את קו הגבול עם מצרים רואים גם מהחלל

סביבה / הקרקע בצד הישראלי של הגבול כהה יותר, מכיוון שעיזים לא דורכות בשטחי האש

מאת: צפריר רינת

בין מצרים לישראל מפריד קו גבול דק. הגבול – שמשני עבריו מדבר – הוא גבול מלאכותי שנקבע בהסכם מדיני. ואולם, במבט מלמעלה ניתן לחשוב שזהו גבול טבעי בין שני אזורי קרקע שונים לחלוטין. בצילומי לוויין של האזור, ניכר הבדל ברור בגוון הקרקע משני צדי הגבול – הקרקע בצד הישראלי נראית כהה בהרבה מזו בצד המצרי. קו ההפרדה בין הכהה לבהיר חופף במדויק את קו הגבול הארוך.

לפי מחקר שנערך במכון לחקר המדבר בשדה בוקר, ההבדלים הדרמטיים בין שני צדי הגבול נובעים מהשוני באופי הפעילות האנושית באזור: בעוד שבצד המצרי יש תהליכים המגבירים את המדבור, אופי השימוש בשטח בצד הישראלי מגביל אותו.

ד"ר ארנון קרניאלי, ראש המעבדה לחישה מרחוק במכון לחקר המדבר, ניתח את תמונות הלוויין של אזור הגבול. ניתוח התמונות – שהראשונות שבהן צולמו כבר בשנות השישים -איפשר מעקב אחר השינויים בגוון הקרקע על פני תקופה ארוכה, שבה חלו גם שינויים מדיניים באזור.

ההבדל בין הגוונים ניכר לא רק בשטחים חוליים – כמו אלה שבחלק המערבי של הגבול – אלא גם באזורים סלעיים. בגובה הקרקע קשה אמנם לזהות את ההבדל בצבעים בין שני צדי הגבול, אך הם נראים בבירור בצילומי הלוויין.

ניגוד הצבעים המובהק בין שני האזורים ניכר כבר בתמונות הלוויין, שצולמו עוד לפני מלחמת ששת הימים וכיבוש סיני. הוא היטשטש לאחר המלחמה, כשמשני עברי הגבול התאפשרה תנועת שבטים בדווים – שהם לדעת קרניאלי הגורם העיקרי לשינויים בפני הקרקע. הניגוד שב ומתגלה בתמונות שצולמו לאחר החזרת סיני למצרים, לפני 20 שנה.

לדברי קרניאלי, הסיבה העיקרית להבדל בצבע הקרקע משני צדי הגבול היא התפתחותם של קרומים ביולוגיים על פני הקרקע בצד הישראלי, ומנגד מניעת התפתחותם בצד המצרי.

הקרומים התפתחו בצד הישראלי באין מפריע, מכיוון שלאחר החזרת סיני הפך רוב השטח לאזור של שטחי אש ושמורות טבע, והרעייה הבדווית באזור נפסקה כמעט לחלוטין. לעומת זאת, בצד המצרי נרמסה הקרקע על ידי עדרי השבטים הבדווים שנעים באזור בחופשיות, ולכן לא התאפשרה התפתחות הקרומים.

הקרומים שהתפתחו בצד הישראלי של הגבול מכילים, בין השאר, גרגרי חרסית, סילט (משקעים של חול ואדמה) וחומרים אורגניים, והם שמעניקים להם גוון כהה יותר מצבעו של חול חשוף. חשיבותם האקולוגית של חומרים אלה היא בכך שהם מלכדים את גרגרי הקרקע ומגנים על השטח מפני תהליכים של סחיפה. הם גם שומרים על מאגרי מים, מכיוון שהם מפחיתים את ההתאדות של מים שחילחלו לשכבות העליונות של הקרקע.

בצד המצרי לעומת זאת, השטח נותר חשוף ויש בו תנועה מתמדת של חולות. גם העובדה שהשיחים והעצים שמלכדים את החולות מנוצלים להסקה ולשימושים ביתיים שונים, תורמת לתהליך זה.

כך נוצר מצב שבו בצד הישראלי קיימת מערכת אקולוגית עשירה ומגוונת יותר – שהיא פחות מדברית – ואילו בצד המצרי מגוון המינים קטן יותר. בטווח הארוך הדלות האקולוגית מקשה על ניצול השטח לצרכים אנושיים.

לדברי קרניאלי, הדרך להתמודד עם תופעות המצויות בצד המצרי היא ויסות הפעילות של העדרים באזור. כך תתאפשר התפתחות של קרומים על פני הקרקע, תוך האטה הדרגתית של המדבור.

היחס לתפקידם של עדרי הבדווים בישראל משתנה מאזור לאזור. אקולוגים אומרים שבצפון הנגב גרמה פעילות בלתי מבוקרת של העדרים להרס השטח ולפגיעה בצמחייה. לעומת זאת, באזורים שמהם הוצאו כל העדרים – כמו הרי יהודה, הכרמל והגליל – התפתח חורש שהיה מועד לשריפות, ולכן החליטו להחזיר אליהם את העדרים באופן מבוקר.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן