אפולו 14 – לירות פגזי מרגמה על הירח

בנוסף לשינויים שהוכנסו בחלליות אפולו, התקינו בהן מיטות רחבות ורכות יותר והאסטרונאוטים צוידו בשמיכות, במערכת חימום משוכללת יותר, במזון מגוון יוצר וחליפות חלל שתוכננו על ידי טייסי אפולו 12. השמות הוענקו הפעם לחלליות הם “קיטי הוק” לתא הפיקוד על שם המקום בו טס המטוס הראשון ו-“אנטרס” לנחתת. אנטרס הוא שמו של הכוכב על פיו ניווטו האסטרונאוטים את החללית.

• פרק הראשון בסדרה – אפולו 11
• לפרק השני – אפולו 12
• לפרק השלישי – אפולו 13

אתר הנחיתה שנבחר עבור אפולו 14 היה מכתש צנזוריוס שקוטרו 38 ק”מ. מטרתה של נחיתה זו היתה ללמוד על התהליכים שהביאו להיווצרותו של מכתש זה. ביטולה של נחיתת אפולו 13 הביאה לשינויים בתוכניתה של אפולו 14. על טייסי אפולו 14 הוטל למלא את משימתם של טייסי אפולו 13. הצוות של אפולו 14 כלל את אלאן שאפרד, אדגר מיצ’ל ורוזה סטיוארט. הם אמורים היו לצאת לדרכם ב – 1.10.1970. הצורך בלימוד הלקחים מטיסת אפולו 13 הביא לדחיית השיגור ל -31.1.1971 .

בנוסף לשינויים שהוכנסו בחלליותאפולו, התקינו בהן מיטות רחבות ורכות יותר והאסטרונאוטים צוידו בשמיכות, במערכת חימום משוכללת יותר, במזון מגוון יוצר וחליפות חלל שתוכננו על ידי טייסי אפולו 12. השמות הוענקו הפעם לחלליות הם “קיטי הוק” לתא הפיקוד על שם המקום בו טס המטוס הראשון ו-“אנטרס” לנחתת. אנטרס הוא שמו של הכוכב על פיו ניווטו האסטרונאוטים את החללית.

שפארד, מיצ’ל וסטיוארט סרבו לקחת רעל למקרה של בריחת החללית ואובדנה בחלל. בשל המחלה שפקדה את מטינגלי טייס אפולו 13, הוכנסו טייסי אפולו 14 ל-21 ימי בידוד עד לטיסה. זמן מה לפני הטיסה התגלתה תקלה קטנה אך חסרת חשיבות במגני הדלק של השלב השני של הטיל סטורן. התעורר חשש לתקלה בלוחות הבידוד המגנים על הדלק. התברר שזו היתה רק שריטה בצבע.

31.1 – היום הראשון לטיסה
סערת עננים כבדים וסכנה של סופת רעמים אשר התקרבו לכיף קנדי הביאו להפסקת הספירה 8 דקות ו – 2 שניות לפני השיגור. רק משנפתח חלון במעטה העננים כ – 40 דקות לאחר מועד השיגור שוגרה החללית. לטייסי החלל היה מרווח של 3 שעות ו – 39 דקות בכדי לצאת לדרכם. באם החללית לא היתה משוגרת תוך פרק זמן זה הטיסה היתה נדחית ל – 1.3. העיכוב בשיגור הוא בהתאם לתקנות שנקבעו לאחר טיסת אפולו 12, אשר נפגעה מברקים בזמן השיגור. 12 דקות לאחר השיגור נכנסה החללית למסלול מעגלי מסביב לכדור הארץ שמרחקו מהקרקע 200 ק”מ.

1.2 – היום השני לטיסה

שעתיים וחצי לאחר השיגור ניתקו האסטרונאוטים את החללית ממסלולה הארצי והחלו בדרכם לירח. זמן קצר לאחר מכן היה עליהם לשלוף את הנחתת מהשלב השלישי של טיל השיגור ולהתחבר איתה. 6 פעמים ניסו לבצע תמרון זה ורק בפעם השביעית הצליחו. 3 התפסים הראשונים של הנחתת אשר צריכים להחזיק בטבעת בחרטומו של תא הפיקוד עד להידוקם של 12 התפסים הראשיים, לא נתפשו היטב. אחרי הניסיון השני הוחלט לחדול מניסיונות אלה עד שמהנדסי החלל יצליחו לנתח את המצב, הוחלט לבצע את ההתחברות באמצעות התפסים הראשיים. 3 מהם צריכים לשם הצמדה, להוציא 2 שהאסטרונאוטים סגרו לאחר זמן קצר ידנית, נסגרו כולם. הועלתה אפשרות ששני אסטרונאוטים ילבשו את חליפות החלל ויצאו מהחללית לבדוק את מקור התקלה, אך לפני כן הוחלט לנסות פעם נוספת את ההתחברות וכאמור בפעם השביעית הצליחו.

לקראת הניסיון השביעי סטיוארט התקרב באיטיות אל הנחתת ואחר כך הפעיל את כל מנועי הניווט הקטנים וכך הקפיץ את תא הפיקוד בבת אחת. באותו זמן הוא קיפל את המנגנון המקולקל. הציוד המושבת הורחק מפעולה וסטיוארט יכל לסמוך על שני הצווארונים המותאמים של החלליות לביצוע התחברות “קשה” . לא זו בלבד שהצווארונים ננעלו זה בתוך זה, אלא שגם התפסים השתחררו וננעלו למקומם.

כל אותו זמן סטיוארט נהג גם בחללית. תמרון זה צרך 5% דלק יותר מהמתוכנן, אולם מלאי הדלק היה עדיין 17% מעל השיעור שיש בו להדאיג. מדעני החלל שקלו אפילו לוותר בכלל על הנחיתה הירחית ולהסתפק בהקפת הירח. לאחר ההתחברות, השלב השלישי של רכב השיגור נותק ונותב להתרסק על פני הירח. התקלה בהתחברות הביאה לדחיית מנוחתם של האסטרונאוטים בשעה. הם ישנו 10 שעות. נתיב הטיסה נמצא כה מדויק שהוחלט לבטל את תיקונו.

2.2– היום השלישי לטיסה
במהלך הטיסה התעוררו בעיות נוספות אך בעלות חשיבות משנית והן:
1. האסטרונאוטים התקשו להביא את החללית לסיבוב סביב צירה. הם הצליחו בכך רק לאחר ניסיונם השני.
2. מתקן הנוחיות- במתקן זה קיימים שסתומים שמטרתם למנוע דליפת חמצן מהתא שעה שפסולת נפלטת ממנו. שסתומים אלה לא פעלו בצורה תקינה ודליפת החמצן היתה מוגזמת. גם על תקלה זו התגברו האסטרונאוטים.
במרחק של 200,000 ק”מ מכדור הארץ הופעל מנוע החללית ל – 10 שניות לתיקון הנתיב. פעולה זו הוציאה את החללית ממסלול השיבה החופשית. הפעלה זו של המנוע נוצלה גם להגברת מהירות הטיסה בכדי להתגבר על בעיית האיחור בשיגור.
האסטרונאוטים הוציאו את מוט הגישוש שתפקידו לנתב את חרטום תא הפיקוד לתוך צווארון ההצמדה של הנחתת ושידרו תצלומים שלו למרכז הבקרה. חקירתן של תמונות אלה לא גילתה שום קלקלות במנגנון. מצב זה ביטל לחלוטין את הפקפוקים בדבר הנחיתה. הוחלט לבצע את הנחיתה למרות התקלה. הועלו מספר הסברים למקור התקלה:
1. לחות שדבקה במנגנון קפאה בקור השורר בחלל והפריעה לפעולת התפסים.
2 גרגרי אבק נכנסו למנגנון וסתמו אותו. בשל הזעזועים שעברו על המנגנון בזמן הטיסה הם
נפלו.
3. הסבר נוסף אבל בלתי הגיוני אמר כי יתכן שהמדובר בהתעקמות בממדים זעירים. במקרה כזה קשה לתקן התעקמות זו.
נערך שידור טלוויזיה ומספר שעות הוקדשו לשינה.

3.2 – היום הרביעי לטיסה
מנגנון ההצמדה הועבר פעם נוספת לתא הפיקוד לבדיקה. במשך 4 שעות ומחצה הוא נבדק על ידי האסטרונאוטים תוך שידורה של פעילות זו בטלוויזיה ולא נמצא דבר. המנגנון עבד ללא דופי. שאפרד ומיצ’ל סקרו את הנחתת כשעה קלה ושידור גם פעילות זו בטלוויזיה. נתיב הטיסה נמצא כה מדויק עד שהוחלט לבטל את תיקונו. לאחר כל הבדיקות האסטרונאוטים נרדמו למספר שעות, אם כי קיצרו בשנתם..

בזמן השינה התברר כי בשל עומס יתר המתח באחד משני מצברי הנחתת ירד והיה חשש לירידה נוספת במתח. הפרש המתחים בין שני המצברים אינו מזיק, אך דליפה רצינית באחד מהם עלולה לבטל את הנחיתה. בתקופה זו לא היתה אפשרות להעביר את אחד מ – 4 המצברים של כן הנחיתה לחלקה העליון של הנחתת.

4.2 – היום החמישי לטיסה

מנוע החללית הופעל ל- 7/10 השניה והכניסה לנתיב טיסה ירחי. מאוחר יותר הופעל המנוע ל – 6 דקות ו – 12 שניות כדי להכניס את החללית למסלול סביב הירח. החללית נכנסה למסלול אליפטי סביב הירח שמרחקיו מהקרקע היו 99-272 ק”מ. במשך 33 דקות בהן חלפה החללית על פני צידו הנסתר של הירח נותק הקשר עמה. במסלול זה הקיפה אפולו 14 את הירח פעמיים במשך 4 שעות. על הנחתת היה לנחות במקום הררי. מציאת אתר נחיתה מתאים בשטח הררי גוזלת זמן ודלק רב. כדי לחסוך בדלק הונמך המסלול. נקודת הפרסלניון של המסלול היתה 15.5 ק”מ ונקודת האפסלניון 95 ק”מ. שינוי זה במסלול דרש את הפעלת המנוע ל – 21.7 שניות. סטיוארט איתר נקודת ציון ובזאת הוכיח שהחללית נמצאת במסלולה.

שאפרד ומיצ’ל טייסי הנחתת נכנסו לרכב הירח כדי לבדוק את מערכותיו. בין היתר נבדק גם המצבר המקולקל. התברר כי חלה תקלה בשיעור של 3/10 וולט בלבד. ירידה אפסית זו הסירה את החשש לביטול הנחיתה. הועלתה השערה שהתאמתה מאוחר יותר כי שעון הבקרה של המצבר זייף. את שאר הזמן הקדישו האסטרונאוטים לצילומם של אתרי נחיתה נוספים. ולשינה של 8 שעות..

שעה וחצי לפני כניסתה של אפולו 14 למסלולה הירח התרסק על פני הירח השלב השלישי של רכב השיגור. הטיל אמנם התפוצץ בעוצמה של 11 טון ט.נ.ט אך פגיעתו לא היתה כה חזקה כפי שציפו הגיאולוגים. לעומת זאת נוצר מכתש בקוטר של 10 מטר. בדיקות ראשונות של גלי הזעזוע גילו כי הם חדרו לעומק של 40 ק”מ. לא נמצא שום קרום ירחי ולא התגלה גבול גיאולוגי.

5.2 – היום השישי לטיסה היום הראשון על הירח

אחרי ההקפה ה – 10 לבשו שאפרד ומיצ’ל את חליפות החלל ונכנסו לנחתת לבדיקתה. נערכה בדיקה יסודית בכל המערכות כולל המצבר שנמצא חזק וכשיר לנחיתה. לאחר הבדיקה ניתקה עצמה הנחתת מתא הפיקוד ללא תקלות ונכנסה למסלול ירחי שמרחקו מהקרקע 18 ק”מ. תא הפיקוד ובו האסטרונאוט סטיוארט נסק ונכנס למסלול שמרחקו מהקרקע 112 ק”מ. עד להתחברות המחודשת עם הנחתת עסק בצילומים טופוגרפיים של אתרי נחיתה נוספים.
הנחתת הקיפה את הירח פעמיים והחלה לרדת לקראת הנחיתה. כאן התעוררו בעיות חדשות. מחשב הניווט פלט אות בלתי ברור. כדי לא להסתכן נסקה הנחתת בחזרה עד לבירור פשרו של האות. התברר כי המחשב מספק לאסטרונאוטים נתונים בלתי נכונים. מדעני החל התקשרו עם המכון הטכנולוגי של מסצו’זץ. תוך שעה הומצאה שיטת נקוב חדישה שאפשרה התעלמות מנתוני המחשב המטעים.

סיבת התקלה היתה זיהום באחד המתגים של המחשב. כאשר הנחתת ירדה פעם שניה לא פעל המכ”מ. גם על תקלה זו הצליחו שאפרד ומיצ’ל להתגבר. ב – 200 המטרים האחרונים נווטה החללית ידנית על ידי שאפרד. כאשר נגעה בקרקע התרומם ענן אבק. בזמן הנחיתה דופק הלב של שאפרד היה 140 וזה של שאפרד היה 120.

כשנחתו התברר חלו שיבושים בחליפת החלל של שאפרד. התברר כי צינור השתן בחליפתו מפותל באורח חמור ומכשיר הקשר בתרמילו לא פעל. שאפרד קלט את מרכז הבקרה וזה לא קלט אותות ולהיפך. פירושו של דבר אי יכולת לצאת מהנחתת. בדיקת המכשיר הראתה כי אחד המפסקים לא פעל כהלכה. המפסק כוון מחדש והקשר חודש. לא היו קשיים ביישורו של צינור השתן.

נחתת הירח החטיאה את מטרתה ב – 26 מטר בלבד. היא נחתה בתוך עמק צר, מבותר ומסולע כשהיא ניצבת בזווית של 0 8. שפאר ומיצ’ל נחתו על מורד קל) צפונה ממקום הנחיתה המתוכנן), סמוך לתצורות קטנות הקרויות מכתש תאומים ומכתש שלישייה.

בשל התקלות, הנחיתה בוצעה באיחור של 2 דקות. הפעולה הראשונה אותה ביצעו שאפרד ומיצ’ל היתה בדיקת הנחתת וזו נמצאה תקינה. 5 שעות עסקו האסטרונאוטים בהכנות לסיורם הראשון. היציאה נעשתה באיחור של 15 דקות בגלל תקלות בחליפת החלל של שאררד. שאפרד יצא ראשון ואחריו מיצ’ל. על האסטרונאוטים היה להציב מספר רב של מכשירים. בכדי להקל עליהם הם צוידו במריצה שעליה היו שקים לאיסוף מדגמי קרקע, כלי חפירה, מכשירים שונים ומצלמות. שאפרד נשא את המריצה ומיצ’ל צעד אחריו כשהוא נושא מכשירים אחרים. עבודתם של האסטרונאוטים שודרה בטלוויזיה צבעונית מרגע יציאתם ועד לשיבתם אליה. אלה המכשירים שהוצבו על הירח:

1. מרגמה בעלת 4 קנים טעונים בפגזי ריסוק המסוגלים לירות למרחקים של 1500, 900, 300 ו – 150 מטר . הפגזים הם בעוצמה של 1, 1/2, 1/4 ק”ג ט.נ.ט .מהפיצוצים שבוצעו על יד המרגמה (4 פיצוצים נעשו לאחר המראת הנחתת) רצו המדענים ללמוד על המבנה של קליפת הירח, דחיסותה, עובייה, אילו שכבות קרקע מצויות על הקרקע הירח, מהו אופיים של מרכיביו הכימיים של הירח ואילו מתכות מצויות בקרקע. הפגזים הראשונים נורו לפני חזרתם של האסטרונאוטים לנחתת.
2 מתקן סייסמוגרפי שכלל מכשירים גיאופוניים לקליטת זעזועים ורעשי אדמה.
3. “חובט” היורה 21 תרמילי נפץ על פני הירח כדי לחולל גלי רעש קטנים. מטרת ה”חובט” לבדוק את מהימנותו של המתקן הסייסמוגרפי וללמוד על ההשכבה העליונה של אדמת הירח. מכשיר זה הוא דמוי מקל הליכה שחומרי הנפץ שלו נארזו במיכל שבקצהו התחתון. הלוחית בתחתית המכשיר חובטת בפני הירח ויוצרת גלים סייסמיים שטחיים.
4. רפלקטור הפועל על קרני לייזר. למכשיר זה שתי מטרות:
א. לסייע בחקר תנועת כדור הארץ סביב צירה תוך גילוי מוקדם של רעידות אדמה.
ב. ללמוד על זיקת הגומלין של כוח המשיכה הקיים בין כדור הארץ לבין הירח.
5. גלאי יונים לגילוי ורישומם של גזים כלשהם הקיימים על הירח.
6. גלאי חלקיקים טעוני קרינה.
7. תחנות כוח גרעינית קטנה שקיבלה את השם שם פרא-מאורו להפעלת המכשירים. תחנה זו יכולה לפעול שנתיים.
8. אנטנה לשמירת הקשר בין האסטרונאוטים לבין כדור הארץ.

כמו כן הניפו האסטרונאוטים את דגל ארה”ב. מיצ’ל השאיר על הירח כתובת ב -16 שפות בה נאמר “בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ” וצילום במיקרופילם של התנ”ך כולו כשהוא נתון בנרתיק מיוחד עשוי מחומר חסין אש.

שאפרד ומיצ’ל נתקלו בקשיים ובעיכובים מרגיזים בהצבת המכשירים. האנטנה הגדולה לא נפתחה במלואה ונדרשו 10 דקות להנפת הדגל. מיצ’ל התקשה לשחרר סגר עמוס אבק בגלאי היונים. מכשיר רישום אחר נפל פעם אחר פעם על קרקע הירח המאובקת ורק 13 מטעני נפץ מתוך 21 ששימשו את ה”חובט” פעלו. כשחזרו מסיורם הראשון, שקית המדגמים נשמטה מידו של מיצ’ל כאשר ניסה לאחסנה בנחתת והיא נפלה. מכיון שחליפת החלל אינה מאפשרת התכופפות, נאלץ להרימה בעזרת כלי לאיסוף מדגמים.

כל המכשירים הוצבו במרחק של 100 מטר מהנחתת. לאחר מכן ערכו שאפרד ומיצ’ל סיור לאורך תוואי של 1 ק”מ כדי לאסוף מדגמי קרקע מהמדרונות זרועי הסלעים של רמות פרא-מאורו. הם צוידו במכשיר המסוגל לאסוף מדגמים מעומק של 38 ס”מ. בשעת הסיור דלף חמצן מחליפתו של מיצ’ל.

אחרי 4 שעות ו – 47 חזרו לנחתת. שאפרד נכנס ראשון ואחריו מיצ’ל. 10 שעות הם הקדישו למנוחה ושינה. מדעני החלל ניצלו את שנתם של שאפרד ומיצ’ל לגילוי התקלה בחליפתו של מיצ’ל.

6.2 – היום השביעי לטיסה, היום השני על הירח

לאחר שהתעוררו משנתם הכינו עצמם ומיצ’ל לקראת סיורם השני. על פי בקשתם הם יצאו מהנחתת שעה לפני הזמן. שאפרד ומיצ’ל הציבו מכשיר למדידת השדה המגנטי של הירח ואספו מדגמי קרקע. הם צילמו כל דוגמה של סלע שלקחו ואת השטח ממנו נלקחה הדוגמה לפני ואחרי נטילתה.

את מצלמת הטלוויזיה לא לקחו עימם ובשל כל הרבו בתיאורים מפורטים של סביבתם. הם סיפרו כי הקרקע מחוספסת ואין כמעט 10 מטר ללא מכתשים ובורות. בדרכם עברו ליד 3 מכתשים המתנשאים לגובה 20 מטר. השטח זרוע אבנים בצבע חום וביניהן אבן אחת בצבע לבן. המריצה השאירה עקבות חלקים כאילו טרקטור עבר שם.
1500 מטר מזרחית- צפונית- מזרחית ממקום הנחיתה מתנשא לגובה 150 מטר מכתש קון. קוטרו 300 מטר ועומקו 100 מטר. במקום זה נמצאים סלעים מהחומר המקורי של ים הגשמים. על שאפרד ומיצ’ל היה לטפס לפסגת המכתש לאסוף מדגמי קרקע, לגלגל לתוכו אבנים אשר אותותיהם יקלטו על ידי הסייסמוגרפים ולשרטט מפה גיאולוגית של המכתש תוך ציון תנועתן של השכבות הגיאולוגיות. מפה זו יכלה לסייע למדענים להעריך את סדר התהוות התהליכים הגיאולוגיים של הירח.

כבר בדרכם למכתש טעו ונאלצו לעיין במפות עד שמצאו אותו. פסגת המכתש לא נמצאה במקום המצוין על גבי המפה. בגדיהם המסורבלים, המריצה אותה משכו (התברר כי היא אינה יעילה באזור מבותר והם נאלצו לשאתה בידיהם ) ותלילותו של המכתש הכבידו עליהם. הם נשמו בכבדות והדופק עלה. הדופק של מיצ’ל הגיע ל – 138 ואצל שאפרד ל – 150. הם נחו מספר פעמים. כיון שפיגרו בלוח הזמנים והחמצן הלך ואזל הפסיקו שאפרד ומיצ’ל את טיפוסם אחרי 90 דקות במרחק של 80 מטר מהפסגה וחזרו לנחתת. גם בדרכם חזרה הם נשמו בכבדות.

בדיקות שנעשו עם שובם ארצה בעזרת מפות ותצלומים של המכתש הראו כי האסטרונאוטים החטיאו את מטרתם ב-22 מטר בלבד. שאפרד העייף מהמאמץ העריך כי תידרש להם כחצי שעה להגיע לשפת המכתש. הערכה זו היתה מוטעית מכיון שהוא לא הביט למקום הנכון. למעשה שפת המכתש היתה 22 מטר משמאלו בסוף ירידה נוחה במדרון. טעות זו נבעה מתוך הכרה כי שפת המכתש היא הגבוהה הגבוה ביותר.

בהקשר לכך אמר אחד המדענים כי “הסלעים שיכלו להביא עמם משפת המכתש לא היו שונים מאלה שאכן החזירו עימם”. על פי התוכנית היה על שאפרד ומיצ’ל לסייר למרחק של 2.7 ק”מ. אי יכולתם להגיע לפסגת המכתש קיצרה את סיורם. שאפרד ומיצ’ל סיירו במשך 4 שעות ו – 45 דקות. הם חזרו לנחתת כשבידם 54 ק”ג מדגמי קרקע, ביניהם 2 סלעים במשקל 13 ק”ג כל אחד. בדרכם חזרה חבט שאפרד במקל גולף מאולתר (אחד מאבזרי היעה) בכדורי גולף אותם “הבריח” לחללית. בגלל כוח המשיכה הנמוך ואי קיומה של אטמוספירה עפו הכדורים למרחק של מאות מטרים.

לאחר שהייה של 33.5 שעות נסקה הנחתת מהירח ונכנסה למסלול ירחי שמרחקיו מהקרקע 92 – 17 ק”מ. תא הפיקוד הקיף אותו זמן את הירח במסלול שמרחקו מהקרקע 110 ק”מ. במקרה וקלקולים בנחתת היו מקרקעים אותה, יכלו האסטרונאוטים לתקנה בעזרת מכשירים משוכללים שהיו ברשותם תוך יומיים. אם בפרק זמן זה לא היו מצליחים לבצע את התיקונים, תא הפיקוד היה חוזר ארצה בלעדיהם.

ההתחברות עם תא הפיקוד בוצעה כשעה – 47 דקות לאחר השיגור ללא תקלות. באם התקלה אשר ארעה ביום השני לטיסה היתה חוזרת על עצמה האסטרונאוטים היו מנווטים את הנחתת לעבר תא הפיקוד עד למרחק מינימלי, כך שאסטרונאוט אחד יכל להיאחז בידיות האחיזה הקבועות בתא הפיקוד. אסטרונאוט זה היה מחבר את החלליות בחבל כדי שהאסטרונאוט השני יוכל לעבור ולהעביר אליו את המטען המובא מהירח. האסטרונאוטים העבירו לתא הפיקוד גם את מוט הגישוש של הנחתת המושאר בדרך כלל על הירח כדי לבדוק אותו על כדור הארץ.

7.2 – היום השמיני לטיסה

תא הפיקוד והנחתת טסו זמן מה ביחד ולאחר מכן נותקה הנחתת ונזרקה לעבר הירח. היא התרסקה על פניו בעוצמה של 720 ק”ג ט.נ.ט במרחק של 50 ק”מ מאתר הנחיתה. האותות נקלטו על ידי הסייסמוגרפים ושודרו ארצה. לאחר השלכת הנחתת ניתקה עצמה החללית ממסלולה הירחי ועברה לנתיב שיביאה לכדור הארץ. דקות אחדות לאחר מכן קבל שפארד על מדעני החלל כשאלה ביקשו לנסות לצלם פעם נוספת את הירח במצלמת סיור אווירי שהתקלקלה קודם לכן. שפארד טען שהמצלמה ארוזה וקשה להוציאה ממקומה, מה עוד שהם עייפים ותשושים.

הקשר עם מרכז הבקרה נותק ל – 45 דקות. האסטרונאוטים ניסו להירדם ולא הצליחו. בשל המטען הרב אותו הכניסו לתא הפיקוד במשך 45 דקות הם עסקו בסידור התא. נתיב הטיסה נמצא כה מדויק עד שאחד מתיקוניו בוטל. דבר זה אפשר לאסטרונאוטים, לישון 11 שעות, שעה יותר מהמתוכנן. כעבור 11 שעות אלה פקחי הטיסה היססו אם להעירם או לא. בסופו של דבר הוחלט להעיר אותם. גם אז האסטרונאוטים היו די עייפים.

האסטרונאוטים עסקו בניסויים שנועדו להוכיח את הסברה כי תהליכי עבודה מסוימים בעלי ערך תעשייתי או מדעי ניתנים לביצוע מושלם בתנאי חלל, מאשר על כדור הארץ. ניסויים אלה נמשכו 50 דקות ושודרו בטלוויזיה. שאפרד, מיצ’ל וסטויארט ערכו ניסויים בתהליך של הפרדת חומרים אורגניים בתמיסות באמצעות שדה חשמלי. שיטה זו מאפשרת ייצורם של תרכיבי חיסון טהורים ביותר. כן ניסו לגדל גבישי מתכת זעירים המשמשים כמרכיבים של תקשורת ומכשירים אחרים.

בשידור זה אמר שאפרד: “מראה הסהרון הזוהר של כדור הארץ מזכיר לנו, שעדיין יש קרבות . לכולנו יש מכרים, ידידים ואף קרובים בוויטנאם…משאלתנו היא שמאמצינו במסגרת תוכנית החלל יועילו לעודד הבנה ושלום בעולם כולו ולתקן את הליקויים שעדיין קיימים”. שני מנועי ניווט סילוניים הופעלו ל – 3 שניות להאצת מהירותה של החללית ולשיפור זווית הכניסה לאטמוספירה.

8.2 – היום התשיעי לטיסה

האסטרונאוטים ישנו 10 שעות ואת יתר הזמן הקדישו לניקוי החללית ולאריזתם של מדגמי הקרקע הירחיים.

9.2 – היום העשירי לטיסה

האסטרונאוטים ערכו מסיבת עיתונאים בת חצי שעה. סטיוארט סיפר כי בהקיפו את הירח ראה את רכב הנחיתה כנקודה לבנה שאינה שייכת לירח. הוא לא יכל להבחין בצורתה. לשאלתו של ראש המבצעים דונאלד סלייטון כיצד פועל שואב האבק הקוסמי (שואב האבק נועד לאסוף את האבק הירחי המצטבר על חליפות החלל בזמן השהייה על הירח ) אמרו האסטרונאוטים כי הוא פועל על הצד הטוב ביותר. בעיית האבק שאינו שוקע בתנאי חוסר המשקל אלא נשאר תלוי באוויר גרמה לקשיים בטיסות הקודמות בזמן שהייתם על הירח. החל מטיסה זו האסטרונאוטים השתמשו בצינור מיוחד המעביר את האבק מהחללית לחלל.

מספר שעות לפני הנחיתה נקשרו כל החפצים הקלים לגוף החללית. כל חפץ הנשאר חופשי עלול להיות קטלני בזמן הכניסה לאטמוספירה. המשקל הנוסף בחללית חייב ביצוע תמרונים רבים וזהירים בכדי שהחללית תיכנס לאטמוספירה בזווית הרצויה.. לצורך זה נדרש הצוות ליטול לידו את הבקרה הידנית מהבקרה האוטומטית, תוך תיאום זווית הכניסה. דלק מיותר שנפלט ממערכת ההיגוי יצר ענן צהוב בהיר על רקע העננים הקלים
אפולו 14 נחתה באיחור של 20 שניות באוקיינוס השקט סמוך לאיי סמואה במרחק של 1.5 ק”מ ממקום הנחיתה. סך הכול שהתה החללית בחלל 216 שעות ו – 20 שניות האסטרונאוטים והחללית הועלו לסיפונה של נושאת המטוסים ניו אורלינס.

לאחר הנחיתה

עם נחיתתם הועברו מיצ’ל, שאפרד וסטיוארט : ל”מעבדת הקליטה הירחית”. בימי שהותם במעבדה הם עברו שורה של בדיקות רפואיות קפדניות ויסודיות ביותר. משנמצאו בריאים שוחררו ב -17.2.
תחנת המחקר הירחית

ב -19.1.1976 חדלה תחנת המחקר שהוצבה על הירח להגיב לפקודות מכדור הארץ. ב -19.2.1976 התחילה התחנה לעבוד באורח מסתורי, כולל גלאי החלקיקים שפעל לסירוגין לפני הפסקת פעולה של התחנה. גלאי זה הופעל מעצמו ושידר נתונים מדעיים. יתרה מזאת, הוא פעל ברציפות ובבהירות. כעבור חודש בדיוק השתתקה התחנה.
ההבזקים המסתוריים של טיסות אפולו

טייסי אפולו דיווחו פעמים רבות במהלך טיסותיהם אודות הבזקי אור חזקים מעין זיקוקי דינור בלתי צפויים שהתגלו לעיניהם בחלל. מלכתחילה אפשר היה לחשוב כי מדובר בתוצאה של התרגשות ומאמץ, אבל הדיווחים הסדירים אודות נצנוצים אלה וצילומי הטלוויזיה הברורים שלהם שהביאו ארצה הבהירו כי מדובר בסוגים מסוימים של קרינה.
החוקרים הסתייעו במחקרים על קסדות החלל של האסטרונאוטים שכן חלקיקי קרינה מותירים בהן מסלולים ברורים. כדי לבחון את מסלוליהם של החלקיקים החוקרים פיתחו שיטה פשוטה ומעניינת. הם יצקו דפוסים של מסלולי החלקיקים שעל הקסדות (העשויות מהחומר הפלסטי הקשיח פוליקארבונט ) בעזרת גומי סיליקון. כך הצליחו לקבל תדפיסים תלת ממדיים ברורים של מסלולי החלקיקים על ידי השוואה של תדפיסי מסלולים אלה עם מסלוליהם של חלקיקים ידועים מהמחקר השוטף על כדור הארץ. ניתן היה לקבוע מה טיבם. המסלולים שנחרתו בקסדות האסטרונאוטים בדרך כלל הם באורך של חצי מילימטר. חלקם קטנים בהרבה. בין החלקיקים שהובחנו היו יונים של אבץ וניקל.

הועלו שתי השערות עיקריות באשר לסיבתם של ההבהקים. האחת מהן אומרת כי זוהי תוצאת פגיעתה של קרינה קוסמית ברשתית של העין. השניה אומרת כי אין זו אלא תוצאה של קרינה משנית של קרינה הפוגעת בנוזל שבגלגל העין, יוצרת שם קרינה משנית, חלשה יחסית, והאחרונה היא הפוגעת ויוצרת בה תחושת ראיה.

טייסי אפולו 14 ביצעו ניסוי פשוט כדי להבחין בין האפשרויות. הניסוי הצורך למעשה רק פנס כיס מתבסס על העובדה שכאשר אדם עובר לפתע ממקום מואר לפינה חשוכה, חולפות דקות אחדות עד שרגישות הראיה שלו מגיעה למידתה המירבית. הואיל והקרינה המשנית שהוזכרה היא חלשה יחסית, ניתן להניח כי אדם הנדרש להסתגל לפתע לחשיכה לא יבחין בה מיד, אלא כעבור זמן מה לכשיסתגל לאפילה. לעומת זאת הרגישות לפגיעה ישירה של קרינה בתאי הראיה, אינה תלויה בתאורת הסביבה. יש להניח כי אדם יראה הבזקים כתוצאה מפגיעה ישירה של קרינה בתאי הרשתית שלו, אפילו לאחר כניסתו לחדר חשוך.

כדי לבחון את האפשרויות האפילו טייסי אפולו 14 את תאם. אחר כך האירו לרגע קט לתוך עיניהם בפנס כיס כיבו אותו מיד. ההארה הרגעית בפנס ביטלה את הסתגלותם לחשיכה ועם כיבויו נדרשו להסתגל לאפילה מחדש. עתה מנו האסטרונאוטים את תדירות ההבזקים שראו כתלות בזמן שחלף מרגע כיבוי הפנס. במילים אחרות כתלות בזמן המעבר מהחשיכה ועד להסתגלותם אליה. הסתבר מניסויים אלה כי האסטרונאוטים רואים אותה כמות של הבזקים גם כאשר עיניהם אינן מורגלות לאפילה. המסקנה היא כי ההבזקים נוצרים בדרך כלל בעקבות פגיעה ישירה של קרינה ברשתית עיניהם ולא מקרינה משנית, חלשה יותר הנוצרת כתוצאה מפגיעת הקרינה הקוסמית בנוזל שבגלגל העין.