מחקר בסיסי עצמאי הוא הכלי היעיל ביותר מבחינה כלכלית וחברתית ואסור לפגוע בו
מחשבות אישיות של יצחק פרנס על המוח ועל המדע
מחקר בסיסי עצמאי הוא הכלי היעיל ביותר מבחינה כלכלית וחברתית ואסור לפגוע בו
לאחרונה אנו שומעים ביקורת שלילית על המערכת האקדמית האוניברסיטאית ועל עקרון החופש האקדמי. הביקורת מלובה על ידי שני תהליכים עיקריים: מצד אחד, התבטאויות פוליטיות של אנשי אקדמיה ומצד אחר אנשי אקדמיה, בעיקר כלכלנים, הטוענים (לשמחת האוצר) כי נושאי מחקר שונים הם נעדרי משמעות או תועלת לחברה.
בדיון בסוגיות האלה, חשוב להבדיל בין חופש דיבור לחופש אקדמי. חופש דיבור הוא הזכות הטבעית של כל אדם להביע את דעותיו כל עוד אין בהם עברה על החוק. כשם שלפוליטיקאים ולעיתונאים מותר להתבטא בנושאים שונים, כך גם לאנשי אקדמיה מותר להתבטא ולהביע דעות, לעתים מרגיזות, בלי להזדקק לאצטלה של חופש אקדמי. מבחינתי אין לדבריהם משקל יתר בנושאים שאינם בתחום האקדמי המקצועי שבו הם עוסקים. בקיצור, אז הם אמרו.
הביקורת על החופש האקדמי חמורה בהרבה ועלולה לפגוע במחקר המדעי לטווח קצר ובוודאי לטווח הארוך. מהו החופש האקדמי? חופש אקדמי הוא הזכות הניתנת לכל מדען במוסד מחקר בסיסי או במוסד להשכלה גבוהה, לחקור כל נושא בתחום התמחותו. זוהי זכות גדולה שהחברה מעניקה לחוקרים ואכן מרבית החוקרים אינם מנצלים זכות זו לרעה. ההיסטוריה מוכיחה כי זוהי הדרך היעילה ביותר ובמקרים שבהם החברה, או הדת, ניסו להתערב בעיקרון הזה, הנזק למדע ולחברה היה ללא שיעור. אמנם החברה שולטת בעקיפין במחקר המדעי בכללו על ידי הקצאת משאבים תקציביים, אבל אין היא מתערבת בנושאי המחקר האישיים של כל חוקר. מהות החופש האקדמי היא כי המדען חוקר נושאים המעניינים אותו ותורמים להרחבת הידע האנושי בלי להביא, בהכרח, תועלת מידית לחברה. ועם זאת, במושגים כלכליים ולאורך דורות אפשר לקבוע כי זוהי ההשקעה הרווחית ביותר שעשתה החברה.
אפשר לחלק את המחקר המדעי לשלוש קבוצות עיקריות: המחקר הבסיסי, המחקר התשתיתי והמחקר השימושי. המחקר הבסיסי פועל על פי עקרון החופש האקדמי. המחקר התשתיתי מאפשר לממשלה לפתח באופן מואץ נושאים בעלי עניין מועדף כגון מדעי המחשב או ננוטכנולוגיה. הממשלה מקצה יותר משאבים לנושאים כאלה, אבל נושאי המחקר הספציפיים נבחרים על בסיס שיקולים מדעיים. המחקר השימושי (והביטחוני) נערך בעיקר בתעשייה ובחברות ממשלתיות ועוסק בנושאים שנבחרו מראש לפי שיקולים חברתיים, כלכליים או ביטחוניים.
היה לי הכבוד להיות יו”ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח ולשרת שלושה ראשי ממשלה (יצחק רבין ז”ל ושמעון פרס ובנימין נתניהו יב”ל). אין לי ספק כי מכל הבחינות המחקר הבסיסי, אשר לאורך דורות פעל לפי עקרון החופש האקדמי, הוא היעיל ביותר מבחינה כלכלית ומבחינת תרומתו לחברה. המסקנה הזאת לדעתי נכונה למדעי הרוח, החברה, הטבע, מדעי החיים וכמובן המדעים המדויקים. אתן שתי דוגמאות. האם כשהחלו המדענים בעולם ובארץ במחקר לפיתוח מחשבים או שיטות מחשוב הם חשבו על תועלת לחברה? על סמך העבודות הראשוניות האלה קמו תעשיות מפוארות שהכניסו יותר כסף מכל התקציבים שהושקעו במחקר בסיסי במשך שנים רבות. נסו לדמיין עולם ללא מחשבים ואת ההשלכות החברתיות והכלכליות. וכשהקים הטכניון את המחלקה לאווירונאוטיקה לא ייצרו בארץ זנב של מטוס, אבל ההשלכות לטווח ארוך ולביטחון המדינה הן עצומות. אפשר להביא עשרות אם לא מאות דוגמאות כאלה. אבל, כאמור, גם ללא תרומה כלכלית התרומה לידע האנושי היא ללא שיעור.
המבקרים את שיטת החופש האקדמי אינם מצליחים להציע מערכת אחרת “יותר יעילה או חסכונית”, ולא בכדי. ללא חופש אקדמי, מי יחליט באילו נושאים נחקור? – הממשלה? פקידי האוצר, התמ”ס או משרד המדע? או אולי ועדות מדעיות של מדענים בכירים מן הממסד המדעי שימונו בידי פוליטיקאים? האם אנשי התעשייה, המקבלים החלטות לטווח קצר, החלטות שלפיהן הושקעו סכומי עתק ובהרבה מקרים ללא הצלחה, הם מנגנון מוצלח יותר?
המערכת האקדמית בסך הכול מיטיבה לפעול, היא אחת היעילות במדינה, ומוסיפה להשתכלל ולהתייעל באופן מתמיד. הניחו לה לנפשה ואל תפגעו בעקרון החופש האקדמי.
יצחק פרנס הוא פרופסור במחלקה לנוירוביולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, מייסד האגודה הישראלית למדעי העצב ומקים מעבדות הנוער על שם בלמונטה בירושלים.
5 תגובות
רועי (3)
אני לא בטוחה שהבנתי את השאלה שלך. יותר מתאימים ממי? מכאלה שסיימו תואר באוניברסיטה\מכללה “רגילה”? נדמה לי שלזה אתה מתכוון, אם כן, אז למי מהם אתה מתכוון בדיוק? לאלה מבינהם שטורחים לבצע את המטלות בעצמם או לכאלה שמתעלקים על אחרים שעוזרים להם לשרוד את התואר בעודם עסוקים בדברים אחרים שמעניינים אותם יותר? זה לא ברור מה ההשוואה שאתה רוצה לעשות. בכל אופן ברור שהסקרנות והרצון (וגם היכולת) ללמוד באופן עצמאי היא תכונה הכרחית (אבל לא מספיקה) לביצוע מחקרים טובים במדע. יכול להיות שבוגרי האוניברסיטה הפתוחה מציגים תכונה זו באופן יותר משכנע במהלך התואר (האם לכך התכוונת?) אבל המציאות מראה שכנראה שלא די בכך. מההכרות האישית שלי עם כמה עשרות חוקרים ומדענים פעילים, רובם המכריע (אם לא כולם) הציגו תכונה זו, ועוד כמה אחרות חשובות לא פחות, כבר בשנותיהם הראשונות באקדמיה ועל כך אני מסתמכת בעיקר.
אני לא יודע מה קורה יום, אבל כשסיימתי לימודי הנדסה ב- 2002 בת”א החבר’ה שלא מצאו עבודה הלכו לעשות תואר 2.
אלו שלא מצאו עבודה אחרי תואר 2 הלכו לעשות דוקטוראט.
ואלו מהם שלא מצאו היום מרצים בחוג להנדסה באוני. ת”א.
כן, המחקר האקדמי ממש בער בעצמותיהם…
קמילה,סתם שאלה קטנה שעלתה לי בראש בזמן שקראתי את התגובה שלך.
האם את חושבת שאדם שהתחיל וסיים תואר באוניברסיטה הפתוחה, ואנחנו יודעים שרוב הסטודנטים לא מסיימים את התואר, יותר מתאימים לביצוע מחקרים?
אני שואל את זה מפני שאת כתבת:
“לאה שכן ממשיכים למחקר הם כאלה שלא צריך להאכיל אותם בכפית וגם לא צריך לאיים עליהם שיקראו את החצי עמוד באנגלית כי זה באמת המינימום של המינימום של המינימום”.
אייל (1)
נראה שהצלחת לפספס את כל הכתבה. אתה מערבב כאן שני נושאים שאינם קשורים זה לזה (ואחד מהם אפילו לא נידון בגוף הכתבה). לימודים אקדמאיים לתואר ראשון ומחקר אקדמאי הם שני דברים שונים לחלוטין. זה נכון שברוב המכריע של המקרים מי שמגיע להיות תלמיד מחקר (תואר שני ושלישי) והלאה עברו גם לימודים לתואר ראשון אבל מדובר במיעוט (כפי שציינת גם אתה) אליו שייכים בדרך כלל האנשים הטובים יותר בעלי התכונות המתאימות יותר למחקר. בלימודים לתואר ראשון ישנם רבים מאוד שלא רוצים ו\או לא מוכשרים לבצע מחקר ברמה גבוהה ואפשר לקבל מושג טוב על היכולות כבר במהלך התואר הראשון מעבודות ופרוייקטים. האמן לי, אין רבים שמתאימים למחקר ברמה גבוהה. אלה שכן ממשיכים למחקר הם כאלה שלא צריך להאכיל אותם בכפית וגם לא צריך לאיים עליהם שיקראו את החצי עמוד באנגלית כי זה באמת המינימום של המינימום של המינימום. אותם מעטים שכבר יש להם את הסקרנות והיכולת והמוטיווציה להשתלט על כמות חומר רבה ועוד להשקיע מעבר לכך הם אלה שימשיכו והאחרים לא וטוב שכך. לא ברור לי על סמך מה כתבת משפט כמו: “מתפספסים כאלה שעם מעט עזרה (בדמות רמת הוראה מכובדת יותר) היו עולים על דרך המלך ונהפכים לחוקרים מעולים”. אני מציעה לך לדבר עם חוקרים במוסדות מובילים ולשאול אותם איך הם העבירו את שנותיהם בתואר הראשון, אני מבטיחה לך שהם לא ישבו רגל על רגל וחיכו שיאכילו אותם בכפית, ושאם היה מרצה גרוע אז הם הלכו וקראו את הסילבוס של הקורס ולמדו את הדברים בעצמם וזה אפילו בלי להזכיר את הקורסים ה”מיותרים” שהם לקחו ואת תחומי העניין האחרים שהם פיתחו על דעת עצמם. אם המטרה היחידה של התואר הראשון הייתה שלב מכין לתארים מתקדמים אז הדרישות היו צריכות להיות מחמירות פי כמה וכמה ממה שקיים היום, בדיוק כפי שמקשים על אנשים שרוצים להגיע ליחידות עילית בצבא לצורך העניין. לכן גם כל עניין הפיקוח שהזכרת כלל לא רלוונטי לחופש אקדמי.
כתבת נכון (וכאמור בלי קשר לכתבה), תלמידי תואר ראשון הם ברובם לקוחות שמקבלים שרות מהאוניברסיטה שכולל השכלה גבוהה. אין בין זה ובין עבודה מחקרית דבר. אפשר להתווכח האם ההוראה באוניברסיטה היא טובה או לא טובה ומדוע היא לא טובה יותר (ויש לכך סיבות רבות, חלקן אגב בגלל הדרישה, בין אם מפורשת ובין אם לא מפורשת, ממנגנון המוסד להתאים את התכנים והקצב לסטודנטים הבינוניים שמהווים רוב). אני אישית חושבת שרמת ההוראה במוסדות הטובים היא גבוהה למדי והאמת היא שאם להתחשב ברמת התגמול שמקבל סגל ההוראה ובמיוחד הסגל הזוטר אז אני חושבת שרמת ההוראה מעולה. אם כבר מפריע לך משהו אני חושבת שזה צריכה להיות העובדה שהגלגלים שמניעים את המחקר במוסדות האקדמיים במדינה הזו עדיין מתוגמלים באופן מחפיר ונראה שלמרות הדיבורים המצב רק הולך ומחמיר. האם אתה באמת חושב שבתנאים האלו מה שצריך לעשות זה להגביר את זרם בעלי התואר הראשון שימשיכו למחקר? מדובר בפשטות בהקצאת תקציבים ובסדר עדיפויות לאומי וכאשר מעדיפים לתקצב דת למשל על חשבון מדע אז יש לכך השלכות מיידיות גם על רמת ההוראה וזה באמת צריך להדאיג אותנו.
אליה וקוץ בה. בתוך המושג “חופש אקדמי” אכן מסתתרים מספר היבטים שליליים. יש מקום רב בלשון המעטה לשיפור יעילות המערכת האקדמית בארץ. מילת המפתח היא פיקוח. המערכת נוטה לזלזל בתלמידי תואר ראשון,, אשר מהווים אחוז נכבד מלקוחותיה, ומאפשרת למתי מעט להמשיך הלאה לתארים מתקדמים. ללא פיקוח, נוצר מצב שרבים מהסטודנטים לתואר ראשון לומדים ברמה נמוכה ולא ממצים את הפוטנציאל שלהם. כך יוצאים לתעשייה מהנדסים ברמה נמוכה מזו האפשרית, ומתפספסים כאלה שעם מעט עזרה (בדמות רמת הוראה מכובדת יותר) היו עולים על דרך המלך ונהפכים לחוקרים מעולים (עניין הלמידה העצמית נרכש. לא צריך לעשות לסטודנטים חיים קשים כדי לקבל לתארים גבוהים את אלה שלמדו לבד להסתדר לבד. אפשר גם ללמד אותם להסתדר לבד).
ובכלל, לחוסר הפיקוח השלכות רבות. משם בדרך כלל בא הסירחון, וזה דוחה לפעמים.