"לא ידעתי שיש מקצוע כזה מדען עד שהגעתי למכון ויצמן ללמוד לדוקטורט וראיתי איך עובדים כאן"

פרופ' עדה יונת  זוכת פרס נובל לכימיה לשנת 2009, בראיון  מיוחד לאתר הידען רגע לפני טקס פרס נובל שיתקיים היום (חמישי) בשטוקהולם

פרופ' עדה יונת מקבלת את פרס נובל, הערב בשבדיה. צילום מתוך השידור בערוץ 1- אבי בליזובסקי
פרופ' עדה יונת מקבלת את פרס נובל, הערב בשבדיה. צילום מתוך השידור בערוץ 1- אבי בליזובסקי

בילדותה העריצה פרופ' עדה יונת את מארי קירי, שהשבוע היא צועדת בעקבותיה אל בימת טקס פרס נובל בכימיה, האישה הרביעית בסך הכל שזוכה בפרס. ואולם הערצה זו לא עזרה לה בשיעורי הכימיה. בראיון משותף לאתר הידען ולכתב העת גלילאו שנערך בשבוע שעבר במכון ויצמן, רגע לפני נסיעתה לשטוקהולם היא מספרת: "המורה לכימיה קרא לי ראש כרוב. למעשה כל הכיתה היתה ראש כרוב ועדה הכי גדול. הוא מאוד אהב אותי, בעיקר, כשהוא החליט שאני פטפטנית והיה מוציא אותי החוצה הייתי רוחצת את הכלים במעבדה.  אז היה מוציא אותי החוצה מבלי שאפטפט. היה נכנס לכיתה – היום נלמד על מלחים, עדה למעבדה."

ש: באיזה גיל חשבת שתרצי לעסוק בכימיה?

פרופ' יונת: "אף פעם לא חשבתי שאעסוק בכימיה או במדע בכלל לא ידעתי שיש מקצוע שקוראים לו מדען. ידעתי שלומדים מדע באוניברסיטה אבל אחר כך הולכים לעבוד במעבדות, בבתי חולים, בבתי חרושת. לא ידעתי בדיוק מה מדענים עושים אחרי שהם לומדים, אני מוכרחה להגיד שלא נכנסתי לזה לעומק.  לא היה לי זמן. גם ידעתי שצריכים ללמוד באוניברסיטה כדי להיות מורים בתיכון. בזמן הצבא  למדתי להיות מורה בבית ספר עממי וידעתי שכדי ללמד בתיכון אני צריכה עוד תעודה. לא ידעתי שיש אנשים, שבאים לעשות את מה שמעניין אותם ועוד מקבלים על זה משכורת."

"רציתי ללכת לקיבוץ כי זה מה שחשבתי שצריך בארץ. אבל אמי היתה ממש חולה והיה לה קשה, ולכן נאלצתי לעבוד כדי לעזור בפרנסה, בצרכים של המשפחה. אחותי קטנה ממני בתשע שנים. כשאני הייתי בת עשרים היא היתה רק בת 11.  אמי הפסידה את כל ההון של המשפחה לאחר  שקבלה את דמי המפתח עבור הדירה בירושלים, והתכוונה להשתמש בכסף לתשלום עבור הדירה בתל אביב, בדרך, בין הרגע שהיא עלתה על האוטובוס בירושלים לבין הרגע שהיא ירדה בתל אביב התחולל הפיחות הגדול של 1952 וערך הכסף הצטמק בשליש. זה היה כל הקפיטל של המשפחה. חשבתי שאם אלך לקיבוץ לא אוכל לעזור בפרנסת המשפחה. האוניברסיטה לא עלתה לי וקיבלתי את כל המלגות שאפשר וגם כמה פרסים ואפילו עבדתי בשעות הפנאי בכל מיני עבודות קטנות והרווחתי יותר מאמי שהיתה פקידה במשרד ממשלתי במשכורת נמוכה. "

בתואר הראשון למדתי כימיה היות  ואהבתי מקצוע זה לצד אהבתי  לפיזיקה. כשבאתי ביקשו ממני לרשום עדיפויות. רשמתי בעדיפות ראשונה כימיה ובשניה פיסיקה (כי היו הרבה יותר מדי מועמדים וממילא היה קשה להתקבל לכימיה) ושלישית מתמטיקה – לשם קיבלו כל מי שלמד מגמה ריאלית, מה שמכנים היום 5 יחידות. במהלך השנה תלמידים רבים פרשו.

וכך קרה שלמדתי כימיה בתואר ראשון. אחר כך ראיתי שיש גם כימיה פיזיקלית אז קצת נרגעתי. אותו סיפור היה לי עם ביוכימיה. אהבתי את המקצוע הזה יותר מאשר שאר הכימיות –האורגנית, האינאורגנית.

לא למדנו הרבה ביוכימיה בתואר הראשון, אבל עניין אותי יותר להבין את תהליכי החיים מאשר תהליכים המתרחשים באבנים. ולכן לתואר שני נרשמתי לביוכימיה ואז ראיתי שבמסגרת הביוכימיהיש מקום אחד לביופיסיקה, נרשמתי והתקבלתי. אהבתי את זה מאוד, אבל אפילו כשעשיתי מאסטר לא חשבתי על קריירה מדעית או עלי כמדענית. עד אז הכרתי את המדענים כמורים. כשהגעתי הנה למכון ויצמן וראיתי אותם, אמרתי טוב, נעשה דוקטורט, וככה זה המשיך.

איך כמעט היתה פרופ' יונת מדענית טילים ברפא"ל

בתשובה לשאלתי אודות הדברים שפורסמו לפיהם היא למעשה כמעט פוטרה מהמכון בשלב מסוים סיפרה פרופ' יונת כי כאשר הסתיימה תקופת עבודתה הראשונית כמדענית צעירה במכון ויצמן היא כמעט פוטרה מהמכון, אך אף אחד לא טרח לומר לה זאת. "מי שהיה מנהל כוח אדם באותה תקופה הודיע לספריה ולשאר הגורמים על כך שאני מסיימת את תפקידי, רק לי לא הודיעו על כך והייתי צריכה לשמוע מאחרים."

פרופ' עדה יונת במעבדתה. צילום: אבי בליזובסקי
פרופ' עדה יונת במעבדתה. צילום: אבי בליזובסקי

התקופה היתה זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים. במלחמה יעצה  יונת לאנשי רפא"ל איך לכתוב תוכנה במטרה להגביר את דיוק הטילים שלהם, ובאמצע תהליך הפיטורין ממכון ויצמן מקבל אותו מנהל כוח אדם (שיונת מעדיפה שלא להזכיר את שמו) הצעה למשרה קבועה של עדה ברפא"ל לתקופה בלתי מוגבלת. "הוא העביר את המידע למזכירות המדעית והם האריכו את המינוי שלי כמדען זוטר לעוד בשנתיים רק לאחר שבוע, הוא רמז לי בעדינות שהיתה פניה מרפא"ל שמבקשים לראיין אותי." מסכמת פרופ' יונת.

עוד פרטים מהראיון שיעסקו בעיקר בהיבט המדעי יתפרסמו בגליון חודש ינואר של כתב העת גלילאו. בראיון היא מספרת על ההשגים ועל הקשיים שהיו בדרך לפיענוח מבנה ותפקוד הריבוזום, ועל המירוץ של שלוש מעבדות שהשיגו את המטרה בשלהי שנת 1999.  בפרט התחרות מצד המעבדה של פרופ' תומס שטייץ באוניברסיטת ייל. למעבדה זו משאבים גדולים בהרבה מאשר למעבדתה של פרופ' יונת במכון ויצמן, דבר המתבטא בין היתר במספר המדענים והחוקרים המועסקים במעבדה, 35 בייל לעומת מספר מצומצם של משרות במכון ויצמן. עם זאת, במחקר היו שותפים הרבה יותר אנשים, גם כאלו שתרמו מקטעים קטנים של העבודה, שבחלק מהמקרים היו חשובים, לכולם היא מפרגנת בהרצאותיה במידה שווה. השבוע תהיה לה הזדמנות חגיגית להודות להם בהרצאת הנובל המסורתית, שבה מספר כל זוכה על תגליתו החשובה ביותר, ועל הדרך שעבר עד שהגיע אליה.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

13 תגובות

  1. כפי שציינתי – מניסיוני זו ממש אינה בעיה.
    אם אתה מורה טוב הבעיה בדרך כלל הפוכה ואתה צריך לא פעם לסרב לתלמידים שמבקשים שיעורים או להקטין את תדירות השיעורים לתלמיד.

  2. השאלה היא לא אם שעה ביום היא עומס,
    אלא אם מקבלים מספיק תלמידים כדי לתמוך בשעה ביום.

  3. אבשלום:
    נו באמת! שיעור אחד ביום קשה לתת? אין קל מזה! כשאני נתתי שעורים פרטיים לא היה יום שבו נתתי פחות משלשה שיעורים.

  4. כדי להגיע להכנסה של 3000 ש"ח בחודש ובהנחה שאתה מורה מחונן המצליח לגבות 150 ש"ח מתלמידיו אתה צריך לתת 5 שיעורים בשבוע מדי שבוע.
    זה בהחלט מספר לא טרוויאלי ועוד לא דיברנו על תקורות של זמן.
    משרות עוזר בטח לא ניתנות בשנה ראשונה וגם לא בדיוק בשניה ממה שאני מכיר.

  5. אבשלום:
    באמת מופיע רק תיאור אנקדוטאלי אבל צריך להביא בחשבון את העובדה שלתלמיד מוכשר יש יותר שעות פנאי מלאחרים.
    ילדי אמנם לא נאלצו לעבוד בזמן הלימודים אבל היה להם הרבה זמן חופשי ואין לי ספק שיכלו להרוויח בו לא מעט כסף.
    במחשבה שנייה – אני אפילו נזכר כרגע שבני הבכור עבד תקופה מסוימת בשביל הכיף והכין מערכי שיעור לחברה של הוראה באינטרנט אבל אין לי מושג כמה הרוויח שם. אצטרך לשאול אותו בהזדמנות.

    חשוב על מתן שיעורים פרטיים: זה עניין משתלם ביותר עם שעות עבודה גמישות ואפשר להרוויח הרבה יותר מ3000 ש"ח בחודש.
    חשוב גם על כך שמי שממלא משרה כלשהי באוניברסיטה (ותלמידים מצטיינים יכולים לקבל כאלו משרות) כמו בודק תרגילים – הרי שבנוסף לשכר שהוא מקבל (על עבודה קלה ביותר) הוא גם פטור משכר לימוד (לפחות כך זה היה בזמן שאני למדתי).

  6. אני מודה שאין אלא רק את התיאור האנקדוטלי שלה,
    "עבדתי בעבודות קטנות בשעות הפנאי".
    אני משווה בין זה ובין משרות הסטודנטים שיש היום ואני רואה שכדי לעבוד בהם ולקבל נגיד 3000 ש"ח, צריך הרבה יותר מעבודה בשעות הפנאי.

  7. אבשלום:
    אתה לא מקבל את טענתי.
    האם אינך מקבל גם את טענתה שעבדה בכל מיני עבודות קטנות?
    האם אתה חושב שהייתה עובדת בהן לו הספיקו המלגות לפרנסתה?

  8. מיכאל, האם הם קיבלו מספיק מלגה עד כדי שתהווה משכורת + פטור משכר לימוד?
    נדמה לי שהיום זה לא כך.
    או במלים אחרות אני לא מקבל , את התיאוריה ה"אליטסטית" שלך לפי דעתי פשוט הורעו תנאי הלימוד,
    והרבה אנשים שהיו במצבה של יונת כפי שתואר בראיון איתה היום לא היו יכולים להרשות לעצמם ללמוד.

  9. אבשלום:
    וכי מה הפלא?
    לא כל אחד מקבל מלגות. זה דבר שנותנים רק למצטיינים.
    אני יכול לומר לך שגם בימינו מקבלים המצטיינים המון מלגות.
    לא אביא את עצמי כדוגמה כי אני לא מ"ימינו" אבל שני בני קבלו גם הם כל מלגה אפשרית במהלך הלימודים שלהם לתואר ראשון.

  10. אין ספק שאישה נפלאה,
    אותי עניין דווקה נקודה אחת בודדה שאותה נראה לי חשוב להציג,
    עניין המלגה, אותה נקודת מפתח ,שאוזכרה בדרך אגב בכתבה,
    נראה שהיא מציגה מצב שהוא שונה מזה שיש להרבה לומדים לתואר ראשון בימינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן