סיקור מקיף

אסימוב על ההבדל הקטן

מהם חיים ומהו מוות, וכיצד נבדיל ביניהם. אם משווים אדם מתפקד לסלע, הרי אין כל בעיה. יצור אנוש מורכב מסוג מסוים של חומרים כימיים, הקשורים באופן הדוק לדברים חיים – חלבונים, חומצות גרעיניות וכו'. לא כן לגבי הסלע. מתוך פנטסיה 2000

אייזיק אסימוב

מהם חיים ומהו מוות, וכיצד נבדיל ביניהם. אם משווים אדם מתפקד לסלע, הרי אין כל בעיה. יצור אנוש מורכב מסוג מסוים של חומרים כימיים, הקשורים באופן הדוק לדברים חיים – חלבונים, חומצות גרעיניות וכו'. לא כן לגבי הסלע.

כמו כן, מבצע האדם סדרת שינויים כימיים היוצרים את 'חילוף החומרים', שינויים שבהם המזון והחמצן הופכים לאנרגיה, לרקמות חדשות ולפסולת. כתוצאה מכך, האדם גדל ומתרבה והופך תרכובות פשוטות למורכבות יותר בהפירהו, לכאורה, את החוק השני של התרמודינמיקה. הסלע אינו עושה זאת. לבסוף, האדם מפגין הסתגלות – במאמציו לשמר את החיים, להמנע מסכנה ולחפש בטחון, הן באופן רצוני והן באמצעות מנגנונים בלתי מודעים של הפיסיולוגיה והביוכימיה שלו, בעוד שהסלע אינו עושה זאת.

אך הניגוד אדם-סלע מבטא הבחנה כה פשוטה בין חיים ומוות, עד כי היא טריוויאלית ואין בה כדי לסייע לנו. עלינו לבחון מקרה קשה יותר. הבה נאמיד לא אדם מול סלע, כי אם אדם חי מול אדם מת.

בעצם, הבה ונקשה על הדיון עוד יותר ונשאל, מהו ההבדל העקרוני בין אדם הנמצא זמן מה לפני רגע מותו, לבין אותו אדם כמה דקות לאחר המוות, נניח חמש דקות לפני ואחרי המוות. מהם השינויי םהחלים באותן עשר דקות?

המולקולות עדיין קיימות, כך גם כל החלבונים וחומצות הגרעין. אך הרי משהו פסק מלהתקיים, כי חילוף החומרים ומנגנון ההסתגלות שפעלו (אם כי באופן חלש) לפני המוות אינם פועלים עוד לאחר מכן. נעלם ניצוץ כלשהו של חיים. מהו הדבר?

אחת ההשערות הראשוניות בנושא זה היתה קשורה בדם. קל לשער שקיים קשר מיוחד בין דם וחיים, קשר שהוא הדוק יותר מאשר הקשר בין רקמות אחרות וחיים. אחרי ככלות הכל, אם אתה מאבד דם אתה הולך ונחלש ולבסוף תמות. אם כך אולי הדם הוא תמצית החיים ובעצם, החיים עצמם?

רמז להשקפה זו ניתן למצוא בתנ'ך שבמספר מקומות מזהה את החיים עם דם. כך, אחרי המבול, נוח ובני משפחתו, היחידים ששרדו מן השואה הגדולה, מודרכים על ידי אלוהים באשר למה שעליהם לאכול ומה לא. כחלק מתרגיל זה בדיאטה אומר אלוהים: 'אך בשר בנפשו, דמו לא תאכלו.' (בראשית, ט', 4). בפרק אחר העוסק בהלכות תזונה, מביא משה את דבר האלוהים באמרו: 'רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר'. (דברים, י'ב 23). דברים דומים מצויים גם בברית החדשה.

מסתבר, שהחיים הם מתנת האלוהים ואין לאכל דבר חי – אך לאחר סילוק הדם, כל מה שנותר הינו חומר מת ותמיד היה כזה, ומשום כך הוא מותר למאכן. לפי השקפה זו, הצמחים, שהם חסרי דם, אינם חיים ממש. הם פשוט צומחים ומשמשים רק למאכל.

בבראשית א 29-30 אומר אלוהים לאדם שזה עתה נברה: 'הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאוכלה. ולכל חיית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן.'

הצמח מתואר כ'זורע זרע' אבל בעל החיים – 'בו נפש חיה'.

גם צמחים הם יצורים חיים

כיום אין אנו עושים הבחנה כזו, כמובן. צמחים הינם חיים בדומה לחיות ויש בהם נוזלים הממלאים את תפקידי הדם בבעלי החיים. אולם גבם בנוגע לבעלי החיים בלבד אין בסיס לתאורית הדם. אף כי אובדן דם במידה גדולה גורם לאבדן החיים, הרי ההיפך אינו בהכרח נכון. אפשר למות בלי לאבד אף לא טיפת דם אחת; ואכן הדבר קורה לעיתים קרובות.

מאחר שהמוות יכול להתרחש גם כאשר אין אבדן של חומר כלשהו, הרי ניצוץ החיים חייב להימצא בדבר מה מורכב יותר מאשר דם.

אם כך, מה בנוגע לנשימה? כל בעלי החיים, כל בני האדם, נושמים. אם נחשוב על נשימה, נראה שהיא ראויה לשמש כתמצית החיים יותר מאשר האדם.

אנו נושמים ונושפים באפן תמידי. אי היכולת לנשום גורמת בהכרח למוות. אם מונעים מאדם את האפשרות לנשום על ידי הפעלת לחץ פיזי על קנה הנשימה שלו, או על ידי הטבלתו בתוך מים – האדם ימות. אבדן הנשימה הוא קטלני כאבדן הדם ותוצאותיו הקטלניות אף יותר מהירות.

כמו כן, בעוד שהמצב ההפוך אינו נכון במקרה של דם -אפשר למות ללא איבוד דם- הרי במקרה של נשימה אין הדבר כך. אי אפשר למות ללא הפסקת הנשימה. אדם חי נושם, אף כי חלושות, גם על סף מותו; אחרי מותו הוא אינו נושם ודבר זה נכון תמיד.

יתר על כן, הנשימה עצמה הינה דבר מורכב מאוד. היא בלתי נראית ולאדם הקדום נראתה כבלתי גשמית, כדבר מה רוחני. נשמת אפו של האדם עשויה היתה לייצג את תמצית החיים ואת ההבדל העדין בין חיים למוות.

וכך, בבראשית ב' 7, מתוארת בריאתו של אדם הראשון: 'ויצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.'

כך מגיעים אנו למשמעות המאלפת של המילים נשימה-נשמה-נשמת חיים-רוח-נפש. כולם מבטאות את הנשימה והחיים. בלטינית 'ספיררה' פירושו לנשום ו'ספיריטוס-רוח. המילה היוונית פנאומה, שפירושה אוויר לנשימה, משמעותה הנוספת היא רוח. המילה האנגלית גוסט-רוח (במובן של שדים ורוחות), מוצאה ממילה אנגלית עתיקה שפירושה נשימה. קיימות דוגמאות רבות לכך בשפות שונות.

אנו מדברים על 'רוח האדם'. היינו יכולים לבטא את אותו הדבר, אך בצורה מרשימה פחות במילים 'נשימת האדם'. המונח רוח הקודש הינו שקול כנגד 'נשימת האלוהים'.

אפשר לאמר שהמשמעות המילולית של הדברים אינה מלמדת דבר, שהרעיונות החשובים והנסתרים ביותר מוכרחים להיות מובעים במילים פשוטות ושאותן מילים שואבות את משמעותן מן הרעיון ולא להיפך.

ובכן, אפשר לקבל תפיסה זו אם מאמינים שהידע האנושי מוצאו מהתגלות על-טבעית. לדעתי, בכל אופן, הידע בא מלמטה, מתצפיות, ממחשבה פשוטה ובלתי מתוחכמת המבססת רעיון פרימיטיבי ההופך מורכב ומופשט יותר ככל שהידע מצטבר. האטימולוגיה, לפיכך, הינה המפתח למחשבה המקורית, אשר כוסתה במרוצת הזמן באלפי שנות הגות מעורפלת. לדעתי הבחינו האנשים בקשר בין נשמת אפם לבין החיים בדרך ישירה למדי, ואילו כל הרעיונות הפילוסופיים והתאולוגיים המסובכים בנוגע לרוח ונשמה באו רק אחר כך.

האם נשמת האדם הינה חסרת צורה ובלתי גשמית כמו מקורה המילולי – הנשימה? האם נשמות כל המתים מתמזגות לתערובת הומוגנית אחת של החיים המוכללים?

קשה להאמין בכך. ככלות הכל, כל יצור אנוש נבדל מרעהו באופנים שונים, מורכבים יותר או פחות. על כן יהיה זה טבעי להניח, שעל תמצית החיים להשתנות בדרך זו או אחרת מאדם לאדם. לכן כל נפש שומרת על שוני זה ומהווה כעין זכר לגוף שבו שכנה פעם ושלו העניקה את הנכס הקרוי חיים ואת ייחודם.

ואם כל נפש שומרת על החותם שהטביע בגוף את תכונותיו האופייניות, יש בכך משום פיתוי לשער שהנפש אוצרת בקרבה, באופן נסתר, רוחני, ובלתי נתפס, את הצורה והתבנית של הגוף האנושי בו שכנה.

סברה זו עשויה להתמך על ידי העובדה שמקובל לחלום על מתים כאילו היו עדיין בחיים. לחלומות יוחסה משמעות רבה בימי קדם, ובעצם גם בימינו, כשדר מעולם אחר; וניתן היה לראות בהם ראייה לכך, שהרוחות דמו לגוויות אותן עזבו.

למען הצניעות, אם לא מסיבה אחר, רוחות כאלה מתוארות בדרך כלל כעטויות במעטה לבן חסר צורה, העשוי מענן זוהר או מהילת אור. מכאן, כמובן, כל אותם ציורים מצחיקים המתארים רוחות לובשות סדינים.

כן יהיה זה טבעי להניח שהרוח היא בת אלמוות. היתכן, שעצם תבנית החיים תמות? עצם גשמי עשוי להיות חי אם הוא מכיל את תמצית החיים, או מת – אם אינו מכיל אותה. אך תמצית החיים עצמה חייבת להיות בחיים.

דבר זה מקביל לקביעה שספוג עשוי להיות רטוב או יבש, תלוי בכך אם הוא מכיל מים או לא, אך המים עצמם יכולים להיות רק רטובים; או שבחדר עשוי לשרור חושך או אור תלוי בקרני השמש, אם הן חודרות אל תוך החדר אם לאו, אך קרני השמש עצמן יכולות להיות רק אור.

אם קיים מבחר של רוחות ונשמות החיות לנצח, הנכנסות לתוך גוש חומר בשעת לידה, מעניקות לו חיים ואחר כך עוזבות אותו ומאפשרות לו למות, הרי שמוכרח להיות מספר עצום של רוחות, אחת לכל יצור אנוש שחי או חיה אי פעם.

מספר זה עשוי לגדול עוד יותר אם קיימות גם רוחות עבור צורות חיים אחרות. הוא עשוי לקטון אם יתכן גלגול נשמות; כלומר, נשמה העוזבת גוף מת יכולה לחזור ולהופיע בתוך גוף חדש שנולד.

לשתי ההשקפות הנ"ל יש נספחים; כמו למשל האמונה בגלגול נשמות בכל ממלכת החי. אדם שהתנהג באופן רע במיוחד, עלול להיולד מחדש בתור מקק, ולעומת זאת, מקק עשוי להיוולד שוב בתור אדם, וזאת בתנאי שהיה מקק טוב ואציל נפש במיוחד.

מכל מקום, גם אם קיום הנשמות מוגבל ליצורי אנוש ואינו כולל את ממלכת החי (אם בכלל קיים גלגול נשמות) הרי חייב להיות מספר עצום של נשמות למטרות הפחת חיים בגוף או נטילתם ממנו. היכן שוכנות כל הנשמות הללו?

במילים אחרות, אם מקבלים את הנחת קיום הרוח, חייבים להניח את קיומו של עולם רוחות שלם. עולם רוחות זה עשוי לשכון במעמקי האדמה, אי שם במרומים, על פני עולם אחר או במימד אחר.

ההשערה הפשוטה ביותר היא שרוחות המתי נערמות מתחת לפני האדמה, אולי בגלל הנוהג העתיק של קבורת המתים באדמה.

מעון הרוחות התת-קרקעי הפשוט ביותר מתואר כמקום אפור של אבדון, כמו ה'האדס' היוונית או השאול היהודית. המצב שם מתואר כתרדמת חורף תמידית. כך מתוארת השאול בתנ'ך: 'שם רשעים חדלו רוגז ושם ינוחו יגיעי כוח. יחד אסירים שאננו, לא שמעו קול נוגש. קטון וגדול שם הוא ועבד חופשי מאדוניו.' (איוב ג' 17-19). סווניבורן מתאר את האדס בפואמה 'הגן של פרוספרין', כמקום שקט, שרוי בתרדמה ובחלום.

ריקנות זו נראית לרבים לא מספקת, ותחושת אי הצדק שבחיים הבוערת בקרבם, מפתה אותם לדמיין מקום של עינויים שלאחר המוות .מקום בו כל השנואים עליהם מקבלים את כל המגיע להם. ה'טרטרוס' היווני או הגיהנום הנוצרי.

עקרון הסימטריה דורש גם את קיומו של משכן אושר עליון, עבור כל האנשים החביבים עליהם – גן העדן, השמים, איי אהובי האלים, שדות הציד הנצחיים, וולהאלה (גן עדן ללוחמים לפי המיתולוגיה הסקנדינבית) וכו'.

כל המבנה המוצק הזה של אמונה באחרית הימים בנוי על העובדה שאנשים חיים נושמים והמתים אינם נושמים, ושאנשים החיים משתוקקים להאמין, שבעצם לא ימותו.

כיום אנו יודעים, כמובן, שאין בנשימה משום תמצית החיים יותר משיש בדם; ושהן הדם והן הנשימה הינם פשוט כלי שרת של החיים. נשמת אפו של האדם אינה בלתי גשמית ואינה מסתורית. אוויר הנשימה הוא חומרי כגוף עצמו, והוא מורכב מאטומים שאינם מסתוריים יותר מאטומים אחרים.

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. מה זה חיכיתי להסבר שבסוף לא בא. אבל רמת הפירוט התקרבה לזו של קאנט, סחתן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן