התינוק יצא – אבל תאים שלו נשארו אולי בגוף

מסתבר שנשים רבות נושאות בגופן תאים של העובר מתקופת ההריון וכי תאים אלה יכולים לסייע בשיקום רקמות, אך גם להסית את המערכת החיסונית נגד הגוף. הכל החל כאשר ניסו הרופאים להבין כיצד כבד של נרקומנית שיקם את עצמו ללא עזרה

בשנת 2002, עמדה גברת ג' (השם המלא אינו שמור במערכת) על סף המוות. לאחר חיים ארוכים של שימוש בסמים קשים, היא הדביקה את עצמה בשוגג בנגיף ההפטיטיס C. הנגיף פשט על הכבד של ג', והכחיד חלק ניכר ממנו. מכיוון שהכבד אחראי על הטיפול בחלק גדול מהרעלים שבדם, התחזיות הרפואיות באשר לעתידה של האישה היו קודרות. ימיה, כך אמרו הרופאים, היו ספורים. ג' בחרה לסרב לטיפול רפואי, וחיכתה למותה הקרב. וחיכתה. וחיכתה. וחיכתה.

אלא שהמוות בושש לבוא, וככל שהימים חלפו, החלה האישה החולה להרגיש טוב יותר. התפתחות זו הכתה בהלם את הרופאים, מכיוון שתאי הכבד של אותה אישה לא היו אמורים להצליח לשקם את הכבד. אך הפתעה ראשונה זו היתה שולית לעומת ההפתעה שסיפקה הבדיקה המעמיקה, שהראתה כי תאי הכבד החדשים כלל לא שייכים לאישה. הרמז הבולט ביותר לכך היה שחלק גדול מהם היו – זכריים, עם כרומוזום Y קטן אך בולט.

כיצד מגיעים תאים זכריים לאחד מהאיברים החשובים ביותר בגופה של אישה? ואם כבר פלשו לגוף, מדוע שיבחרו דווקא לתקן את האיבר הפגוע? ואיך אפשר להסביר את העובדה שמערכת החיסון לא תקפה אותם, כפי שהייתה אמורה לעשות עם כל תא אחר ממקור זר? התשובות לשאלות הללו נמצאו רק כאשר הבינו הרופאים שלא מדובר בתאים שפלשו לגוף מבחוץ, אלא מבפנים: היו אלו תאיו של העובר שנשאה ג' ברחמה לפני כמעט עשרים שנה.

כיצד יכולים היו תאי העובר לעזוב את הרחם ואת השליה ולהגיע למחזור הדם? התשובה אינה ברורה לחלוטין אפילו כיום. עד לסוף המאה העשרים, נהוג היה לחשוב שהשליה מהווה מחסום בלתי עביר – חומה בצורה – לכל התאים בגוף. מחד, היא מגוננת על העובר מפני מערכת החיסון האימהית, שרואה את היצור הפעוט כפולש וכגוף זר לכל דבר. מאידך, היא גם אינה מאפשרת לתאים העובריים להגיע למחזור הדם של האם ולהתחיל ליצור עוברים קטנים בכל רקמה בה יתיישבו. רק לקראת סוף המאה הושגה ההבנה שהשליה דווקא חדירה מאד לחלק מהתאים העובריים, המסוגלים לעזוב את העובר ואת השלייה ולהתפשט בגופה של האם.

ההוכחות הראשוניות הגיעו ב- 1996, כאשר הצליחו חוקרים לגלות תאים עובריים ברקמות גופן של מספר אמהות, גם עשרות שנים לאחר ההיריון והלידה. תאים אלו הצליחו לעבור את מחסום השליה, להגיע למחזור הדם ולהתיישב ברקמות השונות – בכבד, בעור ועוד. לאחר שמצאו להם נישה מתאימה, התמיינו התאים העובריים כדי להתאים את עצמם לסביבתם, וכך הפכו לתאי כבד, לתאי עור, או לכל סוג תא אחר המתאים לרקמה בה התיישבו. כך אירע גם בגופה של גברת ג', שחוותה חמישה הריונות בתקופת חייה. תאיו של אחד מהעוברים שנשאה הצליחו להגיע למחזור הדם, ולשרוד תשע-עשרה שנים לאחר ההיריון. העובר, כך קבעו החוקרים, הציל את חייה של זו שנתנה לו חיים מלכתחילה!

