חזון השיגור מהאוויר

 איחוד כוחות בין רפא”ל לתעשיה האווירית הוא חיוני לישראל

 
מאת: אמנון ברזילי 
 
  
בעוד כמה חודשים, כשישוגר לוויין הביון אופק ,5 שיחליף את אופק
,3 תיכנס תוכנית החלל הצבאית של ישראל לעידן חדש. אז יתחיל שלב
היישום של בניית מערכת המודיעין הלוויינית, שנועדה להגביר את
יכולת ההתראה מול איום הטילים להשמדה המונית שמפתחות איראן,
עיראק וסוריה.

מדובר בתוכנית-עשור, בהיקף של כשלושה מיליארדי שקלים, שהחלה
בעקבות כישלון שיגור אופק 4 לפני כשלוש שנים. על פי התוכנית,
ירחפו בחלל כמה לווייני ביון, שיספקו תמונות ומידע בזמן אמת.
המטרה היא לסגור פערי זמן בין גילוי האיום לבין המענה ולהבטיח
מידע זמין ורציף של כל תנועה חשודה מצד כל גורם עוין. במקביל,
וכגיבוי ללוויינים הצבאיים, ישמשו את מערכת הביטחון גם לווייני
הצילום האזרחיים ממשפחת ארוס, שנועדו לצרכים מסחריים בעיקרם.

אך עוד בטרם שוגר הלוויין הצבאי הראשון החל במערכת הביטחון
דיון בשאלה, אם לווייני אופק, מתוצרת התעשייה האווירית,
המשוגרים על ידי משגרי שביט מתוצרתה, הם לווייני הביון הדרושים
לצה”ל. חיל האוויר מנסה להעביר את המסר, שהוא כבר אינו משוכנע
בכך. בסמינר שקיים מכון פישר בתל אביב (שהוקם על ידי עמותת חיל
האוויר) לפני כמה שבועות – בנושא זירת האוויר והחלל מנקודת
המבט של מדינות קטנות ובינוניות – דיבר מפקד חיל האוויר, האלוף
דן חלוץ, על העדיפות שיש לתת לפיתוח
מיקרו לוויינים למטרות ביון. היתרון של לוויינים קטנים, אמר
חלוץ, הוא בכך, שאפשר לשגרם באמצעים שמדינה קטנה כמו ישראל
יכולה לעמוד בהם. והעיקר, מנקודת מבטו של מפקד חיל האוויר –
לוויינים קטנים אין צורך לשגר מהקרקע. “שיגור אווירי יאפשר לנו
להשתמש במטוס קרב לשיגור לוויינים לתקופות קצרות, בזמן נדרש”.

המפנה בגישת חיל האוויר, אחד הדוחפים המרכזיים לפיתוח לווייני
ביון, הסתמן בסוף שלהי כהונתו של מפקד חיל האוויר הקודם, איתן
בן אליהו, והתחזק עם כניסתו של חלוץ לתפקיד. לפני השניים הוצגה
תוכנית של הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא”ל) לפיתוח מיקרו
לוויינים. התוכנית – שנחשפה בפני באי סמינר פישר על ידי סמנכ”ל
רפא”ל לפיתוח עסקי, ד”ר אבי גצלר – מציגה את “חזון השיגור
מהאוויר”. הרעיון, המתבסס בין השאר על הידע שנרכש בפיתוח
לווייני המחקר של הטכניון, “טכסאט”, שרפא”ל היתה מעורבת בו,
מציע פיתוח לוויינים שמשקלם פחות מאה ק”ג. הלוויינים ישוגרו
לחלל ממטוסי קרב אף-.15 המשגר, שיכניסם למסלול סביב כדור הארץ,
יהיה נגזרת של “אנקור שחור” (טיל המטרה, שבו משתמשים לניסויי
שיגור ה”חץ”), שנבנה על בסיס הטכנולוגיה של טיל אוויר-קרקע
“פופאי”.

התפישה של מדעני רפא”ל, של שיגור לוויינים ממטוסי קרב, מהווה
פריצת דרך חדשנית בתחום החלל. במרכזה עומד הרעיון, שעל פיו
שיגור מיקרו לוויינים ממטוסי קרב מאפשר את מזעור המשגרים. כל
זאת משום שמטוס הקרב, הטס בגובה של כ-15 ק”מ, מהווה שלב ראשון
וקריטי בהאצת הלוויין בעת פריצת שכבת האטמוספירה הצפופה. אם
המשגר לא יצטרך לבצע את הפריצה הזאת, הוא יוכל להיות קטן
בהרבה. ברפא”ל מאמינים, כי אנקור שחור, שיוסב לטיל תלת-שלבי,
יוכל להכניס בלא קושי לוויינים זעירים (כשליש ממשקל אופק)
למסלול סביב כדור הארץ בגובה של 1,500-500 ק”מ. היתרון
שלו יהיה משקלו הנמוך, כחמש טונות (רביעית ממשקל השביט),
והמבחן – לייצר מתחת לכנף מטוס האף-15 עמדת שיגור (מיתלה),
שיהיה בכוחה לשאת את המשגר – הוא בר השגה.

אין ויכוח על היתרונות המבצעיים של שיגור לוויינים ממטוסי קרב.
השיגור מהאוויר מבטל את הצורך בהקמת אתרי שיגור קרקעיים יקרים.
הוא מאפשר שיגור לוויינים מכל פינה בעולם, וכך אפשר להשתחרר
מהמגבלה
הכרוכה בשיגור לוויינים מישראל (ממזרח למערב), הנובעת מהחשש
שהם ייפלו בשטח אויב. אך העיקר הוא העלות. ברפא”ל טוענים, כי
בייצור מסחרי יהיה מחירו של מיקרו לוויין המצויד במצלמה
ממוזערת ובמערכת תקשורת – כ-8-5 מיליוני דולרים. מחיר המשגר
יהיה כ-5-3 מיליוני דולרים. כך, בעלות שהיא מחצית מההשקעה
בפיתוח לווייני אופק, יהיה אפשר לשגר 25 לווייני מיקרו.
הלוויינים יספקו כיסוי צילומי בכל שעות היממה, של כל האזורים
הגיאוגרפיים שמהם צפויה סכנה של שיגור טילים בליסטיים לעבר
ישראל. רפא”ל טוענת, כי בתוך שנתיים-שלוש יהיה אפשר להתחיל
בייצורם.

ראש מינהלת פיתוח אמצעי לחימה (מפא”ת) במשרד הביטחון, אלוף
יצחק בן-ישראל, סבור כי הרעיון אטרקטיווי. הבעיה היא, שלתע”א
יש מונופול על בניית משגרים ולוויינים. על משרד הביטחון להביא
לשיתוף פעולה מלא בין רפא”ל לתע”א ולאיחוד הכוחות המדעיים כך
שיהיה אפשר לקדם את התוכנית הטובה ביותר בעלות הנמוכה ביותר.

 
רפא”ל רוצה לשגר לוויינים ממטוס קרב

מלחמת החלל בין התעשייה האווירית לרפא”ל
מאת אמנון ברזילי

תצלום ארכיון: פבל וולברג: לוויין הביון “אופק “3 מתוצרת
התעשייה האווירית

שתי התעשיות הביטחוניות המובילות בישראל – התעשייה האווירית
(תע”א) והרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא”ל) התמלאו באחרונה רוח
קרב. רפא”ל הוגה רעיון מהפכני לשגר לוויינים זעירים לחלל
באמצעות מטוס הקרב אף-.15 הנהלת התע”א זועמת על כך.

מנכ”ל מפעל מב”ת של התעשייה האווירית – שבו מייצרים את לווייני
הביון “אופק” – יצחק ניסן, והמשנה למנכ”ל של התע”א עובדיה
הררי, הזהירו בדיונים פנימיים מפני תוכניתה של רפא”ל. הם
טוענים כי בישראל – שבה נלחמים על כל מהנדס ומדען – הקמת מרכז
ידע נוסף ללוויינים הוא בבחינת מותרות. לכן, הם דורשים מרפא”ל
לוותר על תוכניותיה ולשתף את התע”א בידע שלה בפיתוח לוויינים
זעירים.

לחיזוק עמדתה, טוענת התע”א כי המחלוקת היכן ימוקם מרכז הידע
הישראלי לפיתוח וייצור לוויינים, הוכרעה כבר ב-.1983 אז קבע שר
הביטחון, משה ארנס כי התע”א – ולא רפא”ל – תהיה זו שתייצר את
לווייני הביון והתקשורת של ישראל. מאז ההחלטה של ארנס יוצרו
במפעל מב”ת לווייני “אופק” ולוויין התקשורת “עמוס”.

מנכ”ל רפא”ל, גיורא שלגי, נחוש בדעתו לקדם את מיזם הלוויינים.
הוא שואב עידוד מכך שהחברה, לראשונה בתולדותיה, סיימה את
פעילותה לשנת 2000 ברווח של מיליון ש”ח.
לפי הידוע, אין בעולם תוכנית לפיתוח לוויינים שישוגרו ממטוסי
קרב. בתע”א מגלים ספקות לגבי האתגר שהציבה לעצמה רפא”ל. “אילו
אפשר היה לבנות לוויינים זעירים יותר מהמודל של אופק, היינו
עושים זאת בעצמנו”, אומר גורם מרכזי בתעשיות הביטחוניות שהיה
שותף לבניית הלוויינים. אותו גורם גם מטיל ספק אם מטוס קרב
יכול לשגר לוויין לחלל. לדבריו, אין בעולם משגר קל משקל שיכול
לשאת לוויין להגיע לגבהים הדרושים כדי להכניסו למסלול מסביב
לכדור הארץ.

המאבק היום, מחזיר את שתי התעשיות הביטחוניות עשרים שנה לאחור
– אל התחרות על פיתוח לווייני הביון של ישראל.

ב-1979 התקבלה בתע”א ההחלטה לפתח לוויינים קטנים במשקל של
כ-250 ק”ג. מנהל מפעל מל”מ באותם ימים, דב רביב (“אבי החץ”),
הציע בעקבות פיתוח משגר הלוויינים “שביט”, לייצר גם לוויין.
רביב סבר כי שלושת המנועים רבי העוצמה של “שביט” חזקים דיים
כדי להכניס לוויין למסלול מסביב לכדור הארץ בגובה של כ-480
ק”מ. ה”שביט”, על פי פרסומים זרים, הוא נגזרת של טיל
הקרקע-קרקע (טק”ק) “יריחו”. מפעל מב”ת, בהנהלתו של שמואל
אלקון, הרים את הכפפה.

בראש הפרויקט הוצב ד”ר משה ברלב, שעמד בראש תחום פיתוח של
טילים עתידיים. בשנת 1982 הגישה התע”א למינהלת פיתוח ואמצעי
לחימה (מפא”ת) במשרד הביטחון הצעה משולבת של שני מפעליה – מל”מ
ומב”ת – לפיתוח המשגר והלוויין.

רפא”ל הקדימה את התע”א בתוכניות החלל. בספרו “רפא”ל”, כותב
מייסדה מוניה מרדור, כי כבר ב-1964 פנה ד”ר יונתן מס לארה”ב
כדי שתסייע בהצבתה של תחנה למעקב אחר לוויינים בישראל. בסוף
שנות ה-,70 כמעט במקביל לתוכניות בתע”א, התגבשה חבורה ברפא”ל
שכללה את מס, צבי עבר וד”ר מרסל קליין שהציעה לייצר לוויין.
לראש הפרויקט מונה קליין.

עד מלחמת לבנון סברה רפא”ל כי משרד הביטחון יעדיף את הצעתה. אך
התפטרות השר אריאל שרון ומינויו של משה ארנס, כמו גם מינויו
למנכ”ל של האלוף (מיל'') מנחם מרום, שינו את התמונה. חילופי
הגברי והתארכות התחרות איפשרו לתע”א להתארגן טוב יותר. החברה
מצאה “לקוח זר” שהיה מוכן להשתתף במימון הפרויקט. כך הגישה
התע”א הצעה זולה ב-%50 מזו של רפא”ל. ארנס העדיף את התע”א
מנימוק כלכלי, ובתחילת 1983 הוחלט כי התע”א תבנה את הלוויינים.

המחלוקת בשנת 2001 מורכבת יותר. לתע”א יש כבר יכולת מוכחת
בפיתוח עצמאי של לוויינים ומשגרים. רפא”ל, לעומת זאת, מדגישה
את תרומתה לפיתוח משגר הלוויינים בן שלושת השלבים (מנועים) של
ה”שביט”. אמנם התע”א פיתחה את המנוע הראשון והתעשייה הצבאית את
המנוע השני, אך רפא”ל גאה בפיתוח המנוע השלישי. זאת, מכיוון
שבעוד ששני המנועים הראשונים מביאים את ה”שביט” למהירות של 3
ק”מ לשנייה, הרי שהמנוע השלישי מוסיף לתאוצת הטיל 5 ק”מ לשנייה
– תוספת המהירות המאפשרת ל”שביט” לחדור את שכבת האטמוספירה
ולהגיע למסלול ההקפה הרצוי.

את הידע שלה בתחום השיגור צברה רפא”ל מפיתוח מגוון עשיר של
טילים רבי עוצמה. האחרון שבהם הוא הטיל “אנקור שחור” המהווה
מטרה בתרגילי הניסוי של טיל היירוט חץ. בניגוד לטילי
אוויר-קרקע שנועדו לפגוע במטרות קרקעיות, “אנקור שחור” המשוגר
ממטוס קרב, נדרש לנסוק לגבהים של עשרות רבות של ק”מ. בדרך זו
מנסה “אנקור שחור” את כוחו של הטיל “חץ” לדלוק אחר טילים
בליסטיים הנורים לעבר ישראל.

כך יוצא שבזכות שיתוף הפעולה עם התע”א בניסויי ה”חץ”, פורצת
רפא”ל דרך בתחום השיגורים. כמו בתע”א, מציאת פתרון בתחום
השיגור, הוא המפתח של רפא”ל לפריצה לחלל. פיתוח הלוויין הזעיר
יהיה השלב הבא.
ארנס: כל החלטה, לגופו של עניין
מי שהיה שר הביטחון, משה ארנס, מגיב לטענה כאילו הכריע ב-1983
היכן ימוקם מרכז הידע הישראלי לפיתוח וייצור לוויינים. “ההחלטה
שלי לגבי פיתוח המשגר והלוויין שחשבנו להצמיד אליו היתה
נקודתית. מעולם לא היתה כוונה לבנות דוקטרינה, אוניוורסלית,
שתחזיק מעמד 30-20 שנה, לפיה, רק התע”א תבנה לוויינים. איש לא
חשב בראשית שנות ה-80 שנבנה מספר לויינים. כל החלטה על פיתוח
לוויינים בעתיד צריך לבחון לגופו של עניין”.

במשרד הביטחון מציינים כי אין להחלטה של ארנס משנת 1983 שום
מסמך מחייב. גם אין כל החלטה שמגבילה את המשרד לקבל החלטות
עתידיות בתחום פיתוח לוויינים.'
הופיע בעיתון הארץ, 4/1/2001{
 
 
*אתר הידען היה חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ עד סוף 2002