התינוק יצא – אבל תאים שלו נשארו אולי בגוף

מסתבר שנשים רבות נושאות בגופן תאים של העובר מתקופת ההריון וכי תאים אלה יכולים לסייע בשיקום רקמות, אך גם להסית את המערכת החיסונית נגד הגוף. הכל החל כאשר ניסו הרופאים להבין כיצד כבד של נרקומנית שיקם את עצמו ללא עזרה

צילום: ויקיפדיה
צילום: ויקיפדיה

בשנת 2002, עמדה גברת ג' (השם המלא אינו שמור במערכת) על סף המוות. לאחר חיים ארוכים של שימוש בסמים קשים, היא הדביקה את עצמה בשוגג בנגיף ההפטיטיס C. הנגיף פשט על הכבד של ג', והכחיד חלק ניכר ממנו. מכיוון שהכבד אחראי על הטיפול בחלק גדול מהרעלים שבדם, התחזיות הרפואיות באשר לעתידה של האישה היו קודרות. ימיה, כך אמרו הרופאים, היו ספורים. ג' בחרה לסרב לטיפול רפואי, וחיכתה למותה הקרב. וחיכתה. וחיכתה. וחיכתה.

אלא שהמוות בושש לבוא, וככל שהימים חלפו, החלה האישה החולה להרגיש טוב יותר. התפתחות זו הכתה בהלם את הרופאים, מכיוון שתאי הכבד של אותה אישה לא היו אמורים להצליח לשקם את הכבד. אך הפתעה ראשונה זו היתה שולית לעומת ההפתעה שסיפקה הבדיקה המעמיקה, שהראתה כי תאי הכבד החדשים כלל לא שייכים לאישה. הרמז הבולט ביותר לכך היה שחלק גדול מהם היו – זכריים, עם כרומוזום Y קטן אך בולט.

כיצד מגיעים תאים זכריים לאחד מהאיברים החשובים ביותר בגופה של אישה? ואם כבר פלשו לגוף, מדוע שיבחרו דווקא לתקן את האיבר הפגוע? ואיך אפשר להסביר את העובדה שמערכת החיסון לא תקפה אותם, כפי שהייתה אמורה לעשות עם כל תא אחר ממקור זר? התשובות לשאלות הללו נמצאו רק כאשר הבינו הרופאים שלא מדובר בתאים שפלשו לגוף מבחוץ, אלא מבפנים: היו אלו תאיו של העובר שנשאה ג' ברחמה לפני כמעט עשרים שנה.

כיצד יכולים היו תאי העובר לעזוב את הרחם ואת השליה ולהגיע למחזור הדם? התשובה אינה ברורה לחלוטין אפילו כיום. עד לסוף המאה העשרים, נהוג היה לחשוב שהשליה מהווה מחסום בלתי עביר – חומה בצורה – לכל התאים בגוף. מחד, היא מגוננת על העובר מפני מערכת החיסון האימהית, שרואה את היצור הפעוט כפולש וכגוף זר לכל דבר. מאידך, היא גם אינה מאפשרת לתאים העובריים להגיע למחזור הדם של האם ולהתחיל ליצור עוברים קטנים בכל רקמה בה יתיישבו. רק לקראת סוף המאה הושגה ההבנה שהשליה דווקא חדירה מאד לחלק מהתאים העובריים, המסוגלים לעזוב את העובר ואת השלייה ולהתפשט בגופה של האם.

ההוכחות הראשוניות הגיעו ב- 1996, כאשר הצליחו חוקרים לגלות תאים עובריים ברקמות גופן של מספר אמהות, גם עשרות שנים לאחר ההיריון והלידה. תאים אלו הצליחו לעבור את מחסום השליה, להגיע למחזור הדם ולהתיישב ברקמות השונות – בכבד, בעור ועוד. לאחר שמצאו להם נישה מתאימה, התמיינו התאים העובריים כדי להתאים את עצמם לסביבתם, וכך הפכו לתאי כבד, לתאי עור, או לכל סוג תא אחר המתאים לרקמה בה התיישבו. כך אירע גם בגופה של גברת ג', שחוותה חמישה הריונות בתקופת חייה. תאיו של אחד מהעוברים שנשאה הצליחו להגיע למחזור הדם, ולשרוד תשע-עשרה שנים לאחר ההיריון. העובר, כך קבעו החוקרים, הציל את חייה של זו שנתנה לו חיים מלכתחילה!

בדיעבד, מסתבר שמתנה זו אינה יוצאת-דופן. בשני מחקרים שנערכו ב-2002, נמצאו תאים עובריים במחזור הדם של 30-50 אחוזים מהנשים שנבדקו. לפי מחקרים אלו, כמעט מחצית מהקוראות רשימה זו, במידה והיו בהיריון, נושאות עדיין בגופן את תאי העובר. ובאותה המידה, רבים מקוראי וקוראות הרשימה הותירו מספר תאים מיותמים בגוף אימם, לפני שעזבוהו לנצח. לפי התיאוריה, תאים אלו מוכנים להיקרא לפעולה ולתקן את הרקמות הפגומות בעת צרה.

אבל, כמו בכל נושא ותגלית, גם לתאים העובריים יש צד טוב וצד רע. הצד הטוב הוא שהתאים מסוגלים כפי הנראה להתיישב ברקמות שונות ולתקן אותן בעת הצורך. תכונה זו, המשתמרת במשך שנים ארוכות בגופה של האם, יכולה להסביר מדוע נשים חיות זמן רב יותר מגברים. הצד הרע הוא שהתאים העובריים אינם שייכים באמת לגופה של האם, וכפועל יוצא, מערכת החיסון עלולה לפעול כנגדם.

מערכת החיסון האנושית דומה לכלב שמירה פראי – היא תוקפת כל פולש שחודר לשטח המחיה שלה, מבלי שתפגע לרעה בבעלים עצמו. אבל, כמו באגדות העם העתיקות, אם נותנים לכלב לטעום בשר אדם ולו פעם אחת, הוא לא יחזור לציית לעולם. באופן דומה, אם מערכת החיסון מזהה תאים אנושיים ממקור חוץ-גופי ותוקפת אותם, היא עלולה לצאת לתרבות רעה ולתקוף את הגוף שמכלכל אותה: מיליארדי תאים קטלניים ינסו לנטרל ולהשמיד מיליארדי תאים אחרים בגוף, שאינם מסוגלים להגן על עצמם. סוג זה של מחלות, בו מתמרדת מערכת החיסון כנגד הגוף, נקרא אוטו-אימוניות – פעולה חיסונית כנגד העצמי.

רעיון זה, לפיו, התאים העובריים מספקים למערכת החיסון מניע לתקוף את הגוף, מסתדר היטב עם העובדה שנשים לוקות במחלות אוטו-אימוניות בשכיחות גבוהה יותר מזו של גברים – יותר מפי שלוש. עד עתה חשבו שמערכת החיסון של הנשים פשוט 'עצבנית' יותר, נוטה להתקפי פרנויה קשים ומדי פעם מתמרדת ופוגעת גם בגוף עצמו. עתה מתחילים להבין כי יתכן שהתאים העובריים שנשארים בגוף לאחר ההיריון, מגרים את מערכת החיסון לתקוף אותם, ומהרגע שזו חוותה טעמו של בשר אדם, היא עלולה לתקוף גם את הגוף המארח אותה.

מה מוסר ההשכל? האם עדיף להימנע מלהביא ילדים לעולם, ולהיפטר מהסכנה למחלות אוטו-אימוניות? כמובן שלא. המחלות האוטו-אימוניות קיימות בגברים גם ללא קשר לתאים עובריים, וכל התיאוריה הקושרת בין מחלות אוטו-אימוניות ותיקון רקמות לבין תאים עובריים עדיין לא הוכחה באופן חד-משמעי.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

13 תגובות

  1. הי רועי צזנה, עליי לציין שאני מאוד נהנית מהכתבות שלך ומהראש שלך… אבל במקרה הזה לא מסכימה עם המסר והשורה האחרונה בכתבה… נהפוכהוא מה שהבנתי מהקריאה של הכתבה שעליי להיכנס מהר להריון ומהר לפני שאאחר את המועד (אני בת 42) יש קסם בהריון לידה והורות, חלק ממנו קשור גם לשידרוג הפיזי שעןבר גופה של אישה בתהליך ההריון. אני רואה דווקא את היתרון בסיוע לשיקום רקמות ולא את ההסתה של המערכת החיסונית.. כל אחת תבדוק עצמה ותדע לאן היא הולכת ומה היא רוצה.
    מה שבטוח שמדובר באנרגיה מדהימה ומרפאת, לא ברור מדוע הגוף בוחר להתנגד ולתקוף, כנראה קשור באישיות האישה. לאבהריון או בעובדה שמדובר ברקמות עובר… לא?

  2. יופי אולי נוכל לגרום לגברים(ונשים) לחיות יותר.

    מצד שני ייתכן כי אני נתתי לאימי פסוריאזיס.

  3. יואב,

    מדובר בתיאוריה מאד חדשה יחסית בעולם הרפואה (אני אישית הופתעתי מאד כשקראתי עליה לפני מספר שבועות, למרות שמאמרים בנושא התפרסמו כבר לפני יותר מעשר שנים). אתה מוזמן לעיין במקורות הבאים, למרות שרובם דורשים אישור כניסה:

    http://www3.interscience.wiley.com/cgi-bin/fulltext/106597937/PDFSTART?CRETRY=1&SRETRY=0

    http://www.pubmedcentral.nih.gov/articlerender.fcgi?tool=pubmed&pubmedid=19262088

    http://www.sciencedirect.com/science?_ob=ArticleURL&_udi=B6W7J-456WNNR-7&_user=32321&_rdoc=1&_fmt=&_orig=search&_sort=d&_docanchor=&view=c&_acct=C000004038&_version=1&_urlVersion=0&_userid=32321&md5=4fbfef3f40c31e5c66999f5203aa9da5

    http://www3.interscience.wiley.com/cgi-bin/fulltext/106597937/PDFSTART

    http://www.plosone.org/article/info:doi/10.1371/journal.pone.0001706

    http://obmed.rsmjournals.com/cgi/content/abstract/1/2/56

    http://www.rt-pcr.com/showabstract.php?pmid=12351394

    אם לסכם מאד בכלליות את המאמרים, אפשר להגיע למספר מסקנות עיקריות שכבר הוכחו במספר מאמרים, ומתייחסים אליהם כאל עובדות –

    1. יש מעבר של תאים מהאם לעובר, והעובר לאם.
    2. התאים העובריים ממשיכים להסתובב במחזור הדם של האם גם שנים רבות לאחר הלידה.
    3. לפחות מחקר אחד הראה שאצל חולות במחלה אוטו-אימונית, קיימים יותר תאים עובריים בדם.
    4. תאים עובריים התגלו באתרים של מחלות אוטו-אימוניות (כבעיות בבלוטת התירואיד).
    5. תאים עובריים נמשכים לאיזורים פגועים ברקמות.
    6. תאים בעלי פוטנציאל להתמיינות – כתאי מח עצם שהושתלו בחולות – נמצאו גם ברקמות אחרות, כגון אפיתל וכבד, כשהם ממויינים בהתאם.
    7. תאים זכריים נמצאו גם בבלוטת התירואיד של נשים לאחר היריון, כשהם ממויינים לגמרי ויוצרים זקיקים פעילים.

    כשבוחנים את העובדות האלו, ואת ה- case study הנוכחי, אפשר לראות מדוע החוקרים רואים בו כראיה טובה מאד לכך שתאים עובריים יכולים גם לחדש חלק מהרקמות.

    שבת שלום,

    רועי.

    ——————

    הבלוג החדש שלי – מדע אחר

  4. ואו מטורף, אפילו לא שיערתי שדבר כזה אפשרי!

    לאחרונה שמעתי בפודקאסט TWiS סיפור מדהים נוסף: המידע התורשתי איננו זהה בכל התאים (ואין הכוונה בין תאי מערכת החיסון שבהם הדנ"א עבר רקומבינציה) של הגוף ויש הבדלים קטנים אך כנראה חשובים.

    כמה עוד נשאר לנו לגלות.

  5. יואב:
    זכור לי שכתבה דומה הופיעה בגליליאו לפני מספר חודשים.
    בטח תוכל למצוא שם סימוכין נוספים לאלה שרועי בוודאי ייתן לך כשיראה את שאלתך.

  6. סליחה, אבל זה סיפור די מדהים. אפשר לקבל איזשהוא סימוכין, ציטוט, לינק, משהוא?

  7. מזל ש ג' לא הלכה לאיזה רופא אליל.
    אני מניח שחלק מן ה"נסים" שאלה מתהדרים בהם נוצרו מסיבות דומות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן