תאונות של הידבקות במחלות במעבדות ביולוגיות אינן מדווחות

מכוני המחקר מעדיפים שלא להתמודד עם ההאשמות ועם השם הרע הכרוכים בתאונות כאלה, אומרת האימונולוגית גיגי קוויק גרונוואל, חוקרת בכירה במרכז לבטיחות ביולוגית באוניברסיטת פיטסבורג. במקום זאת רבים מהם נוטים להסתיר את טעויותיהם ומקווים שהרשויות הפדרליות לא יגלו אותן

מאת ג'ון דדלי מילר, מיוחד למהדורה המקוונת של סיינטיפיק אמריקן-ישראל

על אף הדלתות האטומות הכפולות, בגדי המעבדה החד-פעמיים, חיטויים תכופים ואמצעי זהירות אחרים, הידבקות מקרית במחלה עלולה להתרחש במעבדות ביולוגיות בארה”ב. אך מה שאולי חמור מזה הוא העובדה שהתאונות אינן מדווחות. ארה”ב לא אישרה באופן רשמי ב-40 השנים האחרונות אף מקרה שבו מדענים חולים הפיצו מחלות שמקורן במעבדה בקרב הציבור הרחב. ואולם, המקרה של הנוסע נשא השחפת אנדרו ספיקר מדגים כיצד טיסות הסילון המודרניות יכולות להפיץ במהירות מחלות קטלניות ברחבי העולם כולו. גרוע מכך, תרבות אי-הדיווח ואכיפתן הרופפת של תקנות הדיווח בארה”ב, שמלכתחילה אינן מחמירות, מגדילות את הסבירות של הידבקויות משניות כאלה. ואכן, יש מדענים הסבורים שבארה”ב ובמדינות אחרות כבר היו מקרים שבהם אנשי מעבדה שנדבקו באבעבועות שחורות, בסארס, במחלת מרבורג ובשפעת מזן H1N1 הפיצו את המחלות בציבור.

מכוני המחקר מעדיפים שלא להתמודד עם ההאשמות ועם השם הרע הכרוכים בתאונות כאלה, אומרת האימונולוגית גיגי קוויק גרונוואל, חוקרת בכירה במרכז לבטיחות ביולוגית באוניברסיטת פיטסבורג. במקום זאת רבים מהם נוטים להסתיר את טעויותיהם ומקווים שהרשויות הפדרליות לא יגלו אותן.

קבוצה של מומחי בטיחות ביולוגית, שהתכנסה בקיץ 2007 במרכז, טוענת שחוקרים העובדים במעבדות שרמת הבטיחות הביולוגית הנדרשת מהן היא הרמה הגבוהה ביותר (רמה BSL-4) כן מדווחים על תאונות. מתקנים כאלה חוקרים מחלות שאין להן מרפא ולכן העובדים מעוניינים לקבל את כל הטיפול הרפואי האפשרי. אבל דיווחים ממעבדות ברמת בטיחות נמוכה יותר, BSL-3 ו-BSL-2, נדירים יותר, אומרים המומחים. המחלות הנחקרות במעבדות האלה פחות חמורות, ולכן המדענים אולי אינם מעלים כלל על דעתם שנדבקו במעבדה.

סטודנטית שלא הגנה על עצמה כראוי בשעה שניקתה מעבדת BSL-3 באוניברסיטת A&M בטקסס, נדבקה בפברואר 2006 בברוצלוזיס (קדחת מלטה). המחלה, הנדירה בארה”ב, יכולה להדביק בעלי חיים ובני אדם ואם לא מטפלים בה היא עלולה להמית. הממשל הפדרלי מגדיר את החיידק כחומר מסוכן בשל האפשרות להשתמש בו כנשק לטרור ביולוגי. הסטודנטית שלא ידעה שהיא חולה במחלה הזאת נשארה בבית במשך כמה שבועות כשהיא סובלת מחום ומתסמינים נוספים הדומים לאלה של שפעת.

על פי רישומי האוניברסיטה, הרופא האישי של הסטודנטית אבחן את המחלה חודשיים אחר כך. היא דיווחה לאוניברסיטת A&M בטקסס, אבל האוניברסיטה חיכתה שנה עד שדיווחה על התקרית. הדיווח נעשה רק לאחר שאנשי פרויקט סאנשיין, קבוצה העוקבת אחרי נשק ביולוגי, איימו לפרסם את האירוע אם האוניברסיטה לא תעשה כן.

לעתים התקלות מתרחשות מפני שהחוקרים סבורים שהם מטפלים בגורם של מחלה אחרת. במאי 2004 נדבקו שני חוקרים באוניברסיטת בוסטון ללא יודעין בטוּלָרֶמיה (קדחת הארנבות) לאחר שחשבו בטעות שהחיידקים שאתם עבדו במעבדת BSL-2 הם חיידקים שעברו שינוי גנטי ולכן אינם מסוכנים. לדברי רשויות האוניברסיטה, השניים הפרו את המדיניות המקובלת הדורשת לשמור את כל דוגמאות הטולרמיה במנדף סגור שהיה מגן עליהם. שני החוקרים סבלו מתסמינים הדומים לשפעת והבריאו.

התקרית הייתה עשויה לחלוף בלי משים, אלמלא אושפז חוקר שלישי למשך כמה ימים בספטמבר 2004 בשל תסמינים דומים. מיד לאחר מכן החלו עובדי המתקן באוניברסיטת בוסטון לחשוד שכל שלושת החולים לקו בטולרמיה, והדבר אכן אושר בבדיקות דם. האוניברסיטה לא דיווחה על התאונה עד נובמבר 2004 ולא הודיעה עליה לציבור עד ינואר 2005.

