נובל כחול-לבן

שישה חוקרים ישראלים זכו בעשור האחרון בפרסי נובל לכימיה ולכלכלה, אך השאלה הגדולה היא אם זהו רצף זכיות מרגש אך חד-פעמי או מגמה נמשכת של חדשנות ופריצת דרך של המדע בישראל?

מאת:דניאלה בראלי

אולי בעוד כמה עשורים, ממרחק הזמן, נוכל לקבוע אם “עשור הזכיות” היה נקודה היסטורית מרגשת אך חד-פעמית או תחילתה של מגמת חדשנות ופריצת דרך אולי בעוד כמה עשורים, ממרחק הזמן, נוכל לקבוע אם “עשור הזכיות” היה נקודה היסטורית מרגשת אך חד-פעמית או תחילתה של מגמת חדשנות ופריצת דרך
צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | Kytalpa – Fotolia.com

ישראל מתגאה בלא פחות מעשרה זוכי פרס נובל. יש את שלושת זוכי פרס נובל לשלום, מנחם בגין, שמעון פרס ויצחק רבין, וזוכה פרס נובל הישראלי הראשון, הלא הוא ש”י עגנון, שקיבל את הפרס בתחום הספרות. ארבעה זכו בפרס בתחום הכימיה, ושניים בתחום הכלכלה. שש הזכיות בשני התחומים האלה התרחשו בטווח של פחות מעשר שנים, בין 2002 ל-2011. עובדה הזו מציפה תהיות מתבקשות – למרות התלונות הגוברות של האזרחים והקיטורים על מערכת החינוך, על ההשכלה הגבוהה בישראל ועל המחסור בתקציבים, צומח כאן משהו טוב. האם ייתכן שמישהו עושה משהו נכון?

>>  מגזין גליליאו במתנה! לחצו כאן לקבלת ההטבה

ערעור הגדרות היסוד

אחרון הזוכים הישראלים הוא פרופ’ דן שכטמן, שקיבל פרס נובל לכימיה בשנת 2011 על גילוי הקוואזי-גבישים. היה זה גילוי שנוי במחלוקת, שהרעיש את קהילת החוקרים ואילץ את פרופ’ שכטמן לנהל קרב עיקש נגד הממסד המדעי, לאחר שזה סירב בתחילה להכיר בתגליתו והתכחש אליה.

שכטמן פיתח תיאוריה שלפיה חומר מוצק מתארגן לעתים בצורה א-סימטרית. עד אז הסימטריה עמדה בבסיס ההגדרה של גביש; החוקרים הניחו שבחומר מוצק האטומים דחוסים בגבישים בתבניות סימטריות החוזרות על עצמן באופן מחזורי. התיאוריה של שכטמן, שאותה פיתח לאחר שצפה במיקרוסקופ אלקטרונים בגביש בעל צורה הסותרת כביכול את חוקי הטבע, ערערה את הגדרות היסוד של עולם המחקר. לאחר יותר מ-20 שנה של מאבקים ופרסומים, שינה שכטמן את האופן שבו המדע תופש ומגדיר חומר מוצק, ועל חדשנותו זכה בפרס.

במובן מסוים, בשל חדשנותו והחתירה הבלתי נלאית לעבר האמת, סיפורו של שכטמן מזקק את רוח פרס נובל, המחולק זה יותר מ-100 שנה כחלק מהגשמת צוואתו של הממציא השוודי אלפרד נובל (Nobel).

נובל היה תעשיין וכימאי שהמציא, בין היתר, את הדינמיט. הוא צפה בהמצאתו, שהחלה לשמש לייצור חומרי נפץ, הופכת לכלי נשק צבאי, התמלא צער וחש רצון לתקן את העוול. לשם כך ביקש לייסד קרן שתעניק פרסים על תרומה יוצאת דופן לעולם, או בהגדרתו שלו – פרסים למי שהנחילו את התועלת הרבה ביותר לבני האדם. פרס נובל מחולק מדי שנה בסטוקהולם, בירת שוודיה, בתחומי הכימיה, הפיזיקה, הפיזיולוגיה, הרפואה והספרות; יותר מאוחר (ב-1969) נוסף פרס בתחום הכלכלה. כן מוענק פרס נובל לשלום (באוסלו, בידי הנורווגים). הפרסים מוענקים לרוב על פריצות דרך מדעיות, אמנותיות ואנושיות שונות, שחלקן שינו לבלי היכר את פני החברה והמחקר.

אתגר מחקרי

ב-2009 זכתה בפרס נובל לכימיה פרופ’ עדה יונת – האישה הישראלית היחידה שזכתה בנובל עד כה. הפרס הוענק לה על מחקרה בתחום חקר מבנה הריבוזום. הריבוזום, אחד האברונים החשובים ביותר בתא החי, מכונה “בית חרושת לחלבונים”, והוא אחראי על ייצור החלבונים בתא מקבוצה של חומרי גלם – חומצות האמינו. מאחר שכל צורות החיים המוכּרות לנו מבוססות על פעולת חלבונים, לריבוזומים יש תפקיד מכריע בתפקוד האורגניזם כולו.

פרופ’ יונת והחוקרים שעבדו עמה ביקשו לפענח את מבנה הריבוזום. מציאת המבנה המדויק של הריבוזום היוותה אתגר מחקרי במשך שנים רבות. הריבוזום הוא מבנה מורכב ביותר, וכדי לחקור אותו יש צורך להעביר אותו תהליך של התגבשות, ולהותיר את מבנהו יציב בעת המחקר הקריסטלוגרפי, הנערך באמצעות קרני X. פרופ’ יונת וצוותה היו הראשונים שהתגברו על מכשולים אלה, והצליחו לספק פרטים ומידע על מבנה הריבוזום ותת-יחידותיו ברזולוציה גבוהה.

בשנת 2004 זכו בפרס נובל לכימיה הביוכימאים פרופ’ אהרן צ’חנובר ופרופ’ אברהם הרשקו (עם הביולוג היהודי-אמריקאי פרופ’ אירווין רוז; Rose). הפרס ניתן להם על מחקרם בתחום פירוק החלבונים. במובן מסוים זהו תחום המחקר המשלים לזה של פרופ’ יונת, שעסקה כאמור בחקר הריבוזום, האחראי לבניית החלבונים. בעבודתם המשותפת, שנעשתה בין השאר במעבדתו של פרופ’ רוז בפילדלפיה, במהלך ביקורי השבתון של שני החוקרים הישראלים, הצליחו השלושה לתאר את התהליך המורכב של פירוק חלבונים “עצמוניים”.

הכוונה לפירוק של חלבוני התא עצמו, להבדיל מפירוק של חלבונים “זרים”. הם גילו כי חלבונים אלה “מסומנים” לפירוק על ידי קישור לחלבון הנקרא אובּיקוויטין. למערכת האוביקוויטין יש תפקיד בסיסי בתפקוד הגוף, וליקויים בתפקודה מתבטאים במחלות. האוביקוויטין נמצא ברבים ממנגנוני התא ומסדיר את פעילותם – בין השאר הוא מעורב בתהליך “בקרת האיכות” של התא, המאתר חלבונים פגומים. החקר הממוקד של חלבון זה פתח את הדלת למחקרים נוספים בתחום גילוי תרופות לסרטן. אם לשפוט לפי פרסי נובל – נראה שלפחות מעבדות הכימיה במכוני המחקר הישראלים מתפקדות כהלכה.

עוד בגליליאו:

* 70 שנה למרד גטו ורשה: על הרפואה והרופאים היהודים בגטו

* מה עדיף: הרבה חברים בפייסבוק או מעט בחיים האמיתיים? בואו לגלות

* האם חרדה גורמת לנו להעריך יותר את העצות שאנו מקבלים? מחקר מגלה

כלכלה התנהגותית

אך לא רק מדעי הטבע; גם מתמטיקה ומדעי החברה בישראל הניבו פרסי נובל שהוענקו בתחום הכלכלה (אין פרסי נובל בתחום המתמטיקה ובתחום הפסיכולוגיה). ב-2002 זכה פרופ’ דניאל כהנמן, פסיכולוג קוגניטיבי ישראלי-אמריקאי, בפרס נובל לכלכלה, שאותו חלק עם ורנון סמית’ (Smith), פרופ’ אמריקאי לכלכלה ולמשפטים.

מחקרו של כהנמן התמקד בתחום הכלכלה ההתנהגותית וקבלת ההחלטות, ונחשב למחקר פורץ דרך, העוסק בחלקים הבלתי רציונליים בקבלת ההחלטות הכלכליות של האדם. עבודתו המחקרית, בשיתוף עם הפרופ’ לפסיכולוגיה עמוס טברסקי ז”ל, הצביעה על הפער בין מודלים כלכליים טהורים, שמטרתם לחזות התנהגות אנושית בנסיבות כלכליות, ובין ההתנהגות האנושית בפועל, המושפעת משיקולים אינטואיטיביים ובלתי רציונליים שונים.

ב-2005, זכה המתמטיקאי פרופ’ ישראל אוּמן בפרס נובל לכלכלה על מחקרו בתחום תורת המשחקים, עם פרופ’ תומס שלינג (Schelling) מאוניברסיטת מרילנד בארצות-הברית. תורת המשחקים היא ענף של מתמטיקה וכלכלה, שבמסגרתו מנתחים מצבים של עימות או של שיתוף פעולה בין מקבלי החלטות בעלי אינטרסים שונים. החוקרים בתחום מגבשים מודלים תיאורטיים שמטרתם להסביר ולחזות את האסטרטגיות והבחירות של המשתתפים (“השחקנים”) ב”משחק” – במקרה זה המשחק הוא פעילות כלכלית.

הפרס הוענק לפרופ’ אומן בעקבות מחקר העוסק בתורת המשחקים, במצב שבו מספר המשחקים הוא אינסופי או בלתי ידוע. מחקריהם של אומן ושלינג סייעו להעמקת ההבנה של מושגים כמו עימות ושיתוף פעולה במסגרת תורת המשחקים, ולזיהוי מדויק של התוצאות במערכות יחסים ארוכות טווח.

מעניין כי פרופ’ אומן המתמטיקאי חולק על מסקנותיהם של הפסיכולוגים פרופ’ כהנמן ופרופ’ טברסקי בתחום המחקר הכלכלי. הוא מערער על מסקנתם כי הכרעות אנושיות בנסיבות כלכליות נקבעות באופן בלתי רציונלי. לשיטתו, האדם הוא יצור רציונלי יותר מכפי שנדמה לנו, וגם החלטות שנראות בתחילה בלתי רציונליות, מצייתות למעשה לחוקים רציונליים ולהיגיון פנימי. אם כך, שני חתני פרס נובל הישראלים היחידים בתחום הכלכלה חלוקים ביניהם בעניין הנחות יסוד בסיסיות הנוגעות לטבע האדם.

גאווה לאומית

כל זכייה של ישראלי בפרס נובל מזניקה את רמת הגאווה הלאומית. גם מנהיגים וקובעי מדיניות במשרד החינוך אוהבים להיתלות באילן הגבוה הזה – “ישראל מייצרת חתני פרס נובל”. מבט מדוקדק יותר בדברים מניב כמה תובנות, אך אינו מפזר לחלוטין את המסתורין האופף את רצף הזכיות בטווח זמן כה קצר.

זוכי פרס נובל הישראלים בעשור האחרון נולדו בין 1930 ל-1947. הם התחנכו במערכת החינוך הציבורית בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה הקודמת (למעט פרופ’ אומן, שרכש את השכלתו בארצות-הברית). משנות השבעים עבדו כחוקרים באוניברסיטאות ובמכוני המחקר הישראליים – פרופ’ שכטמן, פרופ’ הרשקו ופרופ’ צ’חנובר בטכניון בחיפה, פרופ’ יונת במכון ויצמן למדע ברחובות ופרופ’ כהנמן ופרופ’ אומן באוניברסיטה העברית בירושלים. העובדה שהזוכים “מתפזרים” על פני שלושה מוסדות שונים מעידה טובות על מערכת ההשכלה הגבוהה בארץ. לכל הפחות אפשר לומר שיש כאן מכוני מחקר ראויים ואיכותיים, ושאפשר לנהל בהם מחקרים ארוכי טווח ורציניים.

אך אם ההצלחה של השישה היא מדד למערכת החינוך הציבורית, הרי שמדד זה אינו תקף כיום, עשרות שנים לאחר מכן. נראה שחתני הפרס עצמם מסכימים עם מסקנה זו, שכן ארבעה מתוכם – פרופ’ כהנמן, פרופ’ צ’חנובר, פרופ’ שכטמן ופרופ’ הרשקו – חתמו על מכתב המעיד כי הם שותפים לתחושה הרווחת במדינה כי מערכת החינוך זקוקה באופן דחוף לרפורמה ולשיפור.

המכתב נשלח לראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2011 בעקבות המחאה החברתית, ועליו חתומים עשרות אנשי ציבור, מדע וחינוך. במכתב הם מפצירים במקבלי ההחלטות לשנות את המדיניות הממשלתית ואת סדרי העדיפויות ולקדם את החינוך, ובפרט את חוק חינוך חינם מגיל צעיר, ברוח המלצת ועדת טרכטנברג.

אבל ההנחה שהחינוך הציבורי של המאה הקודמת אחראי לפריצות הדרך של החוקרים הישראלים בעשור האחרון היא מרחיקת לכת, או לכל הפחות כוללנית. כדי להצמיח מצוינות בתחומים ממוקדים יש צורך בצירוף של נתונים ומשאבים, כולל הקצאת תקציבים למכוני מחקר, עידוד ארוך טווח למחקר ולהתפתחות מצד מוסדות המדינה וכן מוטיבציה, כישרון והרבה נחישות והתמדה מצד החוקרים עצמם. האם חתני פרס נובל הישראלים הצליחו בזכות התנאים שסיפקה להם המדינה או למרות אותם התנאים? השאלה הזו נותרה ללא מענה. אולי בעוד כמה עשורים, ממרחק הזמן, נוכל לקבוע אם “עשור הזכיות” היה נקודה היסטורית מרגשת אך חד-פעמית, או תחילתה של מגמת חדשנות ופריצת דרך של המדענים הישראלים.

דניאלה בראלי היא כותבת ועורכת