תובנות חדשות על נגיף האבולה, בעקבות ההתפרצות חסרת התקדים במערב אפריקה

מאחורי ההתפרצות חסרת התקדים של האבולה במערב אפריקה מצוי מין בעל יכולת אדירה להשתלט על המארח שלו.

מאחורי ההתפרצות חסרת התקדים של האבולה במערב אפריקה מצוי מין בעל יכולת אדירה להשתלט על המארח שלו. וירוס האבולה הזאירי (זאיר היא שמה הקודם של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו השוכנת במרכז אפריקה) ומשפחת הפילו-וירוסים אליהם הוא משתייך, חייבים את האלימות שלהם למנגנונים שקודם כל מפרקים מנשקם את התגובה החיסונית של המארח ואז מפרקים את המערכת הוסקולרית (מערכת כלי הדם). הוירוס מתקדם במהירות כה רבה שהיה לחוקרים קושי רב לפענח את רצף האירועים המדוייק של תקיפת האבולה את הגוף, במיוחד תוך כדי התפרצות. הרבה עדיין לא ידוע, כולל התפקיד של כמה מתוך שבעת החלבונים שהרנ”א הויראלי מייצר תוך כדי פלישה, חטיפה והשתלטות על מנגנוני התאים המארחים והתגובות החיסוניות הדרושות להביס את הוירוס לפני שהוא מתפשט בכל הגוף.

החוקרים יכולים לבחון כיצד הנגיף תוקף תאים שונים בתרבית. הם גם יכולים לצפות בהתקדמות המחלה בפרימטים שאינם אנושיים (קופי אדם)- מודל כמעט זה להתקדמות המחלה בבני אדם.

הנה כמה מהעובדות הבסיסיות שאנו מבינים לגבי איך האבולה והאדם פועלים הדדית זה מול זה.

מה האבולה עושה למערכת החיסונית?
ברגע שהנגיף חודר לגוף, הוא מתכוונן לעבר מספר סוגים של תאים של מערכת החיסון, המייצגים את הקו ההגנתי הראשון של הגוף כנגד פלישה. הוא משפיע על תאים דנדריטיים, שבאופן תקין מציגים אותות של זיהום על פני שטח הפנים שלהם ובכך משפעלים תאים לימפוציטיים מסוג T- אותם תאי דם לבנים שיכולים להרוס תאים מודבקים אחרים לפני שהנגיף משכפל עותקים רבים נוספים של עצמו. אם התאים הדנדריטיים פגומים, בעקבות המפגש של נגיף האבולה איתם, הם אינם מציגים את הסיגנל (האות) הנכון ותאי T לא מגיבים לזיהום. גם הנוגדנים, התלויים בתאי T לאקטיבציה שלהם, אינם מגיבים לפלישה הנגיפית. קו ההגנה הראשון של מערכת החיסון משותק, דבר המאפשר לנגיף להתחיל להתרבות באופן מיידי ומהיר בתאים אליהם פלש.
אבולה, כמו נגיפים רבים אחרים, פועל בחלקו ע”י אינהיביציה (עיכוב, עצירה) של אינטרפרון- סוג של מולקולה בה תאים משתמשים לעכב התרבות נגיפית. במחקר חדש שפורסם לאחרונה בכתב העת Cell Host & Microbe, חוקרים מצאו שאחד מחלבוני האבולה, הקרוי VP24, קושר וחוסם את חלבון התובלה המצוי בשטח הפנים של תאי מערכת החיסון שלהם תפקיד חשוב במסלול האינטרפרון, ובכך למעשה משתק את האינטרפרון ופעולתו.
מסקרן לציין שהלימפוציטים עצמם לא מושפעים ולא נפגמים ע”י הנגיף, אך סדרה של פקטורים אחרים- חוסר סטימולציה של תאים מסויימים וסיגנלים רעילים של אחרים- מונעים מתאי מערכת חיסון מרכזיים אלה אפשרות להשיב מלחמה.
איך אבולה גורם לדימום?
בעת שהוירוס נע בדם לעבר מקומות חדשים, תאים אחרים של מערכת החיסון, המכונים מאקרופאגים, בולעים אותו. עם בליעת הפולש הם משחררים חלבונים שמעוררים קרישה, ויוצרים קרישי דם קטנים שנעים בכל כלי הדם בגוף ומפחיתים את אספקת הדם לאיברים. הם גם מייצרים חלבונים דלקתיים אחרים המאותתים לחלבונים ולחנקן-אוקסידי, אשר פוגמים בציפוי של כלי הדם, ובכך גורמים להם לדלוף. למרות שנזק זה הוא אחד הסימפטומים העיקריים לזיהום ולהידבקות, לא כל החולים מציגים דימום חיצוני- דימום מהעיניים, האף, הפה ופתחים אחרים.
האם הוירוס מתכוונן לאיברים מסויימים?
האבולה מעורר תגובה מערכתית דלקתית כללית וחום גבוה, שעלולה לפגוע בסוגים רבים של רקמות בגוף, או ע”י הנעה של תאי מערכת החיסון דוגמת מאקרופאגים לשחרר מולקולות אינפלמטוריות או ע”י נזק ישיר: פלישה לתאים ואיכול שלהם מבפנים. אולם ההשלכות נחרצות במיוחד בכבד, שם וירוס האבולה הורס תאים הדרושים לייצור חלבוני קרישה ומרכיבים חשובים אחרים של הפלזמה.
בעקבות פגיעת הנגיף בתאי מערכת העיכול נגרם שלשול שמסכן את החולים באיבוד נוזלים ובהתייבשות.
בבלוטת האדרנל (יותרת הכליה), הנגיף פוגע בתאים שמייצרים סטרואידים שמווסתים את לחץ הדם ובכך גורם לכשל במחזור הדם שעלול למנוע אספקת חמצן תקינה לאיברים.

מה בסופו של דבר הורג את החולים באבולה?
נזק לכלי הדם שמוביל לירידה בלחץ הדם ומות מהלם ומכשל של איברים רבים.

מדוע ישנם אנשים ששורדים את הזיהום הויראלי?

חולים מצליחים יותר כאשר הם מוקפים בתמיכה וטיפול, כולל השבת נוזלים לגוף בשתייה או לתוך הוריד אולם מחקרים על דגימות דם מחולים מההתפרצות בשנת 2000 של זנים שונים של אבולה באוגנדה, אפשרו זיהוי של גנים וסמנים אחרים שמנבאים שרידה והחלמה. לחולים שהחלימו היו רמות גבוהות יותר של תאי T בדמם וכן וריאנטים מסויימים של גנים שמקודדים לחלבוני שטח פנים המשמשים לצורך תקשורת בתאי דם לבנים. מוקדם יותר השנה, מדענים גילו קשר חדש בין שרידה ורמות של החלבון sCD4OL, חלבון שמיוצר ע”י טסיות דם שלוקחות חלק בניסיון של הגוף לתקן נזק בכלי הדם. מרקרים כמו sCD4OL עשויים בעתיד להציע כיוון חדש של ריפוי שמעצים את מנגנוני התיקון החיוניים להשרדות.