שתי המחלות, ברוצלוזיס וטולרמיה, אינן עוברות בקלות מאדם לאדם, ולכן הציבור לא היה חשוף אליהן. אבל בהתחשב בהיעדר הדיווחים, אי אפשר לדעת בוודאות אם אירועים דומים, שבהם היו מעורבים חיידקים מידבקים יותר, לא הדביקו בני אדם מחוץ למעבדות. הדבר “בהחלט אפשרי,” אומר ריצ'רד אברייט, ביולוג מאוניברסיטת רוטגרס. פטריק באוויל, מיקרוביולוג מאוניברסיטת מרילנד, מסכים, ואומר שאם חוקרים שנדבקו במחלה אינם יודעים זאת הם מתערים בציבור, ומכיוון שיש כל כך הרבה גורמי מחלה המועברים מאדם לאדם “אין ספק שהידבקויות כאלה התרחשו כבר פעמים רבות בעבר.”

מקרה אחד שעלול היה להפיץ מחלה בציבור התרחש במארס 2000 במכון המחקר הרפואי לחקר מחלות מידבקות של הצבא האמריקני (USAMRIID) בפורט דטריק שבמרילנד. חוקר באחת ממעבדות המכון, ברמת בטיחות BSL-3, שחקר את החיידק Burkholderia mallei המשמש כנשק ביולוגי, נדבק במחלת הבהמות שגורם החיידק, הקרויה מחלת לוזה (glanders) ושעלולה להיות קטלנית. על אף שלקה בחום ובנפיחות בלוטות השחי הוא המשיך להגיע לעבודה במשך שישה שבועות ולא הודיע לצבא שהוא חולה. לבסוף נאלצו לאשפז את החוקר ולחברו למכונת הנשמה. טמפרטורת הגוף שלו הגיעה ל-40.3 מעלות צלזיוס ומורסות התגלו בכבד ובכיס המרה שלו. לאחר שאבחנו הרופאים את המחלה וטיפלו בה החלים החוקר. מפקדו הישיר סירב להענישו על אי דיווח בטענה שהדבר נוגד את חוקי הפרטיות הרפואית.

אחת הסיבות לכך שמקרים דומים אינם מתועדים היא שיש רק תקנות דיווח פדרליות מעטות, ורובן אינו נאכף, כך אומר אדוורד המונד, מנהל פרויקט סנשיין בארה”ב. כדי לקבל מלגות מן המכונים הלאומיים האמריקניים לבריאות (NIH) חייבות האוניברסיטאות לדווח על כל תאונה, אבל לא מוטל עליהן שום עונש אם הן אינן עושות זאת. אף על פי שביקורת פדרלית שנערכה ב-2006 מצאה ש-21 מתוך 25 האוניברסיטאות שנבדקו לא שמרו על תקנות הטיפול בחומרים ביולוגיים מסוכנים, אף אחת מהן לא נענשה על כך. תאונות שבהן מעורב דנ”א מִצְרָפִי (רקומביננטי) אינן חייבות בדיווח ל-NIH אלא אם מגדירים אותן החוקרים כתאונות “חשובות”. אין צורך להודיע דבר גם למנהל הבריאות והבטיחות התעסוקתיות, אלא אם כן אחד העובדים מת או שמאשפזים שלושה עובדים ויותר.

כדי להתמודד עם תופעת הדיווחים הלקויים ממליץ המרכז לבטיחות ביולוגית באוניברסיטת פיטסבורג לחייב מעבדות ברמת בטיחות BSL-3 ו- BSL-4לדווח לממשל הפדרלי על כל תאונה ועל כל מקרה של “כמעט קרה”, אך לשמור שהדיווח שלהן לא יפורסם בציבור. אם הממונים הפדרליים ידעו מהן התקלות הנפוצות ביותר, הם יוכלו לקבוע תקנות חדשות שימנעו מקרים נוספים. המונד טוען שהימנעות ממתן פומבי לדוחות האלה אינה הוגנת מפני שהיא תאפשר למכוני מחקר בלתי בטוחים “להשאיר את הקהילה בעלטה לגבי סיכונים המצויים בקרבה.” גרונוואל מאוניברסיטת פיטסבורג חולקת על דעתו וטוענת שללא שמירה על אלמוניות “אנשים לא ידווחו.”
לנסוע עם השחפת
עורך הדין אנדרו ספיקר מאטלנטה, הנראה בתמונה בעת ריאיון בתכנית “בוקר טוב אמריקה” ברשת ABC, טס בטיסות טרנס-אטלנטיות כשהוא נושא שחפת מזן עמיד במיוחד לתרופות. המקרה עורר כמה שאלות. אחת מהן הייתה אם הוא נדבק כתוצאה מתאונה מעבדתית. חמיו, רוברט ס' קוקסי, הוא מיקרוביולוג החוקר את נגיף השחפת במרכזים לבקרת מחלות ומניעתן. קוקסי יצא בהצהרה שהוא לא נדבק מעולם בזן עמיד של שחפת, ולכן ספיקר לא היה יכול להידבק בנגיף ממנו. דוח סטטיסטי שפורסם באביב 2007 מראה שאף על פי שהידבקויות בזני שחפת עמידים במיוחד לתרופות אינן נפוצות בארה”ב, הן מתרחשות מדי פעם: 49 בני אדם נדבקו בין 1993 ל-2006, מתוכם 23 ילידי ארה”ב. הקשר בין הידבקותו של ספיקר ובין עבודתו של קוקסי עשוי אפוא להיות מקרי.

לרכישת מינוי לסיינטיפיק אמריקן ישראל חייגו חינם 1-800-355-155