בחלק מהתרבויות בעולם (ולשמחתי לא בזו שלנו) רווחת הדיעה כי אפשר "לזכך" את הנשמה על ידי כאב פיזי.
יכול להיות שזה אפילו נשמע לכם הגיוני. אבל בעולם המדע לא מספיק שזה ישמע הגיוני, ולמען האמת, ההסבר למין מנגנון כזה איננו ברור בעיני. כאשר חשים כאב, הרי שמדובר בקולטנים עצביים על פני העור או ברקמות השונות, שמעבירים את הכאב למוח. ולעומת זאת, הנשמה והמצפון...
רבות תהו ושאלו היכן מיקומם… כאבי מצפון ותחושות אשמה מורגשים אולי בכל הגוף, אך לא ניתן למקם אותם ובוודאי אינני מכירה איזור על פני הגוף שמגע בו ישכך אותם.
מהיכן אם כך מגיע הרעיון הזה – של טיהור הנשמה באמצעות כאב (לא משהו שאני ממליצה עליו)? האם זו באמת דרך לשחרור רגשי אשמה?
קבוצת חוקרים מאוסטרליה יצאו לבדוק את השאלה הזו, ופרסמו את התשובה שלהם לעניין בכתב העת Psychological Science. כדי לבחון את העניין בצורה מדעית, שישים ושניים סטודנטים נזכרו באחד משני מצבים:
מצב בו נהגו בצורה לא מוסרית, או סתם התרחשות יומיומית שקרתה להם אתמול. מיד לאחר מכן נאמר להם שהם עוברים למחקר אחר בו יבחנו את הסבילות שלהם לכאב. איך? חצי מקבוצת ה"חוטאים" עשתה זאת על ידי הכנסת היד שלהם לדלי מלא במי קרח קפואים ומעקצצים, והם התבקשו להשאיר את ידם כמה שיותר זמן, בעוד חצי קבוצה טבלה את היד במים נעימים. לפני ואחרי הטבילה במי הקרח (או במים הנעימים), כל המשתתפים דירגו את תחושת רגשי האשמה שחשו עכשיו, אחרי שנזכרו באותו מעשה לא מוסרי מעברם …
והמסקנה?
בצורה מובהקת, מי שתיאר התנהגות לא מוסרית השאיר את היד שלו זמן רב יותר במי הקרח הלא נעימים, ולא רק זה – גם הדירוג הסובייקטיבי של רגשי האשמה פחת לאחר אותה חוויה לא נעימה!
נראה שהמשתתפים עשו שימוש כלשהו בתחושת הכאב הפיזי, ונוסף על כך – היו בעלי מוטיבציה לגרום זאת לעצמם… הם בחרו להשאיר את היד בתנאי הכואב זמן רב יותר, כנראה בגלל רגשות האשם.
אז האם ייתכן שתחושת הכאב היא בעצם נקודת הצטלבות של הגוף, הנפש, והתרבות?
בהחלט. אנחנו מגדירים מהו כאב ואת המשמעות שלו (למשל – מסאז' רקמות עמוק וחזק נתפס בעיני האחד כפינוק והאחר כסיוט). בתרבות המערבית יש קשר בין כאב ועונש, ויש מי שיגיד שמדובר בעניין של "כפרת עוונות". לדעתי בתרבות שלנו יש גם חשיבות לרמת ה"סבילות לכאב" האישית, ומי שמצליח לשאת כאב מגדיל בכך את ההערכה העצמית ובכך מגביר תחושות חיוביות.
האם בעתיד יהיה מודל בו יטפלו ברגשות אשם באמצעות כאב? לדעתי מדובר בחזרה לתקופת ימי הביניים, ועדיף לנצל את המדע המודרני כדי להפחית כאבים, ובנפש לטפל בדרכים אחרות, מתקדמות יותר.
Cleansing the Soul by Hurting the Flesh: The Guilt-Reducing Effect of Pain. Bastian B, Jetten J, Fasoli F. Psychological Science, 2011
הערה:
ישנם מקרים בהם אנשים הסובלים מכאב נפשי עמוק מסבים לעצמם צלקות וכאבים. מדובר בסימפטום לקושי, שניתן, בעזרת טיפול, להתמודד איתו בדרך יעילה יותר. בכל מקרה המחקר המתואר פה איננו ממליץ על גרימת כאב כלשהי, ואף מציע להמנע מכך. מדובר בהסתכלות תיאורטית על הקשר שבין הכאב לנפש.
7 תגובות
ההסבר לתאולוגיה הדתית בתחום היסורין כפורקן לחטא אינו פסיכולוגי אלא טכני. חטא= מעשה למען אנטרס אישי המנוגד לרצון האל = אני נהנתי במקום להיות ממושמע. היות וכל הנאה נשארית בתודעה שלנו [=נעים לנו להיזכר בזמנים טובים/של הנאה ]לכן כדי להסדיר את מערכת היחסים כדאי לעשות מעשה נגדי שימחק את התודעה הזו של ההנאה [כמו הביטוי המגעיל 'אני אמחק לו את החיוך מהפרצוף']
מערכת יהודית כזו שנקראת 'תשובת המשקל' היתה גם היתה. בדורות ובמחוזות מסוימים למשל בקרב חסידי אשכנז במאה ה-13 זה היה מפותח מאוד כולל ספרות עניפה של איזה סיגופים מטