אנטי מחיקון ומיץ גזר: על ההיסטוריה של הטלוויזיה הצבעונית

האם הנסיון לעצור את הורדת הקבצים באינטרנט דומה לנסיון לבלום את הצבע בטלוויזיה הישראלית?

לפני מספר שבועות הסתיים בארצות הברית דיון משפטי חשוב, היסטורי ממש. במשפט, תבעו ארגונים לשמירה על זכויות יוצרים של יצירות מוזיקליות, שירים, אישה שהואשמה בשיתוף קבצים פיראטי- היא איפשרה לאנשים להוריד כמה עשרות או אפילו כמה מאות שירים, אני לא בטוח, מהמחשב שלה באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים. היא נמצאה אשמה, ונקנסה במשהו כמו מאתיים אלף דולר, שזה ממש סכום רציני ואכזרי אפילו.

הסיבה שפתחתי בסיפור על המשפט שהתנהל בארצות הברית, היא מכיוון שיש כאן ניסיון ברור של חברות המוזיקה וארגוני השמירה על זכויות יוצרים לנסות להלחם בתהליך טכנולוגי שברור, לדעתי, שהוא בלתי הפיך.

שיתוף קבצים באמצעות רשתות מחשבים היא טכנולוגיה שהתפשטה בעולם כמו דלקת גרון בגן ילדים, ותאמינו לי, מניסיון, שהדבר היחיד שמתפשט יותר מהר מדלקת גרון בגן ילדים זה זן אחר של דלקת גרון. כל ילד מגיל ארבע יכול לשתף קבצים, מאוד קל לכתוב תוכנות שיודעות לעשות את זה, והאנונימיות של האינטרנט פירושה ששיתוף קבצים, לפי כל הסימנים, לא הולך להעלם ואפילו להפך, הוא רק יגדל ויגדל ויתרחב.

אם יש דבר כזה קרב אבוד, זה הקרב שנלחמות חברות המוזיקה. הסיכוי שלהם לעצור את התופעה הזו הוא פחות או יותר כמו הסיכוי לכבות את האש בשדה הענק הענק הענק הזה של קוצים באמצעות התזת מים מכפית.

לדון קישוט היה צא'נס יותר טוב נגד טחנות הרוח מאשר לחברות התקליטים לתפוס כל ילד בן 8 שמוריד שירים של בריטני ספירס באינטרנט.

ומה שמעביר אותנו לקרב אבוד נוסף, וזה הקרב שניהלו ממשלת ישראל ורשות השידור נגד האפשרות של אזרחי ישראל לצפות בשידורי טלוויזיה בצבע, בשנות השבעים. אולי נכון יותר לומר שהייתה זו רק ממשלת ישראל שניהלה את המלחמה הזו, באזרחיה שלה, כי רשות השידור היא בסך הכל כלי ביצועי של מדיניות הממשלה מהבחינה הזו: כמו שרשות המיסים, למשל, לא גובה כסף בשביל עצמה, אלא בשביל המדינה. לפחות אני מקווה שזה ככה.

עד סביבות אמצע שנות השבעים, רובם המוחלט של מקלטי הטלוויזיה בארץ היו מקלטים שידעו להציג רק שחור לבן. זו לא הייתה בעיה עד אז, כי גם רובם המוחלט של המשדרים של תחנות הטלוויזיה שידרו בשחור לבן, כך שגם אם התמזל מזלך והייתה לך טלוויזיה צבעונית איך שהוא, עדיין ראית את התמונה בשחור לבן.

אבל באמצע שנות השבעים לערך החל תהליך שבו הרבה תחנות טלוויזיה בעולם התחילו לעבור לשיטת שידור בצבע. הארופאים החלו משדרים בצבע בשלב מוקדם יחסית, אבל את השידורים הקרקעיים שלהם לא קלטו בארץ:
התדרים שבהם משודרים אותות הטלוויזיה הם גבוהים למדי, כמה עשרות עד כמה מאות מגהרץ, וגלי רדיו בתדרים כאלה מתנהגים באופן די דומה לאור רגיל- הם לא עוברים בקלות דרך מכשולים כמו הרים ובניינים. לכן היינו צריכים לחכות עד שיתחילו שידורי לווין של תחנות טלוויזיה ארופאיות, ואז כבר אפשר היה לראות טלוויזיה בצבע.

את אותות השידור של המדינות השכנות לנו, לעומת זאת, אפשר בהחלט לקלוט גם דרך אנטנה רגילה, כי המרחק אליהם לא גדול (במיוחד אם אין הפרעות בדרך, כמו שידורי טלוויזיה מקפריסין שבינינו ובינם מפריד ים שטוח). כשהם התחילו לשדר בצבע, כל מקלט טלוויזיה רגיל, גם בלי אנטנת לווין יקרה, יכול היה לקלוט שידור בצבע.

טלוויזיות בשחור-לבן היו נפוצות למדי בישראל, אבל טלוויזיות צבעוניות נחשבו עדיין כמוצר יוקרה מובהק. רק העשירונים הגבוהים יכלו להרשות לעצמם את הלוקסוס של טלוויזיה בצבעים.

הממשלה הייתה, אם כן, בדילמה קשה מאוד. מצד אחד, אי אפשר לעצור את השידורים בצבע. את השידורים של תחנות זרות אי אפשר פיסית למנוע, אלא אם כן נפגיז את הירדנים והקפריסאים, ועם יד על הלב, לא נראה שמגיע להם כזה יחס ואז גם לא היינו
נחשפים לתוכניות מופת כמו קצ' עם קרי ואן אריק ומועדון 700.

עוד יותר גרוע, מבחינת הממשלה כמובן: רשות השידור קנתה תוכניות מחו”ל, סדרות כמו דאלאס, שושלת, קולומבו, קוזא'ק… וואו, קיבלתי פה מנה של נוסטלגיה ישר לווריד. כל התוכניות הללו, שהוקלטו בארצות הברית, היו בצבעים! ככה הן צולמו.

זאת ועוד, אפילו הטלוויזיה הישראלית, הטלוויזיה שלנו, חייבת לשדר בצבע מדי פעם. למשל, את האירוויזיון שהתקיים כאן ב-79' צילמה רשות השידור והעבירה לכל תחנות הטלוויזיה בארופה- ועל פי תקנון השידורים הם היו מחויבים להעביר שידור צבעוני. את האירופאים לא מעניין שבישראל טלוויזיה צבעונית עולה ביוקר.

אבל מצד שני, הממשלה בישראל מחוייבת תמיד לשיוויון כלשהו בין השכבות החלשות והחזקות, מניעת פערים חברתיים…אני לא יודע כמה מזה זה מס שפתיים סתמי שלא באמת מתכוונים אליו, וכמה באמת מעוניין השלטון במניעת פערים חברתיים- אבל לפחות למראית עין, זה מה שההממשלה רצתה לעשות.

הפיתרון לדילמה היה מקורי ביותר, וכדי להסביר אותו נצטרך להבין קצת יותר את עיקרון הפעולה של הטלוויזיה והדרך שבה היא מפרשת את האותות שהיא מקבלת מתחנת השידור, והופכת אותן לתמונות חיות.

בוא נדבר עכשיו על טלוויזיות רגילות, המקלטים הגדולים והכבדים שהיו מוכרים לנו לכל אורך השנים. טלוויזיות מסוג LCD ופלאזמה מסוגלות גם לקלוט את אותם אותות השידור, אבל עיקרון הפעולה שלהם שונה לגמרי- אני אדבר עליהם בהמשך.

מדען בלתי שגרתי

כל הטלוויזיות מהדור הקודם, לפני ה LCD והפלאזמה, הן מסוג המכונה 'שפורפרת קרן קתודית'. השם 'שפופרת קרן קתודית' נשמע מאיים מספיק כדי לגרום לחלק מהמאזינים לויברציות קלות באצבע שיושבת על הכפתור שמפסיק את הפודקאסט הזה, אבל זה הרבה פחות מסובך משזה נשמע. בסופו של דבר, מדובר בטכנולוגיה של לפני מאה שנה, כמה מסובך זה כבר יכול להיות, נכון?

שפורפרת קרן קתודית היא מיכל זכוכית גדול וריק מאוויר, או מלא בואקום, תלוי מאיזה זווית אתם אוהבים להסתכל על דברים כאלה. זה לא היה פשוט, מבחינה היסטורית, ליצור מיכל זכוכית ריק מאוויר. יש כאן שילוב של שתי בעיות קשות: האחת, היא יצירת הואקום עצמו, והכוונה כאן לואקום באיכות גבוהה, הכי קרוב לואקום מושלם שאפשר להגיע. הבעיה השניה היא שכשמנסים ליצור ואקום במיכל זכוכית, אי אפשר פשוט לסגור את המכסה אחרי ששאבת את כל האוויר- אתה צריך לסגור את המיכל על ידי המסה של הזכוכית כדי לאטום את הפתח. מכיוון שזה, כאמור, שילוב של שתי בעיות לא פשוטות, היה צורך במדען שהיה בו שילוב מוצלח של כישורים שיאפשרו לו לפתור את הבעיות הללו.

האדם הזה היה היינריך גייסלר. גייסלר, שחי בגרמניה לפני כמאה וחמישים שנה, היה נפח זכוכית מוכשר מאוד – זה היה עסק משפחתי, ואביו לפניו היה נפח זכוכית מוצלח בעצמו. זאת ועוד, גיסלר היה פיסיקאי לא רע בכלל- שילוב הקטלני הזה של ידע מדעי וידע פרקטי של עבודה עם זכוכית. למזלו של גיסלר, הוא גם חי בתקופה שבה היה צורך עז בידע שלו לגבי עבודה עם זכוכית.
עד אזור אמצע המאה ה-19, או אפילו קצת לפני זה, לא היו הרבה מדענים במשרה מלאה: לא היה מקצוע כזה, “מדען”. רוב האנשים שעסקו במחקר מדעי היו מה שנקרא “ג'נטלמנים”: אנשים מהמעמד הבינוני-גבוה, אנשי מקצועות צווארון לבן, שעסקו במחקר בדרך כלל בשעות הפנאי. כשהתחילו להופיע יותר ויותר מדענים מקצועניים, אנשים שעסקו במחקר מדעי בתור מקצוע, גם החלו להופיע יותר ויותר מעבדות מחקר מסודרות. והמעבדות הללו נזקקו לציוד- למשל מדי חום, וברומטרים, ומבחנות ועוד ועוד מכשירים שכאלה, שרבים מהם היו עשויים זכוכית.

גייסלר הקים את הסדנא שלו לייצור מכשירי זכוכית לא רחוק מהאוניברסיטה של בון, בגרמניה, וקיבל הרבה הזמנות ממדענים ברחבי העולם. הוא צבר שם לעצמו של מומחה גדול, וזכה בלא מעט פרסים יוקרתיים על המתקנים שבנה.

אחד מהמתקנים שהוא בנה היה מיכל זכוכית שלתוכו החדיר גייסלר אלקטרודות מתכת זעירות. המיכל היה ריק מאוויר אבל גייסלר השאיר בתוכו כמויות זעירות של גזים מיוחדים כמו ניאון. ברגע שהפעלת מתח חשמלי על האלקטרודות, הגז בתוך המיכל היה מתחיל לזהור! זה היה משהו מיוחד, אף אחד לא ראה דבר כזה קודם, כמובן, והשפורפרות של גייסלר היו להיט אמיתי, בעיקר בתור צעצועים מתוחכמים: היית מחזיק את השפורפרת הזוהרת ביד, והגז בפנים היה משנה את צורתו בהתאם לכיוון שהחזקת את השפורפרת והיה עושה צורות מעניינות- משהו כמו סטיקלייט כזה, ואני יכול להעיד מניסיון שחיילים בצבא מוקסמים מסטיקלייטים כמו ילדים בני ארבע.

לשפורפרות של גייסלר היו גם שימושים רציניים יותר, והמדענים החלו לחקור את התופעה שבבסיס הזוהר הזה של הגזים בתוך השפורפרת. מהר מאוד הגיעו למסקנה שהאלקטרודות בשפורפרות פולטות זרם של חלקיקים, ומחקר נוסף העלה שהחלקיקים הללו הם אלקטרונים.

הסטודנט המשועמם שהמציא את הטלוויזיה

נעשה פאסט פוורוד, חמישים שנה, ונחזור לטלוויזיה ואל שפורפרת הקרן הקתודית. בקצה אחד של השפורפרת, יושבת אלקטרודה שפולטת אלקטרונים- או בשם המקובל והקליט יותר: תותח אלקטרונים. התותח הזה, כמו שהשם מרמז, יורה קרן של אלקטרונים על מסך של חומר זרחני שמרוח על הצד השני של השפורפרת. כשהקרן הזו פוגעת בחומר הזרחני, היא גורמת לו לזרוח. אנחנו מסתכלים על החומר הזרחני מהצד השני, מחוץ לשפורפרת, אז כל מה שאנחנו רואים זו נקודה זוהרת. אם תחשבו אחורה, תיזכרו שכשמכבים את הטלווזיה, לפעמים התמונה נעלמת ולשבריר שניה הייתה נותרת רק נקודה זוהרת במרכז המסך. נזכרתם? אז הנקודה הזו היא בדיוק נקודת הפגיעה של קרן האלקטרונים בחומר הזרחני.

איך הופכת נקודה בודדת לתמונה של ממש על המסך? כאן באה לידי ביטוי חולשה מסוימת של המוח שלנו. קראתי פעם ציטוט של מישהו, שאמר- 'פעם האמנתי שהמוח האנושי הוא האיבר החשוב ביותר בגוף- ואז תפסתי:
מי האיבר שאומר לי לחשוב את הדברים הללו?..'.

בכל אופן, המוח הוא בהחלט מכונת חישוב מרשימה, אבל יש לו מגבלות. מגבלה אחת שכזו היא היכולת שלנו להתמודד עם תמונות שמתחלפות במהירות: אם התמונה שמול העיניים שלנו מתחלפת מהר מדי, המוח לא מסוגל להבחין בשינויים והוא יוצר עבורינו תמונה שהיא בעצם סיכום של התמונות המשתנות. למשל כשנוסעים במכונית ומסתכלים על הפסים המקווקוים שעל הכביש- במהירות נמוכה הם נראים כפסים בודדים, אבל כשנגביר את המהירות הם יתערבבו אחד בשני וייראו כפס אחד רחב.

אותו הדבר מתרחש בטלוויזיה. קרן האלקטרונים נעה על המסך ומציירת עליו פסים, אחד מתחת לשני לכל גובה המסך. כשהיא מגיעה לתחתית המסך, הקרן חוזרת למעלה ומתחילה לצייר פסים חדשים. התהליך הזה מתרחש כשישים פעם בשניה, והוא כל כך מהיר עד שמבחינתנו כל מה שאנחנו רואים זה סכום של פסים- אנחנו לא מסוגלים להבחין בתנועה האמיתית של הקרן.

אם היינו מפסיקים כאן, כל מה שהיינו מקבלים על המסך היה משטח לבן אחיד. כדי לייצר תמונה אמיתית על המסך, צריך להגיד לקרן האלקטרונים מתי להפסיק להאיר על המסך: שימו לב, הקרן תמשיך בתנועת הסריקה שלה לרוחב ולגובה המסך, אבל לא תמיד היא תגרום לחומר הזרחני להאיר. בנקודות שבהם היא לא תאיר, אנחנו נראה כתמים שחורים: כך נוצרת תמונה בשחור לבן.
אותות השידור של הטלוויזיה, האותות שאנחנו מקבלים דרך האנטנה או הכבל מהממיר, בסך הכל אומרים לקרן האלקטרונים מתי להאיר את המסך ומתי להפסיק.

תיכף נעבור לשאלה כיצד נוצרת תמונה צבעונית על מסך הטלוויזיה, אבל לפני כן: איך בכלל הגיעו לשיטת שידור כזו? למה בחרו בשיטה כזו ולא אחרת?

הרבה אנשים אולי יופתעו לשמוע, אבל הטלוויזיה החלה את דרכה בתור מכשיר מכני, ולא אלקטרוני. זאת אומרת, היא הייתה הרבה יותר קרובה, מבחינה משפחתית, למנוע של מכונית מאשר לטלוויזיה של ימינו. הטלוויזיה המכנית, או מדויק יותר לומר- האלקטרומכנית- הופיעה לראשונה בסביבות 1884, בעקבות פיתוח של התקן בשם 'גלגל ניפקו', על שם ממציאו: פול גוטליב ניפקו. ניפקו היה סטודנט להנדסה, ובערב חג המולד, בשנת 1883, הוא היה לבדו בבית. תעסוקה רבה לא הייתה לו, כנראה, והוא ישב והתבונן על מנורת שמן. בזמן שהסתכל על הלהבה שמרדצת דרך החורים הקטנים במנורה, קפץ לו לפתע הרעיון כיצד ליצור תמונה זזה, ורעיון זה הוא 'גלגל ניפקו'.

גלגל ניפקו הוא גלגל מתכת שבו קדוחים חורים זעירים. החורים מפוזרים על הגלגל בצורה מדורגת: יש חור קרוב למרכז הגלגל, ואחריו חור רחוק יותר שנמצא קצת הצידה ממנו, לא ממש מעליו, כמו מדרגה, וכן הלאה כמה וכמה עשרות חרירים קטנים. מאחורי הגלגל ישנה מנורה כלשהי, נאמר מנורת נאון, שניתן לשנות את עוצמת התאורה שלה, להחליש או להגביר את התאורה.

הגלגל היה מסתובב במהירות גבוהה מאוד. בכל נקודת זמן כלשהי בזמן סיבוב הגלגל, היה רק חור אחד מול המנורה, והחור הזה היה מתווה, בזמן תנועתו מול המנורה, פס של אור. עוצמתו של פס האור הייתה תלויה כמובן בעוצמת המנורה מאחורי הגלגל. נזכור שהחורים היו במרחקים הולכים וגדלים ממרכז הגלגל, כך שהסיבוב של הגלגל היה יוצר פסים זוהרים אחד אחרי השני, כמו שכבות בסנדוויץ'. באמצעות משחק עם עוצמת האור מהמנורה ניתן היה לקבל מעין תמונה גסה מאוד מהטלוויזיה הזו.

אמרתי שהטלוויזיה הייתה 'אלקטרומכנית', כי למרות שהגלגל היה מכני לחלוטין, הייתה מעט אלקטרוניקה מעורבת בתהליך של עמעום האורות של המנורה, וכמובן קליטת האותות מבחוץ שיגידו למקלט מתי לעמעם ומתי להגביר את עוצמת האור, בהתאם לתמונה שביקשת ליצור על המסך. אם זה נשמע לכם מוכר, אז זה לא במקרה- זה בדיוק אותו עיקרון הפעולה של הטלוויזיות של ימינו, יותר ממאה ועשרים שנה אחרי שניפקו, הסטודנט להנדסה, חשב על הרעיון. לקח יותר ממאה שנה עד שמישהו בא וחשב על דרך טובה יותר לממש מקלט טלוויזיה- אני מכוון כאן לטלוויזיות LCD ופלאזמה- טובה יותר מאשר הרעיון של ניפקו הסטודנט.
ניפקו עצמו, אולי מכיוון שהיה סטודנט ולא היה לו את הידע הטכני המתאים, לא ניסה מעולם לבנות גלגל ניפקו בעצמו. הוא הסתפק בלרשום פטנט על הרעיון, וכשפג תוקף הפטנט חמש-עשרה שנים מאוחר יותר, כל אחד כבר היה יכול להשתמש בו בלי לשלם לניפקו, כך שהוא לא הרוויח אגורה מהרעיון שלו. כמחווה של כבוד, קראו על שמו את ערוץ הטלוויזיה הציבורי הראשון, בגרמניה בשנת 1935.

טלוויזיה בימי מלחמה

ההתפתחות של הטלוויזיה הצבעונית היא סיפור בפני עצמו. הטכנולוגיה לשידור וקליטה בצבע התפתחה בכמה מקומות בעולם בו זמנית, אבל ארצות הברית הייתה כבר באותה התקופה- שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים- המעצמה הדומיננטית ביותר בעולם, כך שהייתה לה את ההשפעה הגדולה ביותר על ההתפתחות הזו, ולכן אני מתמקד בה.

שתי חברות גדולות התחרו ביניהם על הזכות להיות החברה שתקבע את התקן, את הסטנדרט, של שידורי הצבע בארצות הברית ואולי בעולם כולו. שתי החברות הללו היו RCA ו- CBS.

כבר בזמן מלחמת העולם השניה החלו שתי החברות מפתחות טכנולוגיה של שידורי טלוויזיה בצבע, אבל באותה התקופה בארצות הברית הייתה ועדה בשם 'הועדה לייצור בימי מלחמה', והועדה הזו קבעה לאן יופנו משאבי המשק האמריקאי- שזה אומר בעיקר לצרכי ציוד צבאי. הועדה הזו אסרה על המהנדסים של CBS ו-RCA להמשיך ולפתח את הטכנולוגיה הזו, מין הסתם כי היא לא תרמה יותר מדי למאמץ המלחמתי של האמריקאים. בועדה הזו היו גם די הרבה מרגלים של ברית המועצות, כך הסתבר הרבה שנים אחר כך, ואולי הם פשוט רצו להתעלל באמריקאים ולמנוע מהם לראות טלוויזיה טובה.

לא שהוספת צבע, דרך אגב, תרמה בסופו של דבר לאיכות של התוכניות בטלוויזיה. כמו שאמר אדם בשם רוד סרלינג- 'קשה לעשות תוכנית טלוויזיה איכותית, כשכל חמש עשרה דקות מפסיקים אותך כדי להקרין שתיים עשרה ארנבונים רוקדים עם נייר טואלט'.

בכל אופן, המלחמה נסתיימה, והקרב על הטלוויזיה הצבעונית התחדש במלואו עוזו, כששתי החברות מבקשות לשכנע את הממשלה האמריקאית שהטכנולוגיה שלהם עדיפה והיא צריכה להיות התקן הכלל ארצי.

הטכנולוגיה של חברת RCA הייתה מסורבלת, יקרה ולא איכותית ביחס למה שהציגה חברת CBS, כך שמהר מאוד בחר הממשל האמריקאי בתקן של CBS. אבל ל-RCA, למרות כל הבעיות שלה, היה קלף ג'וקר אחד בשרוול: השיטה שלה לשידור צבע, הייתה תואמת לאחור לשידורי הטלוויזיה בשחור לבן. זאת אומרת, אם כבר הייתה לך בבית טלוויזית שחור לבן, יכולת לקלוט שידורים בצבע- פשוט בלי הצבע. השיטה של CBS, לעומת זאת, דרשה ממך לקלוט טלוויזיה חדשה לגמרי! ואני מזכיר לכם שטלוויזיה לא הייתה מוצר צריכה זול ונפוץ כל כך כמו שהיא היום.

אז למרות ש-CBS זכתה בתקן והתחילה לשדר בצבע, אף יצרן של מכשירי טלוויזיה לא היה מוכן לייצר את המכשירים המתאימים כי רוב הציבור לא היה מוכן לוותר על המכשירים שיש לו בבית, ושעלו לו הרבה כסף. התוצאה הייתה שעד 1951, רק מאה או מאתיים מכשירי טלוויזיה צבעוניים היו ברשות הציבור. CBS נאלצה להתקפל, והכריזה שהיא מפסיקה את שידורי הצבע שלה. מי שהייתה שם כדי לאסוף את השברים הייתה, כמובן, RCA. היא עבדה יחד עם נציגים נוספים של תעשיית הטלוויזיה האמריקאית כדי לפתח את הטכנולוגיה שלה, במסגרת ועדה שראשי התיבות שלה הן NTSC. התקן החדש, שכונה NTSC, היה תואם למקלטים הישנים: מי שהיה לו מקלט צבעוני, ראה שידור בצבע, ומי שהיה לו מקלט מהדור הישן- עדיין ראה טלוויזיה, רק בשחור לבן. איך עשו את זה? לקחו את אותות השידור המקוריים, של השידור בשחור לבן, ו'הלבישו' עליהם את אותות השידור בצבע, כך שעכשיו באותו השידור היה גם את המידע הצבעוני וגם את המידע בשחור לבן. טלוויזיה מהדור הישן לא ידעה לפענח את אותות השידור בצבע, ופשוט התעלמה מהם- ופיענחה רק את האותות הרגילים, בשחור לבן. השיטה הזו תפסה כמו שצריך.

ואיך עבד מקלט טלוויזיה צבעוני, שפעל בהתאם לשיטה של RCA? אז ככה. ניזכר שנייה בטלוויזיה בשחור לבן: תותח אלקטרונים מאחור, שיורה קרן אלקטרונים אל חומר זרחני שמרוח על המסך. הקרן נעה על פני המסך ובצורה כזו יוצרת תמונה.
במקלט טלוויזיה צבעוני, במקום תותח אלקטרונים בודד ישנם שלושה תותחים. ובמקום חומר זרחני אחד שמרוח על השפורפת, ישנם שלושה חומרים כאלה- אחד שמפיק אור אדום, אחד כחול ואחד ירוק. כשרוצים לצייר תמונה אדומה, יורים את קרן אלקטרונים מהתותח המתאים אל החומר הזרחני האדום, והפתעה הפתעה- קיבלנו נקודה אדומה על המסך. כמובן ששילוב של כל שלושת הצבעים מאפשר להגיע להרבה גוונים של צבעי ביניים כמו כתום, צהוב, חום וכדומה.

הראש הישראלי

אם כן, נחזור לממשלת ישראל ומאבקה בשד האיום של שידורי הטלוויזיה בצבעים. הפתרון לבעיה של חוסר השיווין בין אילו שיש להם צבע בסלון וכאלה שעדיין תקועים עם המקלטים הישנים, הדרך למנוע שידור בצבע, היה להעיף את האותות שאמרו לטלוויזיה איך לשדר בצבע, ולהשאיר רק את האותות שמסבירים איך לראות בשחור לבן. להעיף, הכוונה 'למחוק' את האותות הללו- המתקן שביצע את פעולת המחיקה זכה לשם הכבוד 'מחיקון'.

אבל הייתה בעיה אחת. אי אפשר היה למחוק לגמרי את אותות הצבע. הם היו נורא עקשניים, והיו מולבשים ממש חזק על האות של השחור לבן- כדי למחוק אותם לגמרי היית הורס את גם התמונה בשחור לבן, ואת זה לא רצו לעשות. אז מחקו מה שאפשר, שזה היה חלק מהשידור שקרוי 'אות סינכרון'. אות הסינכרון הוא האות שמאפשר למקלט הטלוויזיה לפענח את אותות הצבע של שידור הטלוויזיה. כמו שמרמז השם, האות הזה מאפשר למקלט להסתנכרן, במילים אחרות, להינעל על אותות הצבע ולהפריד אותם מהשידור בשחור-לבן.אז מחיקת אות הסינכרון משידור הטלוויזיה מנעה מהמקלט להינעל על השידור הצבעוני, וזה הספיק כדי לגרום לכך שהצופים יוכלו להנות רק משידורי שחור לבן.

אבל את הראש הישראלי אי אפשר למחוק, ואותנו כידוע לא עשו באצבע. על פי אתר 'ויקיפדיה' בעברית, מי שמצא את הדרך להתגבר על מחיקת אותות הצבע מהשידורים היה מהנדס אלקטרוניקה בשם מולי אדן, שגם הפך ברבות הימים להיות מנכ”ל מרכז הפיתוח של חברת אינטל בחיפה, על פי הנחיות מסוימת שניתנו לו על ידי מנהלו בחברת 'מץ אלקטרוניקה' יצחק פוגל.
הפתרון של מולי היה לבנות מתקן שמייצר בעצמו את את אות הסינכרון שרשות השידור לא שידרה, מתקן שהיה מורכב בתוך כל מקלט טלוויזיה בפני עצמו, ובכך לבטל את הצורך לקלוט את האות הזה מבחוץ.

המתקן הזה ביטל למעשה את המחיקה של אותות הצבע, ועל כן קיבל השם 'אנטי-מחיקון'. השילוב של השידורים מרשות השידור ואותות הצבע של האנטי מחיקון בתוך מקלט הטלוויזיה עצמו, החזירו את התמונה הצבעונית אל המסך. ה'אנטי מחיקון' לא היה נטול בעיות. מכיוון שאות הסינכרון היה מיוצר בתוך מכשיר הטלוויזיה עצמו ולא על ידי רשות השידור, הוא לא תמיד היה מסונכרן באמת עם השידור הצבעוני. כשזה היה קורה, המקלט היה ננעל על האותות הצבעוניים אבל עם סטייה קטנה, שהייתה גורמת לצבע היה מזויף ולא מתאים למציאות, והיית צריך לכוון את האנטי מחיקון באופן ידני כל כמה זמן, כדי שיפיק צבע טוב. והוא גם היה די יקר- עד 4000 לירות, שזה כמעט עשרה אחוז ממחיר של טלוויזיה צבעונית חדשה באותם הימים. אבל זה מה שהיה,כל מי שיכל להרשות לעצמו קנה את האנטי-מחיקון- וזה עבד יפה.

בסופו של דבר, לממשלת ישראל לא הייתה ברירה אלא להבין שהיא לא יכולה להלחם את המלחמה המטופשת הזו, וה-180 מיליון לירות בשנה שהיא משקיעה כדי למחוק את הצבע משידורי הטלוויזיה יורדים לטימיון כי כולם רואים שידורי צבע בכל זאת. על כן, החל משנת 1981 החלו ברשות השידור לעבור בהדרגה לשידורי צבע מלאים, וכבר לא היה צורך באנטי מחיקון שכזה.

מיץ גזר

הבטחתי מקודם כמה מילים לגבי מקלטי טלוויזיה מתקדמים יותר, ומכיוון שאני לא מנסה להיבחר לכנסת אני אפילו אעמוד בהבטחה שלי. אם טלוויזיות רגילות התחילו ממשהו שהיה דומה מאוד למנוע של מכונית, טלווזיות LCD התחילו מגזר.
כן, גזר. הדבר הזה שאליעזר מושך ושהרופאים אומרים לנו שהוא טוב לעיניים.

LCD זה ראשי תיבות באנגלית של תצוגת גבישים נוזליים. גביש נוזלי הוא חומר שנמצא באמצע הדרך בין להיות נוזל אמיתי לבין גביש- כמו זכוכית או בדולח, למשל. מי שגילה את התכונה הזו היה חוקר צמחים בשם פרידריך ריינצינגר, לפני מאה ועשרים שנה בערך. פתאום שמתי לב שכל הפרק הזה מלא במדענים גרמניים. מעניין. בכל אופן, פרידריך גילה שחומר מסוים שהוא הפיק מגזר, מתנהג באופה משונה כשמחממים אותו. בטמפרטורה כלשהי הוא מקבל צבע לבן, וכשעולים בטמפרטורה הוא פתאום הופך לשקוף. מה שקורה למעשה, הוא שהחומר הגבישי שמופק מהגזר מסוגל לחסום את האור או לאפשר לו לעבור דרכו ללא הפרעה בהתאם לטמפרטורה.

טלוויזיית LCD עובדת אותו דבר כמו הגזר, רק שהיא פחות טובה לעיניים. מצד שני, כמו שאמר אחד מהאחים מרקס, הטלוויזיה תרמה המון לחינוך שלי: בכל פעם שמישהו מדליק טלוויזיה, אני הולך לחדר אחר ופותח ספר טוב.

בטלוויזית LCD, ישנם המוני גבישים נוזליים שמופעלים על ידי מתח חשמלי. כשאין מתח חשמלי שמופעל על הגביש הוא מאפשר לאור לעבור מהמנורה שמאחורי המסך, אל העין של הצופה. כשיש עליו מתח חשמלי, הגביש לא מאפשר מעבר של אור, והנקודה הקטנה על המסך נראית חשוכה. אם משנים את המתח החשמלי מהר מספיק על כמות גדולה של גבישים, מקבלים תמונה זזה על המסך.

מהתיאור הנ”ל ברור שטלוויזיית LCD עובדת בצורה אחרת לגמרי מדרך הפעולה של טלוויזית שפורפרת קרן קתודית. אבל מה שמעניין הוא, שהאותות שמגיעים מתחנת השידור עדיין נשארו בדיוק אותו הדבר. גם כאן, כמו במעבר מטלוויזיה שחור לבן לצבעונית, לא רצו לשנות את כל הציוד של תחנת השידור רק בגלל שחלק מהאנשים החליטו לקנות טלוויזיית LCD. אז האותות הם אותן האותות, מתאימים לטכנולוגיה של לפני מאה וחמישים שנה, רק שהם עוברים פרשנות בתוך המקלט כדי להתאים אותם למיץ גזר, סליחה, לגבישים הנוזליים של טלוויזית הLCD.

טלוויזיות פלאזמה, שגם הן מאוד נפוצות בימינו, עובדות על עיקרון אחר לגמרי. המסך של טלוויזיית פלאסמה בנוי ממאות אלפי מנורות ניאון קטנות- אולי לא בדיוק מנורות ניאון כמו שאנחנו רגילים לראות על התקרה, אבל משהו ממש ממש דומה. המנורות הללו, שהן עקרונית צאצאיהן של המנורות שבנה מיודענו היינריך גייסלר, יוצרות משטח שלם של נקודות אור זעירות.

מכיוון שכל מנורה על המשטח ניתנת להפעלה בנפרד על ידי מתח חשמלי, אפשר לשים המון מנורות כאלה אחת ליד השניה, בלי שום קשר בין אחת לשניה, וכך ליצור מסכי טלוויזיה ענקיים- שזה סימן ההיכר של טלוויזיות פלאסמה.

ללא ספק, חווית הצפיה בטלוויזיה השתנתה ללא היכר, מה שלא בהכרח נכון לגבי התוכן. היום, צפייה בטלוויזיה פרושה מכות, אלימות ושפה גסה- וזה רק שרבים על מי יחזיק את השלט.

עד כאן לסיפור העצוב והמצחיק של האנטי מחיקון.

ההיסטוריה, כמו תמיד, חוזרת על עצמה. חלפו שלושים שנה, והנה מנסות חברות התקליטים להלחם נגד שיתוף הקבצים, שזה כמו לנפנף בקרטון של מנגל נגד טורנדו. אין ספק שהכוונה שלהם, להגן על זכויות היוצרים ועל רווחיהם, היא מטרה טובה ונכונה- ממש כמו שאיפות הצדק החברתי של ממשלת ישראל- אבל כל הסימנים מעידים שגם המאבק הזה יסתיים בנוקאאוט ברור, כמו הנוקאאוט שנתן מתקן אלקטרוני זעיר בתוך הטלוויזיה, האנטי מחיקון, לממשלת ישראל.

מקור

מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה.