ממנורת קולנוע לברקוד

המצאת הברקוד היתה אחת ההמצאות המעשיות של הטכנולוגיה. ברקוד חד ודו ממדי הם עדיין אמצעי הזיהוי הנפוץ ביותר למוצרים ושירותים, למרות שה-RFID נושף בעורפו.

ברקוד הוא צורה ייצוגית של המידע כך שיוכל להיקרא בידי מכונות. במקור ייצגו הברקודים את הנתונים בתווים שנבדלו לפי רוחבם וברווחים של קוים מקבילים. ברוקדים אלה נקראים ברקודים לינארים או ברקודים חד ממדיים. הם גם מגיעים היום בצורות של ריבונים, נקודות, משושה ותצורות גאומטריות אחרות – ברקודים דו ממדיים. אף כי מערכות הברקודים הדו ממדיים משתמשים בסמלים ולא בקווים, הם נקראים עדיין בפי העם ברקודים.

השימוש הראשון בברקודים היה לתייג קרונות רכבת, אך היישום הזה נכשל מבחינה מסחרית, עד שלפתע הוחל להשתמש בהם במערכות בקרה בסופרמרקטים שבהם המחשב קורא את פרטי הפריט מהברקוד המצורף אליו, משימה שהפכה כמעט אוניברסאלית. השימוש בהם התפשט לתחומים אחרים של לכידת מידע, כגון בקרת קווי ייצור.

כיום מנסים להגדיל את כמות המידע המצורפת למצורים באמצעות שימוש בתגי רדיו (RFID) ואולם תגים אלה מאוד יקרים, ולכן השימוש בהם מוגבל. עולה כחצי סנט ליחידה להשתמש בתגיות ברקוד לעומת 7-30 סנט לשימוש ב-RFID, ולכן משתמשים ב-RFID רק לסימון משטחים שלמים ולא קופסאות או פריטים בודדים. מסיבה זו ממשיך הברקוד להיות פופולארי.

את הברקוד ניתן לקרוא באמצעות סורקים אופטיים המכונים קוראי ברקוד הנסרקים באמצעות תוכנה ייעודית. תוכנות סריקה לברקודים דו ממדיים נמצאות היום בטלפונים סלולאריים, יישום נפוץ במיוחד ביפן, הודו ואירופה.

את הרעיון התיאורטי הגה סטודנט למינהל עסקים מהרווארד וואלאס פלינט בשנת 1932 כאשר כתב תיזה המקדמת את “חנות הכלבו האוטומטית” תוך שימוש בכרטיסים מנוקבים שהלקוח ייתן לפקיד, שיטעין אותו לקורא, וכך יזהה אילו מוצרים נרכשו. למרות ההבטוה, מערכות כרטיסים מנוקבים היו יקרים, והדבר היה באמצע השפל הגדול, הרעיון מעולם לא הוטמע.

ב-1948 קיבל ברנרד סילבר, דוקטורנט במכון דרקסל לטכנולוגיה בפילדלפיה פניה ממנהל רשת מזון מקומית וביקש לחקור אפשרות שימוש במערכת קריאה אוטומטית בעת היציאה מהסופרמרקט והרכישה. סילבר סיפר לחבריו נורמן ג'וזף וולדנד וג'ורדין יוהנסון אודות הבקשה והשלושה עבדו על מגוון מערכות, המערכת הראשונה השתמש בדיו אולטרה סגול, אך דיו זה נטה להימחק והשימוש בו היה יקר מאוד.

וולדנד, שהיה משוכנע שניתן לפתח מערכת כזו עזב את תקפידו בדרקסל ועבר לפלורידה, שם יצר את הברקוד הראשון מחול על החוף כאשר “פשוט הארכתי את הנקודות והמקפים למטה והשארתי רווחים ביניהם. כדי לקרוא אותם הוא אימץ את טכנולוגית פס הקול האופטי בסרטים והשתמש בנורות של 500 ואט החולפים דרך נייר לשפופרת שלקח מתוך מקרן קולנוע. הוא החליט מאוחר יותר שהמערכת תעבוד טוב יותר אם היא תודפס כמעגל במקום כקו דבר שאיפשר לו לסרוק אותה מכל כיוון.

ב-20 באוקטובר 1949 הוא רשם פטנט על המצאתו, בו הוא תיאר הן את התצורה הקווית והן את התצורה העגולה, כמו גם מרכיבים מכאניים ואלקטרוניים הנדרשים לקריאת הקוד. הפטנט אושר ב-7 באוקטובר 1952, אך עוד קודם לכן, ב-1951 עברו וולדנד וג'נוסון ליבמ והמשיכו בניסון לעניין את החברה בפיתוח המערכת. בסופו של דבר הוציאה החברה דוח על הרעיון, שמסקנתו היתה שהוא יישם ומעניין, אך דורש ציוד שהיה עדיין עתידני. בשנת 1952 רכשה פילקו את הפטנט, אך נמכרה ל-RCA. בשנת 1969 נהרג סילבר בתאונת דרכים.

ב-1959 ערך דייויק קולינס מ-MIT ניסוי בשימוש בברקוד לזיהוי קרונות רכבת של חברת פנסילבניה ריילרואד. הוא פיתח מערכת המשתמשת בקווים כחולים וצהובים המוצמדים לצידי הקרון, ומקודדים מזהה חברה בן שש ספרות ומספר קרון בן 4 ספרות. האור שנשקף מהרצועות הוזן לפוטומכפיל (המכשיר שנלקח מתוך מקרן הקולנוע), שעבר סינון לצבעים כחול וירוק.

הניסוי נכשל אך גשר אגרה בניו ג'רסי התעניין בטכנולוגיה לסריקת המנויים החודשיים שלו. ולאט לאט החלו להתעניין בכך גם רשתות מזון.

במקביל חלה התקדמות בתחום הקרואים כאשר קולינס הקים את חברת Computer Identics שחקרה את האפשרות לשימוש בלייזרים של הליום-ניאון במקום בנורות להט, וביצעו את הסריקה באמצעות מראה מהברקוד שנמצא עשרות סנטימטרים מהסורק. הדבר הקל מאוד על התהליך ושיפר את אמינותו, וכן איפשר לטפל בקוד שהיה פגום בחלקו.

החברה התקינה בשנת 1969 את המערכת במפעל ג'נרל מוטרס בפונטיאק, מישיגן, ובחברת סחר בניו ג'רזי. בג'נרל מוטורס שימשה המערכת להבדלה בין 18 סוגים של צירי מכוניות.

בשנת 1966 החלה חברת RCA שהיתה אז בעלת הפטנט של וודלנד בניסויים עם רשת המזון קרוגר שבמהלכם פותח הברקוד בצורה שבה אנו מכירים אותו ולאט לאט אימצו אותו חנויות נופסות כתקן.

בשנת 1971 הציגה החברה את הפיתוח בכנס טכנולוגי ובכירי יבמ בכנס ראו את הצפיפות בביתן של RCA ומיד החלו לפתח מערכת משלהם. מומחה השיווק של יבמ, אלק ג'בלונובר אומר כי החברה עדיין העסיקה את וודלנד – ממציא המערכת, והקימה מתקן מיוחד בצפון קרוליינה לצורך הפיתוח.

בסופו של דבר הצטרפה לתחרות גם חברת הקופות הרושמות NCR, ולמעשה מאז החלה החדירה העצומה של הברקוד לחיינו.