נושא ההיאבקות, כצפוי, תפס מקום מרכזי, באופן יחסי כמובן, בספרות היהודית הרלוונטית, קרי בספרות החיצונית, שחלק ממנה נכתב ונערך בתקופה ההלניסטית, היינו בין המאות הרביעית והראשונה לפנה"ס
תחילה אמנה בקצרה כמה וכמה עובדות יסוד אשר בכוחן לשמש סעד באשר להשפעה היוונית-הלניסטית על תרבות הגוף בקרב יהודי ארץ ישראל: ראשית – התייחסות חיובית יותר לאוכלוסיה המקומית, ובעיקר לזו ההלניסטית; שנית – מציאות הלניסטית הבולטת כבר בספר קוהלת וקל-וחומר בספרות החיצונית, כגון בספר משלי בן סירא שנכתב ביהודה בשנת 180 לפנה"ס בקירוב; שלישית – מפעלם של הכוהן הגדול יסון ולאחריו מנלאוס, בבקשם לשוות לירושלים אופי אריסטוקרטי-הלניסטי, כשמדובר על הקמת גימנסיון ואפביון בירושלים (ועל כך כבר בפרק הבא), כשהענף הבולט בתחרויות היה ההיאבקות; רביעית – ייסודן של ערים יווניות-הלניסטיות בדמות ערי פוליס בארץ ישראל, כשעל בסיס עובדה זו ניתן להניח כי הוקמו בהן מיתקנים גימנסטיים ואגוניסטיים (תחרותיים), שהיו חלק אינטגראלי מתשתיתה של כל עיר פוליס; חמישית – מלכות בית חשמונאי הושפעה מן ההלניזם, החל במדיניות החוץ והפנים וכלה בגינונים טקסיים וחיי חצר של מלכות הלניסטית טיפוסית, כשאלה כללו גם בניית מיתקנים אתלטיים, כגון בריכות שחיה מפוארות, כאלו שנחשפו בארמון החשמונאי אשר ביריחו.
כל העובדות הללו עשויות לקרבנו להנחת ההשפעה ההלניסטית על תרבות הגוף ביהודה.
נושא ההיאבקות, כצפוי, תפס מקום מרכזי, באופן יחסי כמובן, בספרות היהודית הרלוונטית, קרי בספרות החיצונית, שחלק ממנה נכתב ונערך בתקופה ההלניסטית, היינו בין המאות הרביעית והראשונה לפנה"ס. ולעומת המקרא, שבו מופיעה רמיזה אחת בלבד על אודות ההיאבקות, אם כי מאלפת ומעניינת (מאבק יעקב והמלאך), הרי בספרות החיצונית של התקופה ההלניסטית הנידונה לא רק שמרובות הרמיזות, אלא אף בולט בהן האופי התחרותי, על הדקויות שבו, כפי שמתגלה בעולם האגוניסטיקה היוונית.
ספר המקבים מגולל את מסכת עינוייו של אלעזר, כחלק אינטגרלי מהתמודדות יהודים נוכח גזירות אנטיוכוס, כשחרף סבלו הרב לא נשברה רוחו – "אבל הוא נשא את הייסורים ומאס בלחץ וסבל את ההתעללות, וכאתלט משובח הנאבק, התגבר הזקן על מעניו" (מקבים ד' ו' 10-9).
ה"אתלט" (מיוונית – "אתלאטאר", היינו מתאבק, או זה המתחרה בכלל על פרס מקובל) משמש כאן בפי המחבר סמל ומוקד להערצה. ובעצם העובדה שהוא מביא את דוגמת המתאבק כדי להוכיח את גבורת אלעזר המתגבר על מעניו, די בה כדי להוכיח עד מה רבה היתה מודעותם של קהל שומעיו וחוג קוראיו בדורו של הבעל הספר לנושא ההיאבקות. ובל נשכח שמדובר כאן על אליגוריה, שנמשלה אמור היה להיות חינוכי-אמוני: הדבקות באל ובמצוותיו.
ועוד, התפיסה היוונית אינה נוטה לשבח דווקא את המתאבק החזק, בעל הגוף, המנצח (אולי בקלות יחסית) את יריבו החלש ממנו. נהפוך-הוא – דווקא החלש (מעין האנדר-דוג) בעמידתו, בהתמדתו, באופיו, בעוז רוחו, בתכסיסיו ובמידת הסבולת שלו, והגובר "משום-מה" על החזק, דווקא הוא הזוכה להערצה בהופכו תבוסה ברורה וודאית לניצחון. והאם לא שקולה מגמה זו להתגברותו של אלעזר, זה שנמשל לאתלט, מול מעניו, המשולים ליריביו החזקים.
ניתן אף להניח, לאור רמזים בטקסט, שמקור זה משקף אולי תמונה מעולם ההיאבקות בסגנון הפאנקרטיוני, שהיה הנוקשה והמסוכן מן ההיאבקות הרגילה. כלומר שילוב בין היאבקות לאיגרוף.
בפיסקה אחרת כורך מחבר ספר המקבים את סיפורו על אלעזר עם מיתוס הגבורה של האם (שנקראה מאוחר הרבה יותר בשם חנה) ושבעת בניה, שעמדו בעינויים ולא נוצחו כבדרך של תחרות. זאת כאשר העריץ היווני "התמודד" אתם, והעולם וכל בני התמותה התבוננו במערכה כצופים בתחרות אגוניסטית.
המחבר חותם דבריו במשפט: "מי לא ישתומם על האתלטים בעד חוקת האמת? מי לא תאחזנו רעדה בפניהם?" (מקבים ד' יז 14). לכאורה ללא קשר כלשהו לסיפור האם והבנים. עם זאת, המעבר החד מתיאור ההתמודדות של האם ובניה נוכח מכונת הפיתוי והעינוי ההלניסטית, אל המסקנה האתלטית, הינו מעניין. כלומר, אלעזר והאם ושבעת בניה נדמו לאתלטים, הזוכים במלוא השבחים על עמידתם האיתנה במאבק עם מעניהם, "כי התחרתה אז שלמות המידות הבוחרת במידת הסבלנות" (שם 12) כדברי המחבר. ושוב, לפנינו השפעה יוונית מסויימת, ואולי יתירה מזו – הלניסטית על שום השימוש בביטוי של "שלמות המידות", בבחינת האידיאל האנושי, שאיננה רואה בהיאבקות מאבק כוחני גרידא, אלא שילוב מיוחד של גוף ורוח, והיא תרה אחר מעלות הרוח והיתרונות שאינם גופניים דווקא.
גם כאן כבטקסטים הקודמים יודגש ויצויין, כי החומר שהובא בפני הקוראים היהודים, לא יכול היה שא להיות מנותק ממעגלי תודעתם, היינו מידיעתם את רזי הספורט היווני-הלניסטי.
בעל הספר החיצוני "דברי איוב" מעמיד את המאבק בין איוב לשטן על מישור הסמליות הגימנסטית והאגוניסטית, ואולי אף כפרפרזה למאבק יעקב במלאך, וכך פותח איוב ואומר: "ואני פניתי אל השטן … ואומר: בואה לפני התייצבה … צא והילחם בי …". והשטן משיב לו מניה-וביה: "כמוך כגיבור הנאבק עם גיבור והאחד הכריע את השני תחתיו, והעליון סגר את פי התחתון וימלאו חול וכיתת את כל עצמיו (קרי עצמותיו), והוא נשא זאת בגבורה ולא נכנע" (ספר דברי איוב ז 1, 3).
דומה שהמחבר כרך בכפיפה אחת את ההיאבקות עם תחרות הפאנקרטיון (היינו צירוף של היאבקות ואיגרוף, הכרוך בגילויים קשים ומסוכנים). אנו למדים זאת מן הביטויים הנ"ל (מילוי הפה בחול ושבירת העצמות). בהיאבקות, בשונה מן הפאנקרטיון, ניצח זה אשר הצליח להטיל את יריבו שלוש פעמים על הקרקע (במעין סגנון ג'ודו), בעוד שבפאנקרטיון נמשך המאבק גם על פני הקרקע, כשהיא חולית (ומכאן הביטוי "וימלאו חול") ולעיתים רווית בוץ ושתכסיסי חביקה וחניקה אינם פסולים, וניצח זה אשר יריבו הודיע על כניעתו.
בהמשך הקטע פונה השטן לאיוב (יריבו לתחרות) ומודה, כי חרף מצבו הקשה של איוב, כמתאבק שיריבו היה שרוע עליו, הפך תבוסה ודאית לניצחון, כפי שהתרחש לעיתים בזירת הפאנקרטיון. סמל דומה מצוי באחד מספרי המקבים, הלקוח מעולם המלחמה, על אודות הצמתת האויב.
לסיכום, העדויות אודות ההיאבקות המשוקעות בספרות החיצונית מעידות על מידת החשיפה של הציבור היהודי לתרבות ההלניסטית, ולא מ"קריאה בעיתונות או בצפיה בתוכניות טלוויזיוניות", אלא מתוך ראיה פיזית את הדברים, ובכך מתמצית התוצאה המעניינת של המחקר הנידון.