בדיעבד, מסתבר שמתנה זו אינה יוצאת-דופן. בשני מחקרים שנערכו ב-2002, נמצאו תאים עובריים במחזור הדם של 30-50 אחוזים מהנשים שנבדקו. לפי מחקרים אלו, כמעט מחצית מהקוראות רשימה זו, במידה והיו בהיריון, נושאות עדיין בגופן את תאי העובר. ובאותה המידה, רבים מקוראי וקוראות הרשימה הותירו מספר תאים מיותמים בגוף אימם, לפני שעזבוהו לנצח. לפי התיאוריה, תאים אלו מוכנים להיקרא לפעולה ולתקן את הרקמות הפגומות בעת צרה.

אבל, כמו בכל נושא ותגלית, גם לתאים העובריים יש צד טוב וצד רע. הצד הטוב הוא שהתאים מסוגלים כפי הנראה להתיישב ברקמות שונות ולתקן אותן בעת הצורך. תכונה זו, המשתמרת במשך שנים ארוכות בגופה של האם, יכולה להסביר מדוע נשים חיות זמן רב יותר מגברים. הצד הרע הוא שהתאים העובריים אינם שייכים באמת לגופה של האם, וכפועל יוצא, מערכת החיסון עלולה לפעול כנגדם.

מערכת החיסון האנושית דומה לכלב שמירה פראי – היא תוקפת כל פולש שחודר לשטח המחיה שלה, מבלי שתפגע לרעה בבעלים עצמו. אבל, כמו באגדות העם העתיקות, אם נותנים לכלב לטעום בשר אדם ולו פעם אחת, הוא לא יחזור לציית לעולם. באופן דומה, אם מערכת החיסון מזהה תאים אנושיים ממקור חוץ-גופי ותוקפת אותם, היא עלולה לצאת לתרבות רעה ולתקוף את הגוף שמכלכל אותה: מיליארדי תאים קטלניים ינסו לנטרל ולהשמיד מיליארדי תאים אחרים בגוף, שאינם מסוגלים להגן על עצמם. סוג זה של מחלות, בו מתמרדת מערכת החיסון כנגד הגוף, נקרא אוטו-אימוניות – פעולה חיסונית כנגד העצמי.

רעיון זה, לפיו, התאים העובריים מספקים למערכת החיסון מניע לתקוף את הגוף, מסתדר היטב עם העובדה שנשים לוקות במחלות אוטו-אימוניות בשכיחות גבוהה יותר מזו של גברים – יותר מפי שלוש. עד עתה חשבו שמערכת החיסון של הנשים פשוט 'עצבנית' יותר, נוטה להתקפי פרנויה קשים ומדי פעם מתמרדת ופוגעת גם בגוף עצמו. עתה מתחילים להבין כי יתכן שהתאים העובריים שנשארים בגוף לאחר ההיריון, מגרים את מערכת החיסון לתקוף אותם, ומהרגע שזו חוותה טעמו של בשר אדם, היא עלולה לתקוף גם את הגוף המארח אותה.

מה מוסר ההשכל? האם עדיף להימנע מלהביא ילדים לעולם, ולהיפטר מהסכנה למחלות אוטו-אימוניות? כמובן שלא. המחלות האוטו-אימוניות קיימות בגברים גם ללא קשר לתאים עובריים, וכל התיאוריה הקושרת בין מחלות אוטו-אימוניות ותיקון רקמות לבין תאים עובריים עדיין לא הוכחה באופן חד-משמעי.