ואנו שואלים את עצמנו, האם ביוון הקדומה – ערש המשחקים האולימפיים התקיימו גם תחרויות פארא-אולימפיות, ומסתבר שכן. אלא מאי, לא נכים ממש השתתפו בהן, אלא, וסליחה באם פוגע אני בציבור שלם, על אף היותי פמיניסט, נשים, ובאם נדייק – בתולות.
20פעם קראו להם משחקים פארא-אולימפיים, היינו תחרויות שלאחר המשחקים האולימפיים המודרניים, ושנועדו לנכים ולמוגבלים כלשהם, וכיום הם מכונים פאראלימפיים. מקור המילה “פארא” הינו יווני ומשמעו – “ליד”, “לצד”, “לאורך”, “קרוב” וכדומה.
ואנו שואלים את עצמנו, האם ביוון הקדומה – ערש המשחקים האולימפיים התקיימו גם תחרויות פארא-אולימפיות, ומסתבר שכן. אלא מאי, לא נכים ממש השתתפו בהן, אלא, וסליחה באם פוגע אני בציבור שלם, על אף היותי פמיניסט, נשים, ובאם נדייק – בתולות.
לא אכביר מלים ואף לא אותיות על מצבן של נשים בעידן הקדום, ואף ביוון העתיקה, ששמה נקשר בהתפתחויות דמוקרטיות וליברליות ובאקדמיות פילוסופיות, אלא שמילים לחוד ומעשים לחוד. האשה ביוון הקדומה היתה נחותה מן הגברים, למעט הזדמנויות מסויימות, נדירות משהו, והכוונה לפעילות ספורטיבית. נשים לא התחנכו ביוון על ברכי הגימנסיונים והאפביונים, ששמו דגש על הפעילות הגופנית האתלטית, אך בכל אופן התירו להן לעסוק בפעילויות, עדינות במקצת, אישיות, כמו המשחק בכדור. ואם נדייק יותר, פעילות גופנית בזיקה לכדורים ואף בהקשר התעמלותי אנו מוצאים במצרים הקדומה, הרבה לפני התרבות היוונית הקלאסית.
ואצלנו, במסורת היהודית הקדומה, בהשפעה יוונית והלניסטית ברורה ואף רומית, מוצאים את המושג”כדור של בנות”, כשהכוונה היא למשחקי כדור בין נערות/נשים ואולי אף בהיבט הפולחני, וזאת למחאותיהם הקשות של חז”ל.
ונחזור לעניננו, נשים הודרו מפעילות גופנית, ספורטיבית, ביוון הקדומה ואף נאסר עליהן, אם היו נשואות, אף לצפות בתחרויות ספורטיביות, ובכללן תחרויות אולימפיות, בשל הפעילות הגברית שהתקיימה בעירום מוחלט, שמא תיתפסנה למחשבת חטא.
ובכל אופן הבינו היוונים כי להדיר טוטאלית את הנשים מפעילות ספורטיבית יהיה זה בלתי אפשרי, על כן מצאו מין היתר “הלכתי”, דתי-פולחני בדמות משחקי ספורט שנועדו לנשים בלבד, ולאמיתו של דבר לבתולות. משחקים אלה נחוגו די סמוך לסיום התחרויות האולימפיות, וניתן לכנותן “פאראולימפיים”. הללו נערכו לכבודה של הארה, אשתו של זאוס, אבי משפחת האלים (זה שלכבודו נערכו המשחקים האולימפיים הרשמיים), וההשתתפות בהם היתה סגולה, אמונתית, לפוריות האשה/הבתולה. התחרויות היו קצרות, ולמעשה רק אחת מהן התקיימה והיא ריצה למסלול של 160 מ’ (בשונה מהריצה הגברית הקצרה לאורך “סטדיון” – כ-192 מ’), וכמובן שלא בעירום, אלא בטוניקה יוונית קצרה).
תצויינה, בשולי הדברים כמה עובדות מעניינות. האחת, ואיננה כלל צינית, והיא כדלקמן: היוונים הסכימו, בלחץ כלשהו ובהקשר כלכלי, כי סוסים מתחרים ומרכבות סוסים תחרותיות יכולים להיות בבעלות נשים. הראשונה שבהן היתה קיניסקה, בת משפחת המלוכה הספרטאית, שמרכבתה ב”קוואדריגה” (מרכבה הרתומה לארבעה סוסים) ניצחה בתחרות של תחילת המאה הרביעית לפנה”ס. הנצחון נחגג גם ביציקת אנדרטה באולימפיה ועליה כיתוב שציין את המרכבה המנצחת, מנצחיה ובעלת המרכבה.
מאה שנה אחר כך זכתה באליסטיכיי, פלגשו המלכותית של תלמי השני, פילדלפוס, בתחרות מירוץ המרכבות באולימפיה בשנת 268 לפנה”ס, אף היא בעלת המרכבה. ארבע שנים אחר כך ניצחה מרכבתה ב”ביגאיי” (מרכבת מירוץ הרתומה לצמד סוסים).
במרוצת המאה הראשונה לפנה”ס זכו ששה חברי אותה משפחה מאלכסנדריה בנצחונות מרכבותיהם באולימפיה ושניים מהם היו נשים.
המנצחת האחרונה הידועה לנו בתחום מרכבות הסוסים היתה קסיה מהעיר אליס (עיר שהיתה אחראית לעריכת המשחקים האולימפיים) באמצע המאה השניה לספ’.
אם ננדוד מהמשחקים האולימפיים ביוון הקדומה לאתר משחקים אחר, משני לאולימפי, שנערך אף הוא אחת לארבע שנים, אך לא במועד המשחקים האולימפיים נגלה כמה תופעות מעניינות. זה התקיים בעיר דלפוי והוקדש לאל אפולו ובו זכו שלוש נערות אתלטיות מהעיר טראלייס במאה הראשונה לספ’ בנהיגת מרכבת מירוץ. נהיגה ממש ולא בעלות על המרכבה. וראוי לציין בכל מקרה כי נהיגת מרכבות בסגנון היווני דרשה מיומנות גבוהה, כוח לא מבוטל, יכולת שליטה ברביעיית הסוסים ושלא לדבר על מיקומם ברוחב המרכבה ולא פחות יכולת ניווט בין המרכבות המתחרות. אחת הנערות, הדיאה שמה, זכתה במירוץ אצני במשחקים הנמאיים שהוקדשו לזאוס והתנהלו אחת לשנתיים. אותה הדיאה קצרה גם את המקום הראשון בנגינה בתחרויות הפאן-אתנאיות שבאתונה ולטענתה זכתה אף בנהיגת מרכבת קרב בתחרויות האיסתמיות שלכבוד פוסיידון, כשהיא לבושה בשריון קרב (“אנופיליון ארמאטי” ביוונית).
השניה – מפי המשורר הלטיני הנודע, יובנאליס, כי מעידה על נשים שהרימו משקולות.
ואל ייקל הדבר בעינינו. הרבה-הרבה לפני “שורפות החזיות” והסולפרג’יסטיות באירופה של התקופה המודרנית, נאבקו נשים, בעיקר ביוון הקדומה, למען שיווי זכויותיהן ולפחות הגופניות. הצלחתן היתה מזערית וזמנית, אלא ש”גם המסע הארוך ביותר מתחיל עם צעד קטן”.
ואל מול זאת, כשהוא מתחבא מאחורי סיסמאות אולימפיות קדומות, אסר הברון פייר דה-קוברטאן, מחייה המשחקים האולימפיים המודרניים, את השתתפותן של נשים באולימפיאדה המתחדשת באתונה של שנת 1896 והן היו צריכות להמתין ארבע שנים עד האולימפיאדה השניה בשנת 1900 אותה ארחה העיר פריס, תוך מגבלה להתחרות אך רק בשני ענפים – בטניס ובגולף, וכך בהדרגה בהמשך התחרויות. רק באולימפיאדה התשיעית, באמסטרדם שבהולנד, השתתפו נשים לראשונה במסלול האתלטיקה, וזה היה בשנת 1928.
