השבת ישראל למעמד של מדינה מתוקנת מצריכה שינוי רדיקלי
24.5.2005
מאת: נמרוד אלוני
ילדות מספקות שירותי מין כדי לקנות ג'ינס חדש או להביא פרנסה לאמא; חיילים מחוררים דודי שמש כדי להפיג את שגרת הכיבוש, ובסופי שבוע, במועדוני הבילויים, יורים למוות במאבטחים סרבנים; ברחובות העיר – ציד אדם של עובדים זרים, ובסמטאות חשוכות מוכרים נשים זרות לשפחות מין; תלמידים מכים את מוריהם או דוקרים את חבריהם ובשעות הלילה חוגגים בהרס הגנים הציבוריים; בפריים-טיים טלוויזיוני בחורות שאפתניות מוצגות כמו באטליז דוגמניות; ובחושך שאחרי “הדוגמניות”, כנופיות של גנבים גודעות עצי אקליפטוס, עוקרות פרדסי הדרים, מרימות מכסי ביוב, מנסרות תמרורי דרכים ועמודי חשמל – מעמיסות, חותכות או מתיכות ומוכרות למרבה במחיר.
תמונות אלה לא לקוחות מאפוקליפסה דתית או מדבריו של אינטלקטואל מוסרני על קץ התרבות, לא מן “הפלנטה של הטובעים” (במונחיו של עדי אופיר) במדינות מוכות אסונות טבע, ניצול כלכלי ודיכוי פוליטי, וגם לא מהפקות הוליוודיות של סוף העולם נוסח “מקס הלוחם בדרכים” ו”עולם המים”. זו מציאות ביתית 2005 – אוסף ידיעות שבועי מן העיתונות והטלוויזיה, מציאות שכל ישראלי כבר מכיר אך על פי רוב יעדיף להתרגל אליה מאשר להתבייש בה ולעשות לשינויה. בשנתה ה-57 מדינתנו היקרה חגגה את יום העצמאות הראשון שלה בחיק העולם השלישי.
לא במקרה נמנעתי מהבאת עדויות מן התחום הפוליטי: רבות נכתב על טיפוסה של ישראל בטבלת השחיתות הפוליטית, הציבור עד לביקוריהם התכופים של פוליטיקאים בחקירות המשטרה, והפרשן המשפטי משה נגבי כבר הקדיש לכך את ספרו “כסדום היינו: במדרון ממדינת חוק לרפובליקת בננות”. תחום בולט אחר מתגלם באיוולת ובעוול שכוננו את מפעל ההתנחלויות: לא היגיון ולא הגינות, לא שלום ולא ביטחון, היו השיקולים בבסיס המדיניות חסרת הסיכוי ונטולת המצפון של יישוב עשרות אלפי יהודים בתוך שלושה מיליון פלשתינאים חסרי זכויות אדם ואזרח. כוחנות מנוולת ומשיחיות מעוורת הם שמשלו בנו. ועכשיו הכול מתפוצץ בפרצוף: השקר לאחרים, ההונאה העצמית וחוסר התוחלת; עכשיו, כשמתברר גודל הקורבן בחיי אדם ובמשכון הכלכלה; עכשיו, כשהאדמה רועדת וחרדת מלחמת אזרחים מתבהלת.
המקום צר מלהתייחס אל כל שאר העדויות לנסיגתנו אל חיק העולם השלישי: לאלימות וחמדנות השלטון (דוגמת החרמת הפתע של רכוש ערביי ירושלים), לזלזול בחינוך טוב ובהשכלה גבוהה (פגיעה נמשכת בחינוך, במדע ובאוניברסיטאות, ובמקביל כוחם העולה של סליברטאים ריקניים), לסגידה האוטומטית לאנשי צבא ולמצליחנים כלכליים (שמוצנחים למנהיגות החברה האזרחית בפוליטיקה, בחינוך ובתעשייה), להידרדרות ממנטליות של תרבות למנטליות של הישרדות (בהתמסרות חסרת העכבות לתחרות הכלכלית ולפולחן ההישרדות ב”ריאליטי טי-וי”), לאדישות כלפי אומללות אנושית ועוול חברתי (השלמה עם חברה מעמדית שבה העשירון העליון צומח, תשעת האחרים צונחים, ובתחתית החברה פריפריה מנוחשלת, מיעוטים מדוכאים ומשרתים זרים), וכמובן גם להפקרת התרבות הגבוהה (ניצחון הרייטינג, קיצוצים בתרבות ובאמנות והזנחתם של הטלוויזיה והרדיו הציבוריים).
מאחר שקלקלתה של ישראל מתבטאת במכלול פילוסופיית החיים וסדר הקדימויות הערכי שלנו – בנסיגה אל מנטליות של עולם שלישי שבזה לנורמות של היגיון והגינות – השבת ישראל למדרגה של מדינה מתוקנת מחייבת שינוי רדיקלי.
דגמים שלאורם יש ללכת לא חסרים: אפשר להתחיל במורשת מבית, ובמקום התהדרות שווא במורשת ישראל פשוט להנהיג את החיים על פי “האמת, הדין והשלום”, על פי “את ששנוא עליך אל תעשה לחברך”, על פי “טוב שם משמן טוב”, על פי “שוחד לא תיקח וגר לא תלחץ”, על פי דאגה לשוויונן ולרווחתן של אוכלוסיות חלשות, על פי “ראשית חוכמה קנה חוכמה” ועל פי “שנאו רע, אהבו טוב, והציבו בשער משפט”. אפשר להמשיך במופתי התבונה, המוסר והיצירה של מורשות התרבות המערבית והמזרחית, וחיוני ללמוד ממדינות משגשגות והוגנות בנות זמננו על הנוסחה המנצחת של טיפוח ההשכלה הגבוהה, התרבות הדמוקרטית והצדק החברתי. החשוב מכל הוא שיקום האמון והמחויבות כלפי השכלה, חינוך ותרבות: לא כמערכות לקידום כלכלי או בידור עצמי אלא בראש ובראשונה כמערכות מאתגרות לחיים אנושיים מלאים וראויים של פיתוח האישיות, הגינות חברתית ואיכות תרבותית.
הד”ר אלוני הוא ראש “המכון למחשבה חינוכית” במכללת סמינר הקיבוצים ויו”ר אקדמי של רשת חמ”ה לחינוך ממלכתי-הומניסטי
