כל מדעני הנשיא

בעקבות הודעת שכטמן – היסטוריה של מדענים והנהגה

הודעתו של פרופ’ דן שכטמן כי בכוונתו להתמודד על תפקיד נשיא המדינה, מחזירה אותנו כמעט 100 שנים אחורה, לימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ המלחמה, נוצר בבריטניה מחסור כבד באצטון, שהיה מרכיב חיוני בייצור פגזים ותחמושת אחרת. עד המלחמה יוצר האצטון בעיקר מסלעי גיר שהגיעו מגרמניה וממרכז אירופה, אבל עכשיו – כשגרמניה היתה האויב – בריטניה היתה זקוקה בדחיפות למקור בלתי נדלה של אצטון. כאן נכנס לתמונה חיים וייצמן – מדען יהודי, יליד רוסיה הלבנה, שלמד כימיה בגרמניה ובשווייץ, והשתקע בסוף במנצ’סטר. כמה שנים קודם לכן חיפש וייצמן שיטה יעילה לייצר גומי סינתטי, וסבר – בגישה שהיתה חדשנית למדי אז – כי אפשר להיעזר בחיידקים לייצור כמויות גדולות של חומרי הגלם. בסופו של דבר זנח וייצמן את מאמציו בטרם מצא את החיידק שיניב את התגובה הרצויה, בין השאר משום שמחירי הגומי הטבעי ירדו, ועמם הביקוש לגומי סינתטי. עם פרוץ המלחמה, שב וייצמן לאחד התהליכים שפיתח בניסוייו, משום שתוצר לוואי שלו היה כמות גדולה של אצטון. ד”ר וייצמן הציע למשרד המלחמה הבריטי את הזכויות על הפיתוח – בלי תשלום – ומונה לעמוד בראש מעבדה שהעבירה את התהליך לייצור בקנה מידה רחב. תרומתו העצומה למאמץ המלחמתי של בריטניה סללה את דרכו של וייצמן למעגלי ההשפעה המרכזיים ביותר בלונדון. הוא ניצל את השפעתו כדי להשיג מהבריטים את “הצהרת בלפור” – ההכרה הבינ”ל הראשונה בזכותו של עם ישראל לבית לאומי בארץ ישראל, ועוד מהמעצמה שעתידה לשלוט בא”י בשלושת העשורים הבאים. אחרי המלחמה עסק וייצמן בעיקר בפעילות מדינית. הוא היה לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, והקים את הסוכנות היהודית. יחסיו המתוחים עם דוד בן גוריון, הובילו אותו בסופו של דבר לתפקיד ייצוגי בעיקרו, ועם הקמתה של מדינת ישראל מונה לנשיאה הראשון. וייצמן לא הספיק לצקת תוכן מדעי רב לתפקיד הנשיא, בין השאר עקב בריאותו הלקויה. מכון זיו ברחובות, שבסמוך אליו התגורר, נקרא על שמו עוד בחייו והיה ב-1949 למכון וייצמן.

פיסיקה והיסטוריה

חיים וייצמן הלך לעולמו ב-1952, וראש הממשלה בן גוריון החליט להציע את התפקיד למדען אחר, שאמנם לא היה ישראלי, אך היה ככל הנראה אחד היהודים המפורסמים ביותר בעולם. אלברט איינשטיין, שנולד בגרמניה וקנה את השכלתו המדעית בשווייץ, היה אחד מגדולי הפיסיקאים בהיסטוריה, בין השאר בזכות תורת היחסות הפרטית והיחסות הכללית, ששינו לחלוטין את האופן שבו אנו מבינים את העולם. עם עליית הנאצים לשלטון היגר איינשטיין לארה”ב, והצטרף לאוניברסיטת פרינסטון. לשם בא בנובמבר 1952 שליחו של שגריר ישראל בארה”ב, אבא אבן, והגיש לו הצעה רשמית להתמנות לנשיא השני של מדינת ישראל. איינשטיין דחה את ההצעה וכתב בין השאר כי אין לו הגישה המתאימה או הנסיון הדרוש למילוי המשרה הרמה. בעקבות סירובו של איינשטיין, נבחר לנשיא ח”כ יצחק בן צבי, שאמנם לא היה איש מדעי הטבע, אך היה חוקר פורה של תולדות ארץ ישראל. עם מותו, ב-1963, נבחר לתפקיד חבר-כנסת אחר (ושר לשעבר), זלמן שז”ר, שגם הוא היה חוקר היסטוריה, בעיקר פרקים בהיסטוריה של היהדות והחסידות.

חוזרים למכון וייצמן

ב-1973 סיים שז”ר תקופת כהונה שניה, והכנסת נדרשה למנות את הנשיא הרביעי. מחלוקות בתוך מפלגת השלטון – העבודה – הביאה את מזכיר המפלגה אהרון ידלין ואת השר ישראל גלילי, לחפש מועמד חלופי על פני מי שהסתמן כמועמד המפלגה לנשיאות, סגן יו”ר הכנסת יצחק נבון. הם פנו לפרופ’ אפרים קצ’לסקי ממכון וייצמן, והצליחו להביא לבחירתו למועמד המפלגה בהצבעה חשאית במרכז, מה שסלל את בחירתו גם בכנסת.

קצ’לסקי עלה לארץ מפולין בילדותו, וקיבל תואר דוקטור לביוכימיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ב-1941. במקביל היה חבר ב”הגנה”, ולאחר סיום לימודיו עמד בראש המערך המדעי שלה. עם קום המדינה מונה למפקד חיל המדע של צה”ל, וב-1949 הצטרף למכון וייצמן, הקים את המחלקה לביופיסיקה ועמד בראשה. גם אחיו, אהרן (קציר) הצטרף למכון וניהל את המחלקה לפולימרים, עד שנרצח בפיגוע בנתב”ג ב-1972. קצ’לסקי עסק בעיקר בחקר המבנה של חלבונים, ופיתח עם תלמידיו חלבונים מלאכותיים קטנים, שהניחו את הבסיס למחקרים רבים (פולימרים קצרים כאלה היו למשל הבסיס לתרופת הקופקסון נגד טרשת נפוצה, שפותחה במכון בראשות תלמידו של קצ’לסקי, מיכאל סלע). בשנות ה-60 פיתח שיטה לקישור חלבונים למשטחים שונים, שיטה שהפכה כלי עבודה מרכזי בתעשיית התרופות ובמחקר ביולוגי. הוא עסק רבות גם בחינוך מדעי, וראה משימה לאומית בהקמת דורות חדשים של מדענים. כשנבחר לנשיא המדינה, עברת גם הוא את שמו לקציר, כמו אחיו המנוח. גם כנשיא עסק רבות בענייני חינוך. לאחר תקופת נשיאות אחת שב למכון וייצמן, והמשיך לעסוק במדע כמעט עד מותו ב-2009. לאחר תקופת נשיאותו של קציר, עבר בית הנשיא לידיהם של פוליטיקאים מהשורה. יצחק נבון, חיים הרצוג, עזר וייצמן (אחיינו של הנשיא הראשון), משה קצב ושמעון פרס. רבים מהם היו משכילים ויודעי ספר, קצתם אף כתבו, אך אף אחד מהם לא היה איש מחקר במהותו, הרואה את ייעודו בהתמודדות עם אתגרים מדעיים.

ואז הגיע שכטמן
דן שכטמן נולד בת”א ב-1941, ולמד בטכניון הנדסת מכונות. לאחר מכן המשיך בטכניון ללימודים מתקדמים בהנדסת חומרים, וב-1972 קיבל תואר דוקטור. הוא עסק בחקר מתכות וב-1982, בעת שבתון בארה”ב, הבחין במבנה גבישי לא צפוי בסגסוגת שבחן במיקרוסקופ אלקטרונים. זה היה גביש בעל סימטריה מחומשת, שעד אז לא חשבו שיכול להתקיים. ואכן, מדענים רבים התנגדו לתגלית וסברו שמדובר בטעות. לימים הכירה הקהילה המדעית בקיומם של גבישים מחזוריים למחצה כאלה (“קוואזי-גבישים”), ושכטמן קיבל ב-2011 את פרס נובל בכימיה. במשך שנים רבות, וביתר שאת מאז קבלת הפרס, פועל שכטמן בלי לאות להרחבת החינוך המדעי בישראל. “אני חושב שאני יכול לשנות דברים לטובה בארץ הזאת”, אמר בעת שהכריז על כוונתו להתמודד על הנשיאות בראיון בערוץ 1. “אני עושה זאת גם עכשיו, בהמון תחומים, בעיקר בשדה החינוך, ההשכלה והיזמות הטכנולוגית. אבל מעמדה של נשיא, אני חושב שאוכל לעשות הרבה יותר”.

שטכמן לא לבד

בישראל, הרעיון של נשיא-מדען לא יושם כבר כמעט ארבעה עשורים, אבל בעולם הרחב יש לא מעט מדענים וחוקרים אחרים שהגיעו להנהגת מדינותיהם. למשל קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, היא דוקטור לכימיה קוונטית והספיקה לעבוד במחקר כמה שנים אחרי הדוקטורט, בטרם פנתה לקריירה הפוליטית. נשיא סינגפור, טוני טאן, הוא דוקטור למתמטיקה שימושית, הנשיא הקודם של איראן, אהמדינז’אד, הוא דוקטור להנדסת תעבורה ונשיא הודו לשעבר, עבדול קלאם, הוא מהנדס טילים. גם מרגרט תאצ’ר, שהיתה ראש ממשלת בריטניה, למדה כימיה, והתמחתה בקריסטלוגרפיה (התחום של שכטמן!) אצל דורותי הודג’קין (כלת פרס נובל!) בטרם פנתה לפוליטיקה. ת’אצר נהגה לומר שהיא גאה יותר על כך שהיתה ראש הממשלה הראשונה בבריטניה שהגיע מתחום המדע, מאשר על היותה האשה הראשונה במשרה הרמה. אל כל אלה אפשר לצרף גם כמה פרופסורים לכלכלה שהועמדו בראש מדינות כדי להצילן מקריסה, כמו למשל מריו מונטי, שהיה ראש ממשלת איטליה, לוקאס פפאדמוס, לשעבר ראש ממשלת יוון, ואפילו סלאם פייאד, שהיה ראש הממשלה ברשות הפלסטינית.

והערה אחת לסיום: אם יצליח שכטמן להיבחר לנשיאות, ואף יעשה חיל בתפקיד, אולי יוכל לשחזר את ההישג של מי שהיה המתנגד הגדול ביותר לרעיון הקוואזי-גביש, הכימאי האמריקני לינוס פאולינג. הוא זכה בפרס נובל בכימיה ב-1954, על תגליות מהפכניות בדבר טיבו של הקשר הכימי. שמונה שנים לאחר מכן הוענק לו גם פרס נובל לשלום, על מאבקו נגד ניסויים בנשק גרעיני. ככל הידוע, הוא מעולם לא שקל להתמודד על הנשיאות.