אבוריג`נים בטסמניה – סוף טראגי למסורת ארוכה

האירופאים נהגו להתעלל בילידים כמעט בכל מקום אליו הגיעו בין אם במכוון ובין אם דרך מחלות שהביאו, נשק שהפיצו, אלכוהול שמכרו וכו`. אבל רק מקרים מעטים של השמדת עם היו טוטאליים כמו במקרה של טסמניה

האבוריג`נים שבאוסטרליה, בדומה לילידים באמריקה, ניו זילנד, טאהיטי, הוואי, אלסקה ושאר מקומות סבלו בצורה נוראית מהכיבוש האירופאי. האירופאים נהגו להתעלל בילידים כמעט בכל מקום אליו הגיעו בין אם במכוון ובין אם דרך מחלות שהביאו, נשק שהפיצו, אלכוהול שמכרו וכו`. אבל רק מקרים מעטים של השמדת עם היו טוטאליים כמו המקרה של האבוריג`נים של טסמניה (רבים כותבים “טזמניה” אך אחרי בדיקה, מסתבר כי הדרך הנכונה לכתוב את השם היא טסמניה – Tasmania). זהו סיפור טראגי שכולל סיפורי זוועה נוראיים. אני מזהיר מראש שכמה מהקטעים במאמר זה קשים עד כדי כך שהיה לי קשה לכתוב את המאמר הזה.

ראוי לציין שביום רביעי, ה- 13.2.2008 נאם קווין ראד, ראש ממשלת אוסטרליה, נאום היסטורי וחשוב ובו התנצל בפני האבוריג`נים וצאצאיהם על הסבל, ההתעללות, הפגיעה, חטיפת הילדים ושאר הזוועות שנעשו להם. זה היה יום היסטורי וחשוב והנאום היה מרגש מאוד. אוסטרלים רבים וביניהם גם אלפי אבוריג`נים התאספו כדי לשמוע את הנאום שהועבר בשידור חי בכלי התקשורת, רבים הזילו דימעה ואחרים פשוט לבשו חולצות שהיה כתוב עליהם “תודה”.

הנה כתבת ווידאו מאתר YNET אודות ההתנצלות הפומבית הזו.

האבוריג`נים בטסמניה לפני הגעת האירופאים

טסמניה היא אי גדול למדי (68,400 קמ”ר) שנמצא מדרום ליבשת אוסטרליה. כיום טסמניה היא חלק בלתי נפרד מאוסטרליה ואוכלוסיתו מונה כיום כחצי מליון איש. רוב האי נותר פראי, בדומה לניו זילנד, והוא מהווה יעד תיירותי בעל נופים עוצרי נשימה. אלא שההיסטוריה של טסמניה אפלה במיוחד.

האבוריג`נים הגיעו לאוסטרליה דרך דרום אסיה לפני לפחות 50,000 שנה ובמהרה התפשטו ברחבי היבשת. לפני כ- 24,000 שנה, בעקבות תקופת קרח, נוצר מסדרון יבשתי לאי טסמניה, ולפחות קבוצה אחת של אבוריג`נים עברה לאי והתפשטה בו. אברהם שקד מספר בספרו “האבוריג`נים” על אתר פרהיסטורי מלפני כ- 23,000 שנה שנמצא בצפון מערב האי ועל מערת פרייזר בדרום טסמניה (קוטינקה בשמה האבוריג`ני) שבה נמצאו שרידים של מתיישבים מלפני כעשרים אלף שנה. ככל שידוע לנו, זו הנקודה הדרומית ביותר שאליו הגיע המין האנושי בתקופת קרח כלשהי.

החיים בטסמניה של תקופת הקרח היו וודאי קשים מאוד, בדומה לתנאים באלסקה כיום. הטסמנים, ככל בני האדם בעולם, התאקלמו מהר לתנאי המחייה החדשים, ניצלו את המערות למחסה, צדו דגים, רכיכות, יונקי כיס קטנים וגם יונקים ימיים כמו כלבי ים ואריות ים. הם השתמשו בעורות ובפרוות ותפרו מהם בגדים לחמם את גופם בקור ששרר באזור. תקופת הקרח הסתיימה לפני כ- 10,000-13,000 שנה, מפלס הים עלה והותיר את התושבים שבטסמניה מבודדים מאוסטרליה ומשאר העולם.תנאי המחייה באי נותרו קשים למדי – יערות עבותים, קור עז, שלג שמכסה את האזור בחורף ועוד. מסיבה זו שמרה האוכלוסיה הטסמנית על גודל קבוע שעמד על כ- 4,000 – 5,000 איש. צפיפות אוכלוסין זו דומה לצפיפות האוכלוסין של האבוריג`נים באוסטרליה כולה.

הטסמנים פיתחו טכנולוגיה לבניית רפסודות וכלי שייט בסיסיים שאיפשרו להם להפליג בים הסוער למרחק של עד כמה קילומטרים בודדים מהחוף (יבשת אוסטרליה נמצאת במרחק של כ- 240 ק”מ מטסמניה), אך מעבר לכך הטכנולוגיה שלהם הייתה בסיסית מאוד והם השתמשו בעיקר בכלי אבן בסיסיים. באופן מסתורי נעלמו בשלב מסוים מ”ארגז הכלים” הטסמני כלי העצם וטכנולוגיית הדייג ששימשו אותם במשך אלפי שנים, והם לא הכירו את טכנולוגיות הציד של האבוריג`נים מאוסטרליה שכללו את והבומרנג והווּמֶרָה (מתקן להשלכה מדויקת של חנית). הם אפילו חסרו את האמצעים להבעיר אש בכוחות עצמם.

ככל הנראה גם מבחינה תרבותית היו להם פחות טקסים ומנהגים מקרוביהם האבוריג`נים שנותרו באוסטרליה. עד כה נמצאו רק שרידים מעטים של תרבות טסמנית – מעט ציורי קיר במערות וכמה ציורים על קליפות עץ. ככל הנראה תנאי המחייה הקשים לא הותירו להם זמן רב לאמנות ויצירה. דבר דומה ניתן למצוא גם ביבשת אוסטרליה שם מירב ציורי הקיר, הכלים והעדויות לתרבות ענפה נמצאו באזורי החופים, שם קל היה יחסית לשרוד והאוכל היה בשפע, לעומת אזורי המדבר הצחיחים שבהם נאלצו התושבים להשקיע את מירב זמנם בהישרדות.

בנוסף לכך חלו שינויים פיסיים במבנה הגוף של האבוריג`נים – הם הפכו לנמוכים יותר כדי להתמודד עם הקור, מבנה הגוף שלהם השתנה במקצת והשיער שלהם הפך למקורזל.

ג`ארד דיימונד מזכיר לנו בספרו המופתי וזוכה פרס פוליצר – “רובים, חיידקים ופלדה”, כי הטסמניים היו העם המבודד ביותר בהיסטוריה האנושית כאשר במשך למעלה מ-10,000 שנה הם נותרו מבודדים באי נידח ללא כל מגע עם עמים אחרים, ללא צפיה בטכנולוגיות חדשות וללא ערבוב גנטי מסוג כלשהו. עובדה זו הותירה את הטסמניים עם טכנולוגיה בסיסית מאוד וללא אפשרות להתקדם מבחינה טכנולוגית. מצד אחד לא היו להם את המלחמות הנוראיות שהפכו לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה האנושית, וגם לא את המגפות האכזריות שהרגו מליונים לאורך ההיסטוריה אך מצד שני כשהגיעו סוף סוף עמים אחרים, גורלם נחרץ ולא היה להם כל סיכוי להתגונן – לא מבחינה טכנולוגית ולא מבחינה גנטית שכן לא היה להם חיסון טבעי למחלות האירופאיות.

הגעתם של האירופאים

המפגש המתועד הראשון בין האירופאים לטסמנים היה בשנת 1642, אז הגיע לשםרב החובל ההולנדי ינזון טסמן, שעל שמו נקראת טסמניה. אך היה זה אירוע בודד ובמשך יותר ממאה שנה לא הגיעו שוב אירופאים לאוסטרליה. אבל אז הכל השתנה. בעקבות מסעותיו של קפטן קוק, עליהם כתבתי במאמר הזה, החלו להגיע מתיישבים אנגליים בסוף המאה ה-18 כדי להקים באוסטרליה מושבת עונשין. ההתיישבות הראשונה הייתה באזור סידני ובמהלך המאה ה-19` הוקמו מושבות עונשין נוספות.

בשנת 1798 חקרו קצינים בריטיים את טסמניה ומיפו את חופיה. בשנת 1803 הוקמה בטסמניה מושבת עונשין בשם הובארט שהפכה כיום לעיר המרכזית באי. האירופאים שהגיעו למקום היו סוהרים קשוחים ופושעים קשוחים עוד יותר ובמהרה החל בטסמניה טבח עם של ממש בחסות ובעידוד הממשל המקומי. המאבק כונה באופן לא פורמלי בשם “המלחמה השחורה” (The black war).

ג`ארד דייאמונד (אותו אחד שכתב את “רובים, חיידקים ופלדה”), מספר בספרו הקודם – “השימפנזה השלישי” על האופן בה השפיעה הגעתם של האירופאים על האוכלוסיה הטסמנית: “הלבנים חטפו ילדים טסמניים בתור פועלים, חטפו נשים בתור פילגשים, הטילו מומים בגברים והרגו אותם, פלשו לשטחי ציד וניסו לגרש את הטסמנים מאדמתם. עד מהרה התמקד העימות בשטחי מחיה, הגורם השכיח ביותר לרצח עם בכל ההיסטוריה האנושית… רועה אחד הרג תשעה עשר טסמנים בתותח מתכוונן טעון במסמרים. ארבעה רועים אחרים ארבו לקבוצת ילידים, הרגו שלושים מהם והשליכו את גופותיהם מעל צוק המוכר כיום בשם וויקטורי היל (גבעת הנצחון).”(ע”מ 248)

הילידים ניסו כמובן להתנגד לגזל האדמות והטבח באנשיהם, מה שרק החריף את המצב. הממשל המקומי הקים “צוותי סיור” של אסירים בהנהגת שוטרים ואלה רדפו והרגו בטסמנים בכל מקום במסעות ציד אדם וטבח שיטתי של ילידים. באופן מזעזע למדי השתתפו במסעות ציד אלה אבוריג`נים שהובאו במיוחד מאזור סידני כדי למשש כגששים לציד הילידים הטסמנים.

ב- 1828 הוכרז משטר צבאי בטסמניה והשוטרים הוסמכו להרוג כל טסמני שימצאו. בשלב מאוחר יותר הוחלט על ריכוז האוכלוסיה הילידית במקום אחד ולשם כך הוכרז פרס כספי על ראשיהם של טסמנים – 5 לירות בריטיות לכל מבוגר ו-2 לירות עבור כל ילד.

המחלות שהביאו עימם האירופאים פגעו בילידים גם במקומות מרוחקים מהישוב האירופאי והבודדים ששרדו נפלו קורבן לאלכוהול הקטלני שגם אליו היו הילידים רגישים במיוחד.

תוך שלושים שנה בלבד הצטמצמה אוכלוסיית הילידים של טסמניה ששרדה יותר מ- 20,000 שנה בתנאים קשים במיוחד ל כ- 300 איש בלבד.

מחנות ריכוז

ג`ורג` אוגוסטוס רובינסון שהיה מיסיונר נוצרי באי, יצר קשרי ידידות עם אחת מהילידות הטסמניות שנקראה טרוגניני (Truganin). הוא למד קצת מהשפה הטסמנית וחקר את התרבות וראה בעצמו כמגן האבוריג`נים. הוא קיבל סכום גדול מהממשל כדי לרכז את אחרוני הטסמניים במקום אחד. יחד עם טרגוניני הוא הצליח ב-1833 לשכנע (לעיתים ה”שכנוע” כלל איומי רובה), את אחרוני הטסמנים טהורי הגזע לעבור למושבה חדשה באי פלינדרס – אי קטן למדי (כ- 1,300 קמ”ר) שנמצא מעט צפונית לטסמניה. הוא הבטיח להם תנאי מחייה נוחים, כי המעבר יהיה זמני בלבד ושהם יחזרו לטסמניה בהקדם האפשרי. אלא שבהגיעם לאי הם נקלעו למציאות קשה במיוחד באי סחוף רחות ונטול מים מתוקים כמעט לחלוטין. רובינסון היה בסופו של דבר מסיונר והוא ניסה בכל כוחו “להציל” את נשמות הטסמניים על ידי כך שיהפוך אותם לנוצרים טובים. השהות במחנה דמתה יותר מכל לבית סוהר עם משמעת נוקשה וכללה לימודי תנ”ך, שירת מזמורים והפרדת הילדים מההורים כדי “להקל על תהליך התִרבוּת שלהם”. המושל חסך בהוצאות במכוון בתקווה שהילידים יגוועו ברעב וממחלות וזה מה שאכן קרה. רק מעטים מהפעוטות שנולדו במקום שרדו יותר מכמה שבועות ורובם המוחלט של הילידים שהגיעו לפלינדרס מתו בעשור שלאחר הגעתם. ב-1847 נותרו רק 47 בחיים והם הועברו לתחנתם האחרונה באויסטר קוב (Oyster Cove) מדרום להובארט. ב- 1859 נותרו מהם רק כתריסר.

בשנות השישים של המאה ה-19` החלו אנשי מדע ברחבי העולם לגלות עניין באוכלוסיה הטסמנית אך הדבר הוביל למכת המחץ הסופית לילידים המסכנים. תאוריה חדשה טענה כי הטסמנים הם “החוליה החסרה” באבולוציה האנושית ומוזיאונים בכל רחבי העולם ביקשו לקבל חלקי גופות של ילידים טסמניים כדי לחקור אותם. וכך, בניגוד מוחלט לאמונה האבוריג`נית לפיה הנפש יכולה לנוח בשלווה רק כשהגוף נקבר באדמת המולדת, החלו להעביר חלקי גופות של ילידים וכלים ואביזרים שונים למוזיאונים ברחבי העולם.הנה ציטוט נוסף מספרו של ג`ארד דיימונד “השימפנזה השלישי” המספר מה עלה בגורלו של הגבר הטסמני האחרון ששרד – וויליאם לאנר (שנקרא גם “קינג בילי”) :

“לאחר מותו של הגבר האחרון, ויליאם לאנר, ב-1869, נאבקו על גופתו צוותים מתחרים של רופאים, בראשות ד”ר ג`ורג` סטוקל מהחברה המלכותית של טסמניה וד”ר ט` ל` קראותר מהאגודה הרפואית הבריטית. הללו הוציאו את הגופה מקברה ושבו וקברו אותה לסירוגין, כרתו ממנה איברים וגנבו אותם חליפות אלה מאלה. ד”ר קראותר כרת את הראש, ד”ר סטוקל את הידיים והרגליים, ומישהו אחר נטל את האוזנים והאף כמזכרות. ד”ר סטוקל הכין נרתיק לטבק מעורו של לאנר”. (ע”מ 249). למען הדיוק יש לציין כי נרתיק הטבק הוכן משק האשכים של לאנר.

טרוגניני – הטסמנית האחרונה

טרוגניני נולדה בשנת 1812 בדרום טסמניה. אביה היה צ`יף של אנשי האי ברוני והיא נחשבת עד היום לסמל הילידים הטסמנים. אלא שחייה של טרוגניני היו קשים מנשוא והסיוט האירופאי רדף אותה עד אחרי מותה.
לפני שמלאו לה שמונה עשרה נהרגה אימה על ידי ציידי ליוויתנים אירופאים. ארוסה הראשון נהרג כשהוא מנסה למנוע מאירופאים לחטוף אותה כשפחת מין. ב- 1828 שתי אחיותה נחטפו ונמכרו לעבדות בדרום אוסטרליה. מעט אחרי שהתחתנה בסופו של דבר, נהרג גם בעלה. ב-1833 עברה טרגוניני יחד עם שארית הניצולים למחנה הריכוז באי פלינדרס ומשם לאויסטר קוב. ב-1873 היא הועברה להובארט ושם נשארה עד למותה ב-1876 כשהייתה בת 64.

מותו של וויליאם לאנר ב-1869, שהיה חברה הטוב של טרוגניני, הותיר את טרוגניני כטסמנית טהורת הגזע האחרונה עלי אדמות. היא נחרדה ממה שקרה לגופתו של לאנר, בין היתר משום שהדבר היה בניגוד מוחלט לכל מה שהאמינה בו ולכן היא התחננה כי לאחר מותה ישרפו את גופתה ויפזרו בים באזור הסמוך לאזור הולדתה. אלא שתחינותיה לא הועילו. גופתה נקברה בהובארט ואחרי פחות משנתיים הוצאה הגופה על ידי האגודה המלכותית של טסמניה. השלד הועמד לתצוגה במוזיאון בהובארט וחלקים מגופתה הועברו לאנגליה.

ב-1976, מאה שנה לאחר פטירתה, הסכים המוזיאון בהובארט לוותר על השלד בעקבות לחץ ציבורי. גופתה של טרוגניני נשרפה סוף סוף ואפרה פוזר בים שליד מקום הולדתה כפי שביקשה. ב-1997 החזיר מוזיאון רויאל אלברט ממואריאל שבאנגליה צמיד ושרשרת לטסמניה וב-2002 הוחזרו פיסות שיער ועור שנמצאו באוסף בקולג` המלכותי למנתחים באנגליה.

למרות שכיום נהוג לראות בטרוגניני כטסמנית האמיתית טהורת הדם האחרונה, ראוי לציין כי אחרי מותה של טרוגניני טענה מישהי בשם פני קוצ`רן סמית` (Fanny Cochrane Smith) כי היא היא הטסמנית האמיתית האחרונה. סמית` הייתה הילדה הראשונה שנולדה ושרדה במחנה שבאי פלינדרס ובגיל 7 הועברה לפנימיה נוצרית. למרות זאת היא חשה קשר עמוק למורשת הטסמנית ולמדה ככל יכולתה על המסורת, את השפה ואת המנהגים. למרות שקיבלה מהממשלה חלקת אדמה ומענק חודשי, היא המשיכה לאסוף מזון בדרך המסורתית כולל אפילו צלילה לאיסוף צדפות ורכיכות. היא נחשבה לבשלנית מצויינת ומארחת למופת ובשנת 1899 ובשנת 1903 היא הקליטה כמה שירים מסורתיים בשפה הטסמנית שנשארו עד היום כעדות המוקלטת היחידה לשפה ולשירים הטסמניים. עד היום רבים ממי שרואים עצמם כאבוריג`נים טסמנים הם צאצאיה.

אחרית דבר

הכחדתם של הילידים הטסמנים טהורי הגזע העלימה גם כמעט כל זכר לתרבותם, שפתם, ההיסטוריה שלהם והמנהגים שאיפינו אותם. מאז נעשו נסיונות רבים לנסות ולשמר משהו מהמורשת הטסמנית, אלא שהדבר כמעט בלתי אפשרי היות והכל המורשת עברה בעל פה מדור לדור. הממצאים הבודדים בדמות כלי אבן, ציורי קיר, עדויות וחפצים, עדיין מותירים חללים רבים בתרבות הטסמנית, חללים שייתכן ולעולם לא נצליח למלא. ובכל זאת יש תקווה מסוימת – כיום נשארו כמה אלפי צאצאים מעורבים לטסמנים ואירופאים, חלקם כתוצאה מאונס והחזקה של שפחות מין טסמניות על ידי האירופאים וחלקם כצאצאים של פני סמית` – טסמנים שנולדו לעולם אחר ושונה לחלוטין מהעולם בו גדלו אבותיהם. חלק מאותם צאצאים מנסים לשמר על המסורת ומפעילים לחץ ציבורי כדי להכיר באתרי המורשת הידועים, לשמור על זכר העם שנכחד ולנסות לשמר ולו קמצוץ מהתרבות האבודה.

קריאה נוספת

• אברהם שקד – האבוריג`נים – מסע אל זמן חלום (הוצאת מפה)
• ג`ארד דיימונד – השימפנזה השלישי
• ג`ארד דיימונד – רובים חיידקים ופלדה
• ריצ`רד דוקינס – The Ancestor`s Tale
• טוני הורביץ – קווי רוחב כחולים
• אתר הקהילה האבוריג'נית של טסמניה
• ההסטוריה של האבוריג'נים בטסמניה (ויקיפדיה באנגלית)

(מאמר זה לקוח מתוך הבלוג של אמנון כרמל שעוסק בעתידנות, טכנולוגיה, מדע ועוד)