האנטישמיות, שאבי גדל בצלה, חוזרת אלי

יהודים לא היו הסיבה למלחמת העולם השנייה, אבל הם היו בכל זאת המרכז המטאפיסי שלה. יהודים אינם גם הסיבה למלחמת העולם השלישית, אם זה מה שצפוי לנו כעת, אבל הם הוצבו במרכזה בדרכים מסתוריות ומטרידות

ג'ונתן רוזן

איור: ניו יורק טיימס

כאשר הייתי ילד נהג אבי להיכנס למיטתו עם טרנזיסטור שהיה מכוון לתחנה ששידרה חדשות ברציפות. אפילו ללא הרדיו היה אבי קשוב לאיום ההיסטוריה. כיהודי שנולד בווינה ב-,1924 הוא נמלט ממולדתו ב-1938; הוריו נרצחו בשואה. לפעמים דימיינתי לעצמי שאבי האזין בציפייה לחזרה כלשהי על זוועות העבר, כדי שיוכל לתקן את התגובה הישנה עליהן. אבל ייתכן שהוא פשוט ציפה תמיד לעוד חדשות רעות.

כך או כך, קול איוושת הרדיו מחדר השינה דיכדך אותי, ואני נדרתי להחליף אותו במוסיקה המתאימה לרוחה של אמריקה. אבל בימים אלה אני מוצא את עצמי מאזין שוב לתדר של אבי. התעוררתי לאנטישמיות.

אמנם כן, לא רודפים אחרי במורד סימטאות ומכנים אותי רוצח ישו. איני חשוף לנוהגים של אפליה ודעה קדומה המונעים ממני להתקבל עבודה, ואיני חושש שהמשטרה תבוא ותיקח את משפחתי. למעשה אני אסיר תודה יותר מתמיד שאבי מצא מקלט בארץ זו. אבל בשבועות האחרונים חזרו אירועים והזכירו לי, בדרכים רבות מכדי שאפשר להתעלם מהן, את התפקיד שממלאים יהודים בחיי הפנטסיה של העולם. יהודים לא היו הסיבה למלחמת העולם השנייה אבל הם היו בכל זאת המרכז המטאפיסי של סכסוך זה, שכן השואה היתה חלק מסדר היום של היטלר ומוטיווציה מכרעת במערכה שלו. יהודים אינם הסיבה למלחמת העולם השלישית, אם זה מה שצפוי לנו כעת, אבל הם הוצבו במרכזה בדרכים מסתוריות ומטרידות.

נולדתי ב-,1963 מרחק דור אחד ואוקיינוס אחד מהשמדת יהודי אירופה. אמי נולדה כאן, כך שתמיד היתה מחצית אחת של המשפחה שנשמה את האוויר הקל והנעים של אמריקה שלאחר המלחמה. אין צורך להרבות בקריאת פרויד כדי לגלות שהמפתח לחיים בריאים טמון ביכולת להדוף במידה מסוימת את המציאות ולהתבצר מפניה. כמובן, אם אתה מכחיש את המציאות יתר על המידה, אזי אתה מטורף. אך אם תכחיש אותה מעט מדי, תהיה רק אומלל. אקט האיזון הפרטי שלי היה כרוך בהכרה בגורל הורי אבי הנרצחים ובניסיון לחיות חיים אמריקאיים מודרניים. למדתי ספרות אנגלית בקולג' ולתואר אם-אי, ואז השתעשעתי ברעיון לכתוב דיסרטציה על מילטון, נוצרי שהיה שקוע כולו בשאיפה להצדיק את דרכי האל בפני האדם. נשרתי מלימודי האם-אי כדי להיהפך לסופר, אבל תמיד חשתי לגבי חיי באמריקה את מה שאומר מילטון על אדם וחוה לאחר גירושם מגן עדן – העולם כולו היה פרוש לפני.

חייתי בניו יורק, עסקתי בכתיבה, נישאתי והבאתי ילד לעולם. במשך עשר שנים עבדתי בעיתון יהודי. אבל התחושה כי אמריקה מציעה לי אין סוף אפשרויות לא נטשה אותי מעולם – אפילו העבודה בעיתון היהודי נראתה לי כאישור פרדוקסלי לנוחות האמריקאית. הדרך שאבי תפש את העולם, כפליט, היתה גם משהו שלמדתי ממנו וגם משהו שהשתדלתי להגדיר את עצמי כנגדו. חשתי שהיה זה אקט של בריאות נפשית להכיר בכך שעולמו לא היה עולמי ושפחדיו היו תוצר התנסות זרה לי. הייתי ביקורתי כלפי מוזיאון השואה בוואשינגטון. לא רציתי שאנטישמיות אירופית עתיקה תעוגן ותונצח על אדמה פדרלית. אבל עכשיו הכל הגיע לאדמת אמריקה.

באחרונה קראתי ראיון עם שייח מוחמד גמעה, שאינו רק הנציג בארצות הברית של המרכז הקהירי ללימודים איסאלמיים, אוניברסיטת אל-אזהר, אלא גם האימאם של המרכז התרבותי האיסאלמי של ניו יורק. השייח, שעד לאחרונה חי בצפון מערב מנהטן, הסביר ש”רק היהודים” היו מסוגלים להרוס את מרכז הסחר העולמי, והוסיף ש”אילו היה הדבר נודע לעם האמריקאי, הם היו עושים ליהודים מה שהיטלר עשה”. התחושה לנוכח דברים אלה מוכרת לכל מי שצפה בחדשות או קרא עיתונים. בכוויית היו דיווחים כי רבנים בניו יורק הורו לצאן מרעיתם להוציא את כספם מהבורסה לפני 11 בספטמבר. במצרים הואשם המוסד במתקפה. קל, אני מניח, לפטור זאת כטירוף, אך משום שנראה כי מיליונים כה רבים של מוסלמים מאמינים בכך, ומשום שמטוסים אכן התרסקו לתוך מרכז הסחר העולמי, למלים יש משקל שונה וטמון בהן איום שונה מבעבר.

כך גם להיסטוריה, או נכון יותר לכוחות המעצבים את ההיסטוריה, ובעיקר ההיסטוריה של היהודים. לא נכון לומר שהכל השתנה בעבורי ב-11 בספטמבר. בדומה לאדם ברומן של המינגוויי שפשט את הרגל בשתי דרכים – בהדרגה ואז לפתע – המודעות שלי לדברים גם היא צמחה לאטה. אחות אבי נמלטה בשנות ה-30 מווינה לפלשתינה – שכעת נקראת כמובן ישראל – ויש לי שם בני משפחה רבים. גדלתי בידיעה שעל אף כל חיוניותה, ישראל מוקפת אויבים; ידעתי עד כמה הפכו החיים מסוכנים וקודרים לאחר קריסת תהליך השלום של אוסלו לפני שנה, ועד כמה מסוכנים ועגומים הם היו לעתים לפני כן.

ידעתי גם שחיבורים כמו “הפרוטוקולים של זקני ציון” – הזיוף הרוסי המדבר על מרכז כוח יהודי שטני – יובאו לחברה הערבית, בדומה לכלי נשק סובייטיים מיושנים אך קטלניים. ממשלות ערביות שהדביקו השמצות ודיבות נוצריות עתיקות לקובלנות פוליטיות מודרניות, הפכו כך את ישראל למוצב קדמי של יהדות עולמית מרושעת, וראו בישראלים וביהודים סמלים זהים של רוע קוסמי. כך שכאשר שר ההגנה הסורי אמר באחרונה למשלחת מהקולג' המלכותי הבריטי ללימודי ביטחון כי הרס מרכז הסחר העולמי היה חלק ממזימה יהודית, לא הייתי באמת מופתע.

חשתי במשב של רוח זו כבר בתחילת ספטמבר, כאשר עקבתי אחר ועידת האו”ם לגזענות ואפליה בדרבן, דרום אפריקה. התאחדות עורכי הדין הערבים חילקה עלונים בכנס, שכללו קריקטורות אנטישמיות של יהודים עם מלתעות נוטפות דם – מופע צדדי במסגרת המאבק לבידודה של ישראל ולהשוואת הציונות לגזענות שבסופו של דבר הובילה לפרישת ארצות הברית מהוועידה. הועדת ישראל בלבד לתיאורים כאלה הפכה אומה מודרנית לארכיטיפ של הנבל.

יהודים היו הבעיה ומדינות העולם ניסו למצוא את הפתרון. זה בוודאי לא היה חידוש בהיסטוריה של האו”ם, אבל היה משהו כה חשוף ובוטה בתעמולה נאצית ששבה לחיים ובאנטישמיות שתידלקה את הגינויים הפוליטיים, עד כי חשתי כמי שנחטף על ידי ההיסטוריה. העבר בא לבקר.

חשתי זאת בצורה אחרת כאשר קראתי סיקור על ישראל בעיתונים אירופיים. אם כי ביטויים פומביים של אנטישמיות הם טאבו בעולם שלאחר השואה, אירופים רבים חשו עצמם חופשיים, כאשר כתבו על ישראל, לצייר בדבריהם תמונה של רוצחי ילדים נחושים ורוצחי המונים. מוקדם יותר השנה פירסם העיתון היומי הספרדי “לה ונגרדיה” קריקטורה, המראה בניין גדול שעליו השלט “מוזיאון השואה היהודי” ומאחוריו בניין בשלבי בנייה, שהשלט עליו אומר “מוזיאון עתיד של השואה הפלשתינית”. הקריקטורה הצליחה בעת ובעונה אחת לעשות דמוניזציה של יהודים ולהפוך את השואה לטריוויאלית.

תום קרוס, עיתונאי השוהה בישראל, סיפר לי באחרונה שכתבת בי-בי-סי, הילרי אנדרסון, אמרה שכדי לתאר באורח הולם את תועבת הרצח של ילדים פלשתינאים בידי ישראל, יש לשוב אחורה לטבח החפים מפשע בידי הורדוס – כלומר לניסיונו של הורדוס לרצוח את ישו בעריסתו באמצעות טבח כולל של תינוקות יהודים. לאחר שלקח עורך של “גרדיאן” לסיבוב בשטחים הכבושים, הופתע קרוס ממאמר המערכת שנכתב בעקבות זאת בעמוד הראשון של העיתון הבריטי רב ההשפעה, שבו נאמר כי הקמת ישראל תבעה מחיר מוסרי כה גבוה עד כי “הקהילה הבינלאומית לא תוכל לתמוך בכך עד אין קץ”. הבנתי שממאמר המערכת, שדיבר על עצם המחיר הכרוך בכינון ישראל – לא על מדיניות זו או אחרת – השתמע שעצם זכותה של ישראל להתקיים היא איכשהו עדיין בעיה על הפרק (אי אפשר להעלות על הדעת שדבר מה דומה ייאמר, למשל, על רוסיה בתגובה על מלחמתה נגד המורדים הצ'צ'נים, ככל ש”גרדיאן” יכול לחלוק על מדיניותה של ארץ זו). וזה הזכיר לי באורח בלתי נמנע את מצבם של היהודים באירופה בשנות הארבעים, כאשר עצם קיומם היה פשע בלתי נסלח.

איכשהו האמנתי שהשאלה היהודית, שיהודים ואנטישמים כאחד דשו בה באובססיוויות במאות ה-19 וה-,20 נפתרה בצורה המחרידה ביותר על ידי “הפתרון הסופי” של היטלר, ובצורה מעוררת התקווה ביותר על ידי הציונות. אבל יותר ויותר אני מרגיש שהיהודים נהפכים פעם נוספת לסימן שאלה. איך זה, העולם עדיין שואל – על ישראל, על יהודים, עלי – שאתם עדיין כאן? תמיד ידעתי שרבים בעולם רצו שהיהודים פשוט ייעלמו, אבל קיימות דרגות של ידיעה, ולאחר 11 בספטמבר הדמיון שלי נראה כמסוגל להעלות בעיני רוחו בצורה נוראה יותר עולם של רטוריקה שהתגשמה.

ישנם חמישה מיליון יהודים בישראל ושמונה מיליון נוספים בשאר העולם. יש כמיליארד מוסלמים. איך קרה הדבר שישראל ו”יהדות העולם”, יחד עם ארצות הברית, הן האויב של כה רבים מהם? זה מבלבל ומדכדך כפליים כאשר מייחדים אותך בתוך מדינה, שגם אותה מייחדים. יש סיבות רבות מדוע אמריקה – על המודרניזציה, החילוניזציה, הגלובליזציה שלה, אמריקה שלכל החלטה שלה יש משקל עולמי – מטרידה חלקים כה רבים בעולם; ככלות הכל אנו מעצמת על. זה בוודאי מוזר יותר שיהודים בעצם הימצאותם בעולם מעוררים ומלבים היסטריה כזאת.

ועם זאת, מה ששמעתי שוב ושוב באותם ימים ראשונים לאחר המתקפה על מרכז הסחר העולמי היה, שתמיכתנו בישראל היא שאיכשהו הביאה עלינו הרס זה. זה היה מעין וריאציה מכובדת על האמונה, כי המוסד במו ידיו פוצץ את מרכז הסחר העולמי. כמובן, אפשר להדוף טענה זו ולהשיב עליה – אחרי ככלות הכל נקודת המפנה בשנאתו של אוסאמה בן לאדן לארצות הברית באה במלחמת המפרץ, כאשר חיילים אמריקאים הוצבו בסעודיה. אבל השפעתו של טיעון זה לא פגה; קשה היה להימנע מהתחושה שיש משהו כמעט מאגי בישראל, שהפך אותה לרעל בעיני ידידים ואויבים כאחד.

תחושה זו לא תיעלם, ולו רק משום שתמיכתנו בישראל תקשה עלינו לקיים את הקואליציה שלנו. ישראל נהפכה איכשהו למכשול למלחמה ולמכשול לשלום בעת ובעונה אחת. באחרונה, כמובן, הוסיף בן לאדן את היחס לפלשתינאים לרשימת קובלנותיו, וזה יכול להחיות את התחושה שישראל נושאת במידה מסוימת של אחריות. שקרים גדולים אפשר לבנות מאמיתות קטנות יותר.

כיבוש הגדה בידי ישראל, גם אם נבע ממלחמה שישראל לא רצתה בה, נהפך לסיוט לפלשתינאים ואסון לישראל מבחינה מוסרית, פוליטית ורוחנית. זה סבל מיוחד לחוש כך ובו בזמן גם להרגיש שהמצב נהפך לנשק במלחמה נגד ישראל. בן לאדן לא היה רוצה מדינה פלשתינית בגדה המערבית, מכיוון שלא יכול היה לשאת את קיומה של מדינה יהודית לצדה.

כמוהו חשים גם רבים מבעלי בריתנו בעולם המוסלמי, הממשיכים לטעון בשפה נקייה שאילו רק היה “המשבר המזרח תיכוני” נפתר, היה הטרור פוחת. על פניו נראה טיעון זה בעל ציפוי מתקבל על הדעת, ואכן זה יהיה הישג יוצא מגדר הרגיל אם הפלשתינאים יקבלו מולדת וישראל תקבל גבולות בטוחים. אך מכיוון שמרבית השחקנים במזרח התיכון אינם מקבלים את קיומה של ישראל, משום ש”פתרון המשבר המזרח תיכוני” יהיה כרוך בעבורם בגרסה מודרנית של הפתרון הסופי של היטלר, משפט זה לובש נימות-על מוזרות ואפילו מבשרות רע כאשר משתמשות בו בצורה תמימה ומימית ממשלות בעלות כוונות טובות, הקוראות לפתרון מהיר. והיפוך שפה אורווליאני זה הוא אחד ההיבטים המרגיזים ביותר והמבלבלים ביותר של המערכה נגד ישראל. הוא הפך את המלה “שלום” למלה נקייה למלחמה.

^^אם ישראל תיכשל, האיסלאם ייכשל^^

גדלתי בעולם שלאחר השואה. למרות משקלו המעיק של נטל זה ולמרות הריקנות המהדהדת שלו, אפשר היה גם למצוא בו סוג מוזר של ביטחון. אחרי ככלות הכל, הגרוע ביותר כבר קרה. בעקבות השואה התפוגגה אנטישמיות אמריקאית, הכנסייה הקיאה מתוכה השמצות עתיקות. די היה בזוועה זו כדי לזעזע אפילו מדינות כמו ברית המועצות ולהניען לתמוך בהקמת מדינה יהודית. ישראל לאחר 1967 היתה מדינה רבת עוצמה – מדינה במצור אך בטוחה.

איני כותב מאמר זה כדי לחזות אסון בלתי נמנע כלשהו אלא כדי לזהות שינוי בהלך הרוחות. כוונתי היא לומר בקול רם שאנטישמיות אירופית, שאיפשרה את השואה, עדיין מעצבת את הדרך שבה נתפשים יהודים, שתעמולה אנטי-ישראלית ערבית שילבה אתה ידיים ומצאה בית בעולם מוסלמי ידוע-קרבות. דבר מה נורא נולד. מה שקרה ב-11 בספטמבר הוא הוכחה, כאילו שהיינו זקוקים לה, שאנשים המאיימים ברשע מתכוונים לעשות רשע.

הדבר בא יחד עם המודעות העולה וגוברת, שכלי נשק להשמדה המונית לא נעלמו עם ברית המועצות; הידיעה שסכנת השימוש בהם, ולו רק בהיקף מוגבל, עלולה למעשה להיות גדולה יותר במאה זו, מחלחלת רק כעת.

זהו פרדוקס אכזרי: פתרון בעיה יהודית של מאה אחת נהפך לבעיה יהודית של מאה אחרת. הטרגדיה הזאת הוחרפה עד כדי כך שידידים התומכים בישראל תהו בקול רם אם הגיע הזמן להודות שהניסוי הישראלי נכשל, שיש דבר מה במפעל זה עצמו שחרץ את גורלו. זו היא חשיבה של ייאוש. אני מניח שאפשר היה לתהות באופן דומה על אמריקה שלאחר מתקפות 11 בספטמבר, שכן ערכים אמריקאיים רבים מועמדים כעת למבחן, ומשום שכאשר אתה יוצא למלחמה אתה תמיד נעשה דומה מעט לאויבך, ולו רק מעצם קבלת הצורך להרוג. גדלתי בתקופה שבה חינוך מיני נחשב חיוני, אבל משהו שאפשר לכנותו חינוך למלחמה – מה שיש לעשות במלחמה כדי לשרוד – עורר תחושת חלחלה מצטנעת וחסודה. אני מניח שזה ישתנה כעת. בכל מקרה, ישראל נמצאת במלחמה זה 50 שנה. ללא ההקשר הזה, שיפוט בדעת צלולה הוא בלתי אפשרי, בעיקר מצד אלו המורגלים לתפישה מימי השואה שלפיה בתקופת מלחמה יהודים אינם אלא קורבנות חסרי אונים.

דרכי להתבונן בניסוי הישראלי שונה מזו של ידידי התוהים אם הוא נכשל. היא קשורה לדרך שבה אני רואה את גורל יהודי אירופה. כאשר היהודים באירופה נרצחו בשואה, אפשר היה להגיע למסקנה שהיהדות האירופית נכשלה – לא עלה בידיה להגן על עצמה, לצפות לרוע ולקדם אותו, להפוך את עצמה למקובלת בעיני העולם שמסביבה, לארוז מזוודות ולעזוב. אבל אפשר היה גם להגיע למסקנה עמוקה יותר שאירופה הנוצרית נכשלה – היא לא הצליחה לקבל את קיומם של יהודים בתוכה, ומאז רובץ כתם זה על תרבותה ויישאר לנצח. ישראל היא מבחן לשכנותיה בה במידה שהן מבחן לישראל. אם הניסוי הישראלי ייכשל, אזי האיסלאם ייכשל, וכך גם התרבות הנוצרית שמילאה תפקיד מעצב בחלק זה של העולם.

אני חושש שאשמע כאילו אני מאמין שהשואה תחזור על עצמה בדרך פשוטה יותר כלשהי, שפנטסיית הילדות שלי על אבי לובשת כעת עור וגידים בי, ושאני הוא זה המתאמץ לשמוע את קולו של היטלר בוקע מהרדיו. איני עושה זאת. לישראל יש צבא חזק ומודרני. אך כך גם לארצות הברית, והיא התגלתה כפגיעה למתקפה, דבר המעורר פחדים אחרים. ארצות הברית משתרעת על יבשת, והישרדותה אינה מוטלת בספק. אבל מומחים המזהירים אותנו מפני הפגיעות האמריקאית מדברים על אזורים בגודל מדינות שלמות שיזדהמו אם כור גרעיני ייפגע על ידי מטוס. ישראל קטנה יותר מניו ג'רסי.

אני מודע לכך שאובססיה זו לשואה נראית איכשהו בלתי יאה ובלתי הולמת, וכאשר מדברים על פוליטיקה מודרנית, נתפשת הגישה כעדות לטעם רע אם לא להיסטוריה רעה. איני מבקש להעלים או להדחיק את מומיה ופגמיה הפוליטיים של ישראל על ידי העלאת השואה. אבל עצם ההירתעות מהעלאתה נוצלה ועוותה בדרך הגורמת לי להתעלם מהפגמים הללו. “שישה מיליון יהודים?” אמר אשתקד המופתי של ירושלים, שמונה בידי הרשות הפלשתינית. “הבה נחדל מסיפור אגדה זה, שנוצל על ידי ישראל כדי לקנות סולידריות בינלאומית”. שפת הדמוניזציה של ישראל בכמה מעיתוני אירופה, ושל היהודים בעיתונות הערבית, מזכירה את אירופה של שנות השלושים. גדלתי במחשבה שאני חי בעולם פוסט-שואה, ואני מוצא שהוא נשמע יותר ויותר גם כמו עולם טרום-שואה.

^^האנטי-ציונות אימצה את האנטישמיות^^

לפני עשר שנים ריאיינתי את סול בלו בשיקגו ושאלתי אותו אם יש דבר מה שהוא מתחרט עליו. הוא אמר שבמבט לאחור על הקריירה שלו הוא מרגיש כי לא היה מודע במידה מספקת לשואה. זה הפתיע אותי משום שאחד הרומנים שלו, “כוכב הלכת של מר זמלר”, נסוב בעצם על ניצול שואה. אבל בלו זכר כיצד כתב את “הרפתקאותיו של אוגי מארץ'” – הרומן הגדול שבנה את המוניטין שלו – בפאריס בסוף שנות הארבעים. ניצולי שואה היו בכל מקום, אמר לי בלו, וכדובר יידיש היתה לו גישה לאמיתות הנוראות שקיננו בתוכם. אבל כפי שהוא ניסח זאת, הוא לא היה אז במצב רוח להאזין. “רציתי את העוגה האמריקאית על שבע השכבות שלה”, אמר לי. הוא לא רצה להעמיס על כתיבתו ברגע מוקדם זה בדרכו הספרותית את המטען המכביד של היסטוריה יהודית. הספר נפתח בעליצות במלים “אני אמריקאי”.

גם אני רוצה את העוגה האמריקאית על שבע השכבות שלה, גם אם עוגה זו קרסה במקצת בשבועות האחרונים. אין שום הנאה בהרגשה שאימת ההיסטוריה כובשת אותך ותובעת אותך לעצמה, ובתחושה שאתה עומד בניגוד למזג האוניוורסליסטי המקיף של החברה שלנו. מחשבה על כך גורמת לי לחוש זקן, מותש וכועס.

במלחמת העולם השנייה עימעמו והצניעו יהודים אמריקאים את דאגותיהם היהודיות הספציפיות לטובת המאבק הכולל יותר לשחרר את אירופה. אני מבין את הדחף הפסיכולוגי לשדר על אותו גל עם היעדים האמריקאיים. אבל ישראל תקועה ובולטת במשבר זה כפי שיהדות אירופה הזדקרה במלחמת העולם השנייה, והיא כופה מישור משני של תודעה יהודית, בעיקר משום שהאנטי-ציונות של העולם הערבי אימצה את האנטישמיות של העולם האירופי.

הסכנה לאמריקה, שכבר נפלה עלינו, והסכנה לישראל, שעד כה נשארת בעיקרה רטורית, קשורות כמובן. ואם כי אין זה נכון לחשוב שלולא היתה ישראל קיימת לא היו לאמריקה האויבים שלה, אלה המעלים זיקה זו חשים באורח אינטואיטיווי דבר מה מעבר לעובדה הפשוטה ששתיהן דמוקרטיות מערביות.

ב-:and Jews in the Age of Discovery” “Cultures in Conflict

Christians, Muslims מציין ברנרד לואיס שלאחר שכבשו הנוצרים מחדש את ספרד מהמוסלמים במאה ה-,15 הם החליטו לגרש את היהודים לפני גירוש המוסלמים. הסיבה לכך, מסביר לואיס, היתה שאם כי ליהודים לא היה שום צבא והם היוו איום פוליטי קטן בהרבה מהמוסלמים, הם הציבו אתגר תיאולוגי גדול בהרבה. זאת משום שיהודים האמינו כי מאמיני דתות אחרות יכולים למצוא את הדרכים שלהם לאל. הנצרות והאיסלאם, שתיארו בני דתות אחרות ככופרים, לא היו שותפים לרלטיוויזם דתי חיוני זה. הפרשנות הרבנית של המונותאיזם – שבראייתה את כל יצורי האנוש כמי שנבראו בצלם האל, הכירה בשוויון המהותי ביניהם – אולי טומנת בחובה את זרעי אותם עקרונות דמוקרטיים עצמם, שבעיני הטרוריסטים של 11 בספטמבר היו כה בלתי נסבלים.

האם יש איפוא פלא בכך שבראשי הטרוריסטים ומגיניהם הפונדמנטליסטים קיימת ברית לא קדושה בין אמריקאים ליהודים? הבעת דאגותי היהודיות הנפרדות אינה מעמידה אותי בניגוד לחברה הפלורליסטית שלנו – היא מעמידה אותי בתיאום אתה, שכן כאן יותר מבכל מקום אחר אני חופשי לבטא את כל הזהויות שלי: אמריקאי, יהודי, ציוני. ואם היהודים שנבעטו מספרד נצמדו תוך סיכון חייהם לדת המחזיקה באמונה כה חד משמעית באופיה הניתן-לגאולה של האנושות, מי אני שאדחה דעה זו? אולי המחצית האמריקאית האופטימית של מורשתי אינה בסופו של דבר סותרת את המרכיב היהודי האפל יותר. בהקשר זה, המודעות הכפולה, שהכבידה על תגובתי למלחמה החדשה שלנו, אינה צריכה להיתפש כדבר מה המרחיק ומבדיל אותי. אדרבא, היא מכפילה את הפטריוטיות שלי ומחשלת אותי למאבק המצפה לה.