בו ממש.

את מאמרו של וולס קיבל דארוין בחדר-עבודתו בבית דאון לאחר ארבעה חודשים, ב-18 ליוני 1858. במבוכתו לא ידע דארוין, מה עליו לעשות. במשך עשרים שנות עבודה קפדנית אסף בשקט עובדות לחיזוק תורתו והנה מגיע ממקום שאינו מן היישוב מאמר מפתיע, אשר על אודותיו רשם דארוין בו ביום:

מעולם לא ראיתי תיאום מקרי מדהים יותר. לו היתה בידי וולס הטיוטה שכתבתי בשנת 1842, לא יכול היה לתמצת אותה טוב יותר.

ידידי דארוין החליטו לפתור את הבעיה, ליאל והוקר, שהכירו חלק מעבודתו של דארוין, עשו סידורים עם 'חברת ליניאוס' (Linnean Society) כדי שמאמרו של וולס ומאמר של דארוין יוקראו בישיבתה הקרובה בלונדון בחודש יולי, בהעדר שני המחברים.

המאמרים לא זכו לכל הד, אבל מעתה היה דארוין מוכרח לצאת ממחבואו. וכך אירע שמוצא המינים של דארוין, שיצא לאור ב-1859, הפך מיד לרב-מכר סנסאציוני.

תורת האוולוציה בדרך של ברירה טבעית, היא בוודאי החידוש החשוב ביותר במדע שהביאה המאה התשע-עשרה. לאחר שהתנדפו כל המחאות האוויליות וההלצות התפלות שעורר הספר מוצא המינים, היו לעולם-החי פנים חדשות. הוא נראה מעתה כעולם הנמצא בתנועה מתמדת. הבריאה לא היתה עוד סטאטית היא היתה משתנה במרוצת הזמן, אם כי בדרך השונה לחלוטין מזו של התהליכים הפיסיקאליים. לפני עשרה מיליוני שנים היה העולם הפיסיקאלי בדיוק כמו שהוא כיום, וחוקיו אז היו כחוקיו בימינו. אך בעולם-החי היו פני-הדברים אחרים לגמרי. כך, למשל, לא היה עדיין יצור-אנוש עלי אדמות לפני עשרה מיליוני שנים. שלא כפיסיקה, היתה כל הכללה ביולוגית תקפה בפרק זמן מוגבל בלבד. האוולוציה היא שיצרה ויוצרת מקוריות וחידוש ביקום.

אם תורת האוולוציה היא נכונה, כי אז מגיעה שלשלת היוחסין של כל אחד מאתנו עד לראשיתם של החיים על פני האדמה. וולס ודארוין חקרו צורות-התנהגות, עצמות כפי שהן כיום, ומאובנים כפי שהיו בזמנם, כדי לקבוע ציונים בדרך שהובילה עדי ועדיך. אולם צורות-התנהגות, עצמות ומאובנים, הינן כבר מערכות-חיים מסובכות, המורכבות מיחידות פשוטות יותר שקדמו להן בזמן. ומה הן היחידות הראשוניות האלה? כנראה מולקולות כימיות אופייניות לתופעת-החיים.

כשאנו מביטים אחורה כדי למצוא את מקור-החיים, הננו מביטים למעשה עמוק לתוך התהליכים הכימיים המשותפים לכל יצור חי. הדם הזורם כעת באצבעי הינו תולדה של המולקולות הראשונות, מלפני שלושה מיליוני שנים, שהיו בעלות כושר-התרבות, וכדי להגיע אלי עבר הדם מיליוני שלבים. זוהי אוולוציה כפי שאנחנו מבינים אותה. בתהליכי האוולוציה היה חלק לתורשתיות (תופעה שוולס ודארוין לא הבינו אותה) וגם למבנה הכימי (תחום בו הצטיינו מדענים צרפתיים יותר מחוקרי הטבע הבריטיים). ההסברים באים מתחומים שונים, אך הצד השווה שבהם הוא שהם מתארים את המינים כמתפרדים בזה אחר זה, שלבים שלבים. צורה זו של תיאור התחייבה לאחר קבלת תורת האוולוציה. מאז ואלך אי-אפשר היה עוד להוסיף להאמין, שמעשה בריאת החיים יכול לחזור ולהתרחש בימינו או בכל זמן אחר.

על טענת תורת האוולוציה, כי מינים מסוימים של בעלי-חיים הופיעו בתקופה קרובה יותר אלינו מאשר מינים אחרים, ענו מבקריה על-פי-רוב בפסוקים מן המקרא. אך רוב האנשים האמינו, כי הבריאה לא נסתיימה בששת ימי בראשית. היו מאמינים כי התנינים נולדים מרפש הנילוס בהשפעת חום השמש. היתה זו דעה מקובלת, שעכברים נוצרים מעצמם בערימות של סחבות מלוכלכות; ואיש לא פיקפק בכך, שמוצאם של זבובי-התכלת הוא בבשר רקוב; וכי זחלים נוצרים, בהכרח, בתוך התפוחים, כי אם לא כן, כיצד הגיעו לשם? ההנחה היתה כי כל היצורים הללו באים לעולם בצורה ספונטאנית, ללא עזרת הורים.

האגדות על יצורים הבאים לעולם באופן ספונטאני הינן עתיקות מאד, ועדיין יש להן מאמינים, אף-על-פי שלואי פאסטר (Louis Pasteur) הפריך אותן בשנות השישים של המאה שעברה. חלק גדול מעבודתו עשה פאסטר בבית-משפחתו בארבואה (Arbois) בהרי-יורה הצרפתיים, אשר לשם אהב לחזור מדי שנה. הוא חקר את התסיסה, במיוחד תסיסת החלב (המונח 'פאסטריזאציה' מזכיר לנו את עבודתו זו). אך בשנת 1863, כשהיה בן ארבעים ובשיא כוחו, נתבקש פאסטר על-ידי נאפוליאון השלישי, קיסר צרפת, לבדוק את בעיית התקלות בתסיסת היינות. הוא עסק בדבר שנתיים ופתר אותה. יש אירוניה בדבר שיינות שנים אלה היו הטובים ביותר שאי פעם הופקו. במיוחד נשתבחו יינות השנה 1864, ונאמר עליהם, שלא היה כדוגמתם בשנה אחרת כלשהי.

'היין הוא ים מלא אורגאניזמים', אמר פאסטר. 'הודות לאחדים מהם הוא מתקיים, ובגלל אחרים הוא מתקלקל.' יש כאן שני דברים מפתיעים. האחד הוא שפאסטר גילה אורגאניזמים שחיו בלי חמצן. קיומם היה אז רק מטרד לכורמים, אבל בינתיים התבררה חשיבותם להבנת התחלת החיים על פני האדמה, בזמן אשר בו עוד לא היה חמצן באטמוספירה. הדבר השני הוא הטכניקה שפיתח פאסטר לגילוי עקבות של חיים ביין. כבר בהיותו בן עשרים קנה לו פאסטר שם, בהוכיחו את קיומן של מולקולות בעלות צורה אופיינית. בינתיים הוסיף והוכיח, כי צורתן של מולקולות אלה מעידה על החיים שבהן. זו היתה תגלית כה עמוקה שהיא עדיין חידה בעיני רבים, הבה ניכנס למעבדתו של פאסטר ונאזין לדבריו:

כיצד להסביר את תסיסת היין בחבית, את תסיסת העיסה המתחמצת, את החמצת החלב המקריש, את הפיכתם לרקבובית של עלים וצמחים מתים שנקברו באדמה? אני מודה ומתוודה כי זמן רב הנחה אותי בעבודת-המחקר שלי הרעיון, כי בחוקי ההתארגנות של יצורים חיים ובתהליכים הפיסיולוגיים הנסתרים המתבצעים בהם נודעת בתנאים שווים חשיבות רבה לימינותה או לשמאלותה של סטרוקטורת החומר.

ימינות ושמאלות – זה היה הסוד העמוק אשר פאסטר עקב אחריו בחקר תופעות-החיים. העולם מלא דברים, אשר צורתם הימנית שונה היא מצורתם השמאלית. השוו-נא מחלץ ימני עם מחלץ שמאלי, בית-שבלול ימני עם בית-שבלול שמאלי, ומעל לכל את היד השמאלית עם היד הימנית. יד אחת היא בבואתה של היד השנייה, אבל אי-אפשר לסובב את הידיים באופן שהיד הימנית תוכל לבוא במקום היד השמאלית, ולהיפך. פאסטר ידע כי הוא הדין לגבי גבישים מסוימים. פאותיהם מסודרות באופן שקיימות צורות ימניות וצורות שמאליות של אותם הגבישים.

פאסטר עשה דגמי-עץ של גבישים כאלה (היו לו ידיים זריזות, והוא היה גם שרטט מצוין), ואף הירבה לחקור את המודלים הללו. כבר בהתחלת מחקרו עלה על דעתו, שקיימות בוודאי גם מולקולות ימניות ושמאליות וכי מה שנכון לגבי הגביש משקף, בוודאי, תכונה של המולקולה עצמה. והדבר צריך לבוא לידי ביטוי בהתנהגותן של המולקולות בכל מצב לא-סימטרי. אם תמס גבישים כאלה ותעביר דרך התמיסה קרן-אור מקוטבת (כלומר, לא-סימטרית), אזי תסבנה המולקולות, שפאסטר קרא להן ימניות, את מישור-הקיטוב של האור לצד שמאל. תמיסה של גבישים, שכולם מסוג אחד, תתנהג באופן לא-סימטרי כלפי קרן-אור לא-סימטרית הבאה מפולארימטר. במידה שדיסקת הקיטוב מסתובבת תיראה התמיסה חליפות כהה ובהירה, ושוב כהה ובהירה.

הדבר המעניין הוא כי תמיסה כימית של תאים חיים מתנהגת בדיוק באותה צורה. עדיין לא ידוע לנו, מפני מה יש לחומר החי התכונה הכימית המוזרה הזאת. אולם קיום תכונה זו מוכיח, כי החומר החי הוא בעל אופי כימי טיפוסי, ושהוא שמר על אופי זה לכל אורך האוולוציה. לראשונה גילה פאסטר את הקשר בין כל צורות החיים וסוג מסוים של סטרוקטורה כימית. המסקנה המתחייבת מכאן היא, שקיים קשר בין תהליך האוולוציה ותהליכים כימיים.

תורת האוולוציה חדלה להיות שדה-קרב. הנתונים המדברים בעדה הינם כיום מרובים ורבגוניים יותר ממה שהיו בימי וולס ודארוין. הראיה המעניינת והחדשה ביותר באה מתחום התהליכים הכימיים המתבצעים בגופנו. לדוגמה: אני יכול להניע את ידי ברגע זה מפני ששרירי מכילים מלאי של חמצן, שהונח שם על-ידי פרוטאין אחד הנקרא מיוגלובין. פרוטאין זה מורכב מקצת למעלה-ממאה וחמישים חומצות אמיניות. מספר החומצות האמיניות הוא שווה בגופו ובגופיהם של כל שאר בעלי-החיים הצורכים מיוגלובין. אבל בחומצות האמיניות עצמן קיימים הבדלים קלים. ביני לבין השימפאנזה יש הבדל יחיד באחת החומצות האמיניות. ביני לבין הלמור האפריקני מן הסוג גאלאגו (פרימאט נחות יותר) קיימים הבדלים בכמה חומצות אמיניות. ביני לבין כבשים או עכברים ההבדלים מרובים יותר. מספר ההבדלים בחומצות האמיניות הוא מדד המרחק האוולוציוני ביני לבין כל יונק אחר.

ברור שעלינו לחפש את גורם התקדמותם האוולוציונית של החיים בבניית מולקולות כימיות מסוימות, אך בנייה זו חייבת להתחיל מן החומרים שרתחו על פני כדור-הארץ שזה עתה נולד. אם רצוננו לדבר בתבונה על התחלת החיים, עלינו לנקוט גישה ריאליסטית מאד. אנו חייבים לשאול שאלה היסטורית. כיצד נראו פני הארץ ומה היה טיבה של האטמוספירה לפני ארבעת אלפים מיליוני שנים, בטרם התחילו החיים?

התשובה ידועה לנו בקווים כלליים. האטמוספירה נפלטה מפנימה של הארץ, והיא דמתה איפוא לסביבה וולקאנית. היא היתה מעין קלחת של קיטור, חנקן, מתאן, אמוניה וגאזים מחזרים אחרים, בתוספת שיעור מסוים על דו-תחמוצת הפחמן. גאז אחד היה חסר באטמוספירה זו: לא היה בה כל חמצן חופשי. חשוב להדגיש את הדבר. החמצן נוצר על-ידי צמחים, והוא לא היה קיים במצב חופשי לפני קיום החיים על פני האדמה.

הגאזים ותרכובותיהם, אשר גם התמוססו לאט לאט באוקיינוסים, היוו אטמוספירה מחזרת. כיצד הגיבה אטמוספירה זו על פעולת הברק, על התפרקויות חשמליות, ובמיוחד על פעולת האור האולטרא-סגול, שחדר בה ללא מעצור, בהעדר החמצן. על שאלה זו ענה ניסוי יפה שנערך על-ידי סטנלי מילר באמריקה, בערך בשנת 1950. מילר יצר אטמוספירה כזאת – תערובת של מתאן, אמוניה, מים וכו' – בתוך מיכל-זכוכית. במשך ימים רבים הרתיח את התערובת, והעביר דרכה התפרקויות חשמליות, בחיקוי לברקים וכוחות עזים אחרים. והנה, התערובת התחילה להתעכר. ומה היתה הסיבה לכך? מילר בחן את התערובת ומצא, שנוצרו בה חומצות אמיניות. היה זה צעד מכריע קדימה, כי הרי החומצות האמיניות הן הן אבני-הבניין של החיים. מהן מורכבים הפרוטאינים ומפרוטאינים מורכב כל יצור חי.

עד לפני שנים מעטות נהגנו לחשוב כי החיים החלו בתנאים לוהטים, חשמליים כאלה. אך בזמן האחרון עלה בדעתם של מדענים אחדים, שקיימים גם תנאים קיצוניים מסוג אחר, שפעולתם אינה פחות נמרצת. המדובר בקור וקרח. לכאורה זה רעיון מוזר. אבל לקרח שתי תכונות המעודדות את היווצרותן של מולקולות בסיסיות פשוטות. ראשית כל, תהליך ההקפאה מרכז את החומר, שהיה בהתחלה בוודאי במצב של תמיסה דלילה מאד באוקיינוסים. שנית, המבנה הגבישי של הקרח מאפשר, כנראה, למולקולות להסתדר בצורה מסוימת, שהיתה בוודאי חשובה בכל שלבי התפתחות החיים.

בקשר לזה ערך לסלי אורג'ל כמה ניסויים אלגאנטיים. אני אתאר כאן את הפשוט שבהם, הוא לקח כמה מאותם המרכיבים הבסיסיים, שהיו בוודאי מצויים באטמוספירה הקדומה: ציאניד המימן, אמוניה ועוד, המס אותם במים ואת התמיסה המהולה הקפיא למשך ימים אחדים. על-ידי ריכוז החומר נוצר מעין-הר-קרח קטן, ובראש ההר העיד כתם צבעוני זעיר על כך, שנוצרו שם מולקולות אורגאניות. כמובן היו אלה חומצות אמיניות. אולם הדבר החשוב ביותר הוא, שאורג'ל מצא כי יצר בדרך זו אחד מארבעת המרכיבים הבסיסיים של האלפבית הגנטי, המכוון כל חיים. הוא יצר אדנין, אחד מארבעת הבסיסים של הד.נ.א. יתכן איפוא, שהאלפבית של החיים הכלול ב-ד.נ.א. נוצר בתנאי קור כאלה ולא בתנאים טרופיים.

את סוד מוצא החיים אין לחפש במולקולות המורכבות אלא במולקולות הפשוטות ביותר המסוגלות לשכפל את עצמן. כושרה של המולקולה להעתיק את עצמה, ליצור העתקים כדמותה, זוהי התכונה המאפיינת את החיים. בקשר לבעיית מוצא החיים השאלה העיקרית היא איפוא אם יתכן שהמולקולות הבסיסיות, שזוהו על-ידי הביולוגים שבדורנו, נוצרו בתהליכים טבעיים. אנו יודעים מה שאנו מחפשים בראשית דרכם של החיים: מולקולות בסיסיות פשוטות, כבסיסים אדנין, תימין, גואנין וציטוזין, מרכיבי הספיראלות של ה-ד.נ.א., המעתיקות את עצמן כל פעם כשהתא מתחלק. המשך התהליך שיצר אורגאניזמים מורכבים יותר ויותר הוא בעיה אחרת, בעיה סטאטיסטית, דהיינו בעיה של התפתחות המורכבות על ידי תהליכים סטאטיסטיים.

טבעי הוא לשאול, אם מולקולות המסוגלות להעתיק את עצמן נוצרו פעמים רבות ובמקומות רבים. לשאלה זו אין תשובה בטוחה. אנו יכולים רק לפרש את העדויות שמספקים לנו היצורים החיים שבימינו, ולהסיק מסקנות מהן. כיום נשלטים החיים על-ידי מולקולות מעטות, דהיינו ארבעת הבסיסים של ה-ד.נ.א. הן הן המעבירות את שדר התורשה בכל יצור חי הידוע לנו, מן החידק עד לפיל, מן הוירוס עד לוורד. המסקנה האפשרית מן האחידות שבאלפבית החיים היא, שאלה הם הסידורים האטומיים היחידים המסוגלים לבצע את ההעתקה העצמית.

אולם רבים הביולוגים שאינם בדעה זו. רובם סבורים שיש בכוחו של הטבע להמציא גם סידורים אטומיים אחרים, שמסוגלים גם הם להעתיק את עצמם, לדעתם עולה מספר האפשרויות על הארבע הידועות לנו. אם הצדק אתם אזי יש לומר, כי החיים נשלטים על-ידי ארבעת הבסיסים של ה-ד.נ.א., מפני שהחיים החלו במקרה דווקא בהם. לפי תאוריה זו מהווים הבסיסים עדות לכך שהחיים נוצרו פעם אחת בלבד. לאחר זאת, כל פעם שנוצר סידור אטומי אחר, פשוט לא עלה בידו להתחבר אל צורות-החיים שהיו כבר בנמצא. בימינו בוודאי אין אדם החושב, כי עדיין נבראים חיים יש מאין עלי אדמות.

שיחק המזל לביולוגיה והיא גילתה בתוך תקופה של מאה שנים שני רעיונות בעלי חשיבות יסודית. הראשון היה תורת האוולוציה בדרך של ברירה טבעית, מיסודם של וולס ודארוין. והשני, זה שנתגלה על-ידי ביולוגים בני-דורנו, הוא שניתן לבטא את מחזורי-החיים בנוסחאות כימיות ולקשר אותם בדרך זו עם הטבע בכללו.

כלום יש לראות בחומרים הכימיים, שהיו בנמצא כשהחלו החיים, את נחלתה הבלעדית של הארץ? בעבר היה מקובל לחשוב כך. אולם בזמן האחרון נתגלתה עדות המצביעה על מצב שונה. במרחב הבין-כוכבי נתגלו בשנים האחרונות עקבות ספקטראליים של מולקולות, אשר מעולם לא עלה על דעתנו שהן יכולות להיווצר באזורים כה קרים, כגון ציאניד המימן, ציאנו-אצטילן, פורמאל-דהיד. אלה מולקולות שלא הינחנו שהן קיימות מחוץ לכדור הארץ. לאור התגליות האלה אין זה מן הנמנע שהיו לחיים מקורות וצורות רבים ושונים יותר ממה ששיערנו. ואין כל כורח לחשוב, כי אם נגלה אי-פעם חיים באחד הכוכבים נמצא, שהם התפתחו שם בדרך דומה לזו שעל פני כדור-הארץ. יתכן אפילו שלא נסכים לראות בהם צורות-חיים וגם הם לא יוכלו להכיר בנו.

* הפרק "סולם הבריאה" לקוח מתוך הספר: "מותר האדם" מאת יעקב ברונובסקי . הספר יצא בשנת 1978 בהוצאת מסדה בתרגומו של מ. וורמברנד

תגובה אחת

  1. מותר האדם?למי הבכורה,,?או סולם הבריאה?סיפורו של וולס במקביל לדרווין ,עוד קצת עסיסיות ונגיסות מעניינות ממיתוס התהילה ה'אבולוציוני'.
    לשוחרי ה'אינדיאנים',,לא לפספס את השיר,,:) לא יכלו לתרגם אותו יותר מצלצל?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן