האם יש "מוח נשי"?

ואולם, כשהתעמקה בספרות המדעית נתקלה במאמר שסתר סברה זו. המחקר, שפרסמו טרייסי שורז ועמיתיה באוניברסיטת רטגרס ב-2001, בחן פרט מסוים במוח החולדה: בליטות זעירות על גבי תאי מוח, הקרויות עוקצים דנדריטיים, ושמווסתות את העברת האותות החשמליים. החוקרים הראו שכשרמות האסטרוגן עולות, לחולדות נקבות היו יותר עוקצים דנדריטיים משהיו לזכרים. שורז גילתה גם שכשחולדות זכרים ונקבות נחשפו למצב של דחק חריף, לאחר מכות חשמל בזנבם, הגיבו המוחות שלהם באופנים הפוכים: אצל הזכרים גדלו יותר עוקצים, ואילו אצל הנקבות הם פחתו.

על סמך ממצא בלתי צפוי זה, פיתחה יואל השערה על הבדלים בין המינים במוח, השערה שמעוררת מחלוקת חדשה בתחום הסוער. במקום לחשוב על אזורי מוח שונים בין נקבות לזכרים, היא הציעה לחשוב על המוח כעל "פסיפס" (שימוש חדש במונח שכבר שימש אחרים), הבנוי ממגוון מאפיינים גבריים ונשיים שיכולים להשתנות ולהתחלף. השונות עצמה והחפיפה ההתנהגותית בין המינים – נקבות לוחמניות וזכרים אמפתיים ואף גברים ונשים בעלי שתי התכונות כאחד – מעידות שאי אפשר לשייך מוחות שונים לאחת משתי קטגוריות מובחנות היטב. האיבר שמשקלו כ-1.4 קילוגרמים, השוכן מתחת לגולגולת, אינו זכרי או נקבי, אומרת יואל. עם עמיתיה בתל אביב, במכון מקס פלנק לקוגניציה אנושית ולמדעי המוח בלייפציג, שבגרמניה, ובאוניברסיטת ציריך, בחנה יואל את הרעיון על ידי ניתוח סריקות מוח בדימות בתהודה מגנטית (MRI) של יותר מ-1,400 מוחות והראתה שמרביתם אכן הכילו מאפיינים גבריים ונשיים כאחד. "כולנו משתייכים לאוכלוסייה אחת בעלת גיוון רב," היא אומרת.

כשמחקרה של יואל התפרסם ב-2015 בכתב העת PNAS, סברו מדענים בעלי דעה דומה לדעתה שזוהי פריצת דרך. "התוצאה מעמידה אתגר קשה מול התפיסה השגויה שהשתרשה," כתבה גינה ריפון, פרופסורית להדמיית מוח של תהליכים קוגניטיביים באוניברסיטת אסטון באנגליה. "תקוותי שזה ישנה את חוקי המשחק במחקר המוח במאה ה-21."

אבל חוקרים ותיקים של הבדלים בין המינים מתנגדים התנגדות נמרצת לגישה זו, וחולקים על שיטות העבודה של יואל ועל מסקנותיה, כמו גם על הפמיניזם הבולט שלה. "המאמר הוא בעצם אידאולוגיה מחופשת כמחקר," אומר הנוירוביולוג לארי קהיל מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין, וטוען שהשיטות הסטטיסטיות של יואל "מוטות" (גם אם לא באופן מודע) כדי לתמוך בהשערה שלה. ביקורות אחרות היו מדודות יותר. "יש שונות במוחם של הנבדקים, והיא מראה את זה בצורה יפה ביותר, אבל זה לא אומר שאין אזורים במוח שבממוצע יהיו שונים אצל גברים לעומת נשים," אומרת הנוירוביולוגית מרגרט מ' מק'קרת'י מבית הספר לרפואה באוניברסיטת מרילנד, החוקרת הבדלים בין המינים בחולדות.

יואל, מצידה, מסכימה שגנטיקה, הורמונים וסביבה אכן מייצרים הבדלי מין במוח. היא אפילו מסכימה שכשיש די מידע על מאפיינים ספציפיים במוח כלשהו, אפשר לנחש, ברמת דיוק גבוהה, אם המוח משתייך לאישה או לגבר. אך מה שאי אפשר לעשות, היא מדגישה, הוא את התהליך ההפוך: להסתכל על איש או אישה ולחזות את הטופוגרפיה ואת הנוף המולקולרי של מוחם או את האישיות שלהם רק משום שיודעים את מינם.

על אף שמחקרה מעורר מחלוקת, המסר העיקרי של יואל נכון, אומרת קת'רין דולק, חוקרת בתחום הביולוגיה המולקולרית באוניברסיטת הרווארד שמחקריה בעכברים תומכים בממצאים של יואל: "יש שונות עצומה בין פרטים." הכרה בעובדה זו פתחה כיוון חדש בדיון העוסק במשמעות של להיות זכר או נקבה. בעיני נוירוביולוגים, כבר אין די בחיפוש אחר הבדלי מין במוח. הדיון מתמקד כעת במקור, בשיעור ובמשמעות של ההבדלים. הדבר עשוי להשפיע במידה ניכרת על האופן שבו אנחנו מסתכלים על מין ומגדר במעבדה ומחוצה לה, וכן על השאלה אם יש צורך להתאים טיפולים תרופתיים לנשים ולגברים בנפרד. "כל החברה שלנו בנויה על ההנחה שאיברי המין שלנו מחלקים אותנו לשתי קבוצות, לא רק במונחי יכולת או אפשרות רבייה, אלא גם במונחים של מאפייני המוח, ההתנהגות והפסיכולוגיה שלנו," אומרת יואל. "אנשים מניחים שההבדלים מצטברים. שאם את נשית במאפיין אחד, תהיי נשית במאפיינים אחרים. אך זה אינו נכון. למרבית האנשים יש פסיפס מגדרי."

טענות וטענות סותרות

בשלהי המאה ה-19, הרבה לפני שמישהו בכלל חשב על MRI, ההבדל המדיד העיקרי בין מוחות גברים ונשים היה מסת המוח (שנשקלה, מן הסתם, לאחר המוות). בגלל שמוחות נשים היו קלים ב-150 גרם, בממוצע, ממוחות גברים, סברו מדענים שנשים חייבות אפוא להיות פחות אינטליגנטיות. העיתונאית אנג'לה סאיני מתארת בספרה "נחוּתוֹת: איך המדע שגה לגבי נשים – והמחקרים החדשים הכותבים את הסיפור מחדש" כיצד התעמתה פעילת זכויות האדםהלן המילטון גרדנר (כינוי ספרותי) עם מומחי התקופה וטענה שמשקל המוח ביחס למשקל הגוף, או גודל המוח ביחס לגודל הגוף, אמור להיות רלוונטי יותר כמדד לאינטליגנציה, שאם לא כן "פיל צריך להיות חכם מכולנו." כראוי, גרדנר ציוותה את מוחה למדע. הוא היה קל ב-150 גרם ממוחו של גבר ממוצע, אך משקלו היה זהה לזה של המדען הזכר המכובד שייסד את אוסף המוחות באוניברסיטת קורנל, שם אוכסן מוחה. (לידיעה, גרדנר עלתה על משהו. "מרגע שמביאים בחשבון את גודל הגוף, רוב ההבדלים בין המינים נעלמים או נהיים קטנים ביותר," אומרת ליזה אליוט, נוירוביולוגית בבית הספר לרפואה שיקגו באוניברסיטת רוזלינד פרנקלין לרפואה ומדע.)

במשך מרבית המאה שלאחר מכן, הבדלים מוחשיים בין המינים במוח היו נחלתם לא של נוירוביולוגים אלא של אנדוקרינולוגים, שחקרו הורמוני מין והתנהגות מינית. קביעת המין היא תהליך מורכב שמתחיל כששילוב של גנים על כרומוזומי X ו-Y פועלים ברחם, ומסיטים את המתג לכיוון נשיות או גבריות. אבל לבד ממערכת הרבייה ומהבחנה בין בנים לבין בנות, היו גם דיווחים על הבדלים פסיכולוגיים וקוגניטיביים בין המינים. אבל הפסיכולוגית אלינור מקובימאוניברסיטת סטנפורד, שחקרה את הנושא משנות ה-60 ועד שנות ה-80 של המאה ה-20 גילתה פחות הבדלים מן המצופה: לבנות יש כישורי שפה טובים משל בנים, ואילו בנים הצליחו יותר במבחנים מרחביים ומתמטיים. כצפוי, הביקורת לא איחרה לבוא. ג'נט הייד, פסיכולוגית באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, ביצעה מטא-אנליזה ששילבה את התוצאות של מחקרים שקדמו לזה, והעלתה, כפי שכתבה במאמר מ-2016, שנשים מצליחות במתמטיקה בדיוק כמו גברים "ושגברים ונשים דומים למדי במרבית, אבל לא בכל המשתנים הפסיכולוגיים." על סמך התוצאות האלה, פיתחה הייד השערה שהיא מכנה "השערת הדמיון בין המגדרים", הטוענת שההרכב הפסיכולוגי של גברים ונשים דומה יותר משהוא שונה.

מרגע שהטכנולוגיה אפשרה להציץ אל תוככי המוח החי, הופיעה רשימה ארוכה של הבדלי מין שלא היו קשורים לרבייה או להורות. במאמר מ-2006 בכתב העת Nature Review Neuroscience, תיאר קהיל "שטף של ממצאים מבעלי חיים ומבני אדם הקשורים בהשפעת המין על אזורים רבים במוח ועל התנהגות, ובכללם רגשות, זיכרון, ראייה, שמיעה, עיבוד חזותי של פנים, תחושת כאב, ניווט, רמות שליחים עצביים, פעולת הורמוני דחק על המוח ומצבי מחלה." בחולדות, מק'קרת'י מודדת הכול, מגודל של צברי תאי עצב המרכיבים יחד גרעין תאי במוח, ועד מספר תאי אסטרוציטים ומיקרוגליה היוצרים את מערכת התמיכה בעבור תאי העצב. "יש הוכחות שאי אפשר להפריכן לגבי הבסיס הביולוגי להבדלים במוח בין המינים החל בבעלי חיים ועד לבני אדם," היא אומרת. אבל מק'קרת'י גם מדגישה שהמקור להבדלי המין בבני אדם סבוך יותר מזה שבבעלי חיים שאינם מתמודדים עם סוגיית המגדר, כלומר עם המאפיינים הפסיכולוגיים והחברתיים של מין. "בבני אדם, עצם הדבר שמחנכים אותנו להתנהג לפי מגדר מסוים מן הרגע שאנחנו נולדים, הוא בעל השפעה ביולוגית על המוח," היא אומרת. בספרה מ-2009, "מוח ורוד, מוח כחול", אליוט מסכימה, וטוענת שפלסטיות זו, האופן שבו המוח משתנה בתגובה לחוויות, עומדת בבסיס הבדלי מין התנהגותיים יותר מאשר הביולוגיה.

הקפיצה מן המוח אל ההתנהגות מעוררת את המחלוקות הצורמות ביותר. המחקר הבולט האחרון שהואשם בכך שהוא חוטא בסטריאוטיפים (וזכה בשל כך בכינוי "נוירוסקסיסטי") דווח במאמר ב-2014 מאת רובן גור, רקל גור ורגיני ורמה, כולם מאוניברסיטת פנסילבניה. הקבוצה השתמשה בשיטת דימות הקרויה DTI, המראה את חוזק הקשרים בין תאי עצב, כדי לבחון כמעט 1,000 מוחות של נבדקים בגילאי 8 עד 22. החוקרים גילו שלזכרים היו קשרים חזקים יותר בתוך כל אחת מן ההמיספרות (השמאלית והימנית), ואילו לנקבות היו קשרים חזקים יותר בין ההמיספרות. החוקרים הסיקו "שהתוצאות מעידות על כך שמוחות זכריים בנויים כדי להקל על קישוריות בין תפיסה חושית לפעולה מתואמת, ואילו מוחות נקביים מתוכננים להקל על תקשורת בין עיבוד מידע אנליטי לזה האינטואיטיבי." (טענת נגד: המחקר לא הביא בחשבון את גודל המוח.)

בחיפוש אחר שונות

ואל תוך התסבוכת הזאת נכנסה דפנה יואל. מחקרים קודמים רבים זיהו הבדלים במאפיינים יחידים של המוח ואז השתמשו בהבדלים האלה כדי לטעון טענות בקשר לאוכלוסיות שלמות – הממוצעים בעבור נשים וגברים. יואל ועמיתיה עשו את ההפך: הם השתמשו בתמונה של ההבדלים ברמת האוכלוסייה שבהם נתקלים בקבוצה בכללותה, כדי לשאול אילו טענות אפשר לטעון לגבי מוחות יחידים. "אלה הם שני תיאורים שונים של העולם," אומרת יואל. שניהם מראים אותם ההבדלים ברמת הקבוצה. השאלה החשובה היא: מי מהם מיטיב לתאר את המוח האנושי: התיאור הראשון, שבו סוג אחד של מוח מאפיין זכרים וסוג אחר מאפיין נקבות, או התיאור השני שבו מרבית המוחות של בני האדם הם פסיפס של מאפיינים זכריים ונקביים?

יואל שאלה, למעשה, שתי שאלות: מה שיעור החפיפה במאפייני המוח שבהם יש הבדלים בין נקבות לזכרים? והאם מוחות מראים " לכידות פנימית"? השאלה השנייה היא מדד שיואל פיתחה כדי לקבוע אם כל המאפיינים במוח נתון הם גבריים או נשיים. בעזרת ארבע סדרות גדולות של נתוני MRI, זיהו החוקרים בקבוצה בכל סדרת נתונים כמה מאפיינים המראים את ההבדלים הגדולים ביותר בין זכרים לנקבות, כמו סך הנפח של גופי תאי העצב ושלוחותיהם הדנדריטיות (החומר האפור) ושל השלוחות המחברות ביניהם (החומר הלבן). הם גילו רצף של מאפיינים. מאפיינים נשיים או גבריים במובהק אכלסו את קצות הרצף, ואזור הביניים התאפיין במאפיינים מעורבים.

החוקרים בחנו כל מוח בסדרת הנתונים וקידדו כל מאפיין [ראו תיבה]. השיקול היה שאם המוחות בעלי לכידות פנימית, הרי שמאפיינים שמראים הבדלים בין המינים יהיו באופן עקבי זכריים או נקביים. נובע מכך שמעט מאוד מוחות יכילו הן תכונות נשיות והן תכונות גבריות. אבל בין 23% ל-53% מן המוחות (תלוי בסדרת הנתונים) מכילים מאפיינים משני קצות הקשת. מוחות שהראו לכידות פנימית היו נדירים, בין 0% ל-8% מאלו שנבדקו.

יואל מצטטת טיעונים בעד כיתות חד־מיניות כדוגמה מציאותית לחשיבות של גיוון. "[חינוך חד־מיני] מניח שלבנים יש סדרת מאפיינים אחת – למשל, הם פעילים יותר ויש להם פחות סבלנות – ולבנות סדרת מאפיינים אחרת. משום כך, יש להפריד ביניהם ולהתייחס לכל קבוצה באופן שונה. מה שאנחנו מראים זה שאף על פי שזה נכון ברמת הקבוצה, אין זה נכון ברמת הפרט. אי אפשר לשייך תלמידים לקבוצה שהיא פעילה מאוד, למשל בספורט, טובה מאוד במתמטיקה, ואינה חובבת שירה, או לקבוצה שהיא תמונת הראי. יש מעט מאוד ילדים כאלה."

מרבית המדענים סבורים שמחקרה של יואל, שמראה שונות, משכנע. "התרומה של יואל הייתה להראות, בעבור כל אדם בנפרד, את השונות בתוך המגדר," אומרת אליוט. "איש לא פרסם לפני כן נתונים [כאלה]." אבל רבים סבורים שהמדידות של לכידות פנימית בעייתיות. תגובה אחת למאמרה של יואל ב-PNAS הייתה ממרקו דל ג'ודיצ'המאוניברסיטת ניו מקסיקו ועמיתיו. לטענתם, ההגדרה שבה השתמשו יואל ועמיתיה ללכידות פנימית היא קיצונית כל כך עד שהיא בלתי סבירה מבחינה ביולוגית ואולי אף בלתי אפשרית. כדי להוכיח זאת, הם ביצעו מחדש את ניתוח הנתונים של יואל, אך השתמשו במערכות שונות לגמרי של משתנים ביולוגיים, והשוו למשל שונות בתווי פנים של שלושה זני קופים שונים מאוד במראם. אם השיטה של יואל נכונה, טען דל ג'ודיצ'ה, הרי שתווי הפנים של הקופים יראו הבדלים ברורים ("לכידות פנימית") בין הזנים.

על אף מראה שונה בבירור של שלושת הזנים, תווי הפנים המאפיינים של כל קוף בנפרד לרוב לא הראו לכידות פנימית, כפי שזו מוגדרת על ידי יואל, ולכן לדעת קהיל המחקר "מוטה". (בתגובה, יואל טוענת שבעוד שהלכידות הפנימית בקופים הייתה נמוכה, השונות הייתה אפסית כשכל זן נבחן בנפרד, ואילו במחקרה שלה, השונות, כלומר הפסיפס, הייתה נפוצה יותר מאשר לכידות פנימית, "וזה תומך במסקנות שלנו שמוחות של נשים וגברים אינם מהווים אוכלוסיות נפרדות בצורה מובחנת.")

המוח שלה המוח שלו: התפיסה שיש מוחות "נקביים" ו"זכריים" מושרשת בתרבות הפופולרית יותר מאשר בספרות המדעית.

הוויכוח מתמקד בשאלה מה חשוב יותר: הממוצע או הפרטים בתוך האוכלוסייה הנחקרת. התשובה תלויה פעמים רבות בשאלה הנשאלת. אבל חוקרים יכולים לבחון אותן עדויות ולהגיע למסקנות שונות. "המוח האנושי הוא אולי פסיפס, אבל זהו פסיפס בעל תבניות צפויות," כתבו אברם הולמס מאוניברסיטת ייל ועמיתיו בתגובה ליואל ב-2015, והם סבורים שתבניות אלו מצדיקות התייחסות סטטיסטית. לביולוגית אן פאוסטו-סטרלינג, פרופסורית בדימוס לביולוגיה והתפתחות מגדר באוניברסיטת בראון, שלה ביקורת כלפי המחקרים על הבדלים בין המינים, יש נקודת השקפה שונה. "התייחסות להבדלים ממוצעים מטעה אם זה כל מה שאנחנו עושים," היא אומרת. "המוח אינו ישות אחידה המתנהגת כמו משהו זכרי או משהו נקבי, והוא אינו מתנהג באותו האופן בכל ההקשרים. יואל מנסה לחקור את המורכבות של אופן הפעילות של המוח."

למחלוקת הזאת יש השלכות ניכרות במדע, בעיקר במחקר הקליני שמטרתו לטפל במחלות. בין 1997 ל-2000, הוצאו עשר תרופות מן השוק האמריקני בגלל תופעות לוואי מסוכנות ואף קטלניות. שמונה מתוך העשר היו מסוכנות יותר לנשים מאשר לגברים. ב-2013, הפחית מנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) בחצי את המינון המומלץ לנשים של זולפידם, השם הגנרי של אמביאן, לאחר שנרשמו תלונות של מטופלות על נסיעות בוקר מנומנמות. חוקרים גילו שבבוקר התרופה עדיין מצויה בגופן של חלק מן הנשים. גם כאן הופיעו טענות נגד. אליוט ושרה ריצ'רדסון, היסטוריונית של מדע ומגדר בהרווארד, טוענות שאפשר להסביר חלק ניכר מן ההבדלים בתופעות הלוואי של זולפידם בהבדלים במשקל גוף. אך משקל אינו כל הסיפור, משום שרמות השומן הגבוהות יותר בנשים גורמות לחלק מן התרופות להתפרק לאט יותר בגוף, אבל זיהוי מדויק של המשתנים החשובים באמת לקביעת מינון התרופות אמור להיות בר ביצוע [ראו: "הטיפול הרפואי והתרופתי בנשים שונה מזה של גברים".]

כתגובה לתהיות אלו ואחרות, דרשו המכונים האמריקניים לבריאות (NIH) החל מינואר 2016 שכל המחקרים הקדם-קליניים, כלומר בשלב שלפני בדיקה בבני אדם, יהיו חייבים לכלול בעלי חיים ממין נקבה. ג'נין קלייטון, מנהלת הלשכה לחקר בריאות האישה של ה-NIH, הקפידה לומר, כשהסבירה את המדיניות החדשה, שהכללת שני המינים במחקרים אין פירושה שחייבים לחפש הבדלים בין המינים. רבים סבורים שהנחיה זו היא צעד חשוב. מק'קרת'י מציינת שכמה מחלות נוירולוגיות המתחילות בגיל צעיר, כמו הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות או תסמונות על הקשת האוטיסטית, נפוצות יותר בזכרים, ואילו מחלות נוירולוגיות שמופיעות בגיל מאוחר יותר, כמו דיכאון או חרדה, נפוצות יותר בנקבות. "אל מול מצב זה, אנחנו מוכרחים להסתכל על המוח כעל איבר ביולוגי שיש בו הבדלים בין זכרים לנקבות," היא אומרת. "לא לעשות כן יהיה מעשה נפשע." אבל יואל, פאוסטו-סטרלינג ואחרים חוששים שהמטוטלת תנוע רחוק מדי. הם רוצים לקדם מחקרים שכוללים מין כמשתנה, עם מספר זהה של נבדקים ונבדקות, אך גם שמבינים, בשלב ניתוח התוצאות, שהקטגוריות "זכר" או "נקבה" עשויות לשקף משתנים שאין להם כל קשר למין. בהקשר רחב יותר, אם מחקר זה אכן ישנה את האופן שבו החברה מתייחסת למין ולמגדר, זה עשוי להיות על ידי שינוי מונחים. "הגיע הזמן לזרוק את המילה 'דימורפיזם'," אומרת אליוט. "מבנה דימורפי הוא שחלות לעומת אשכים. הבדל של 2% ביחס של החומר האפור לחומר הלבן איננו דימורפי. זוהי פשוט שונות תלויית-מין."

דולק טוענת שיש צורך "בדרך מעודנת יותר להגדיר את ההבדלים האלה." בעכברים, היא מצאה שמסלולים עצביים השולטים בהתנהגות הזיווג הזכרית מצויים גם בנקבות, בעוד שמעגלי התנהגות אימהית מצויים גם בזכרים. "תהיה זו טעות להסיק מן המחקר שלנו שאין הבדלים בין זכרים לנקבות," אומרת דולק. "אבל השאלה המאוד מעניינת היא: כיצד צצים ההבדלים האלה, וכמה הם משמעותיים?"

מק'קרת'י ויואל איחדו כוחות השנה כדי לתכנן מסגרת עבודה מתוחכמת יותר להגדרת המדדים במחקרים על הבדלים בין המינים, ולהגדרת משמעותם. הן מציעות ארבעה ממדים אפשריים: האם התכונה קבועה או חולפת; האם היא תלוית הקשר; האם יש לה אחת משתי צורות בלבד, והיא לכן באמת דימורפית, או שהיא על קשת של אפשרויות; והאם היא תוצאה ישירה או עקיפה של המין. דרך זו לתאר את עולם ההבדלים בין המינים אינה קליטה כמו המטאפורה הוותיקה של מאדים לעומת נוגה, אבל היא כנראה מדויקת הרבה יותר. ככלל, מורכבות משקפת בדרך טובה יותר את האדם. "אמא שלי היא אישה תומכת ומכילה מאוד, אבל היא גם טובה בהרבה מאבי בניווט מרחבי," אומרת אליוט. "זה פסיפס, נכון?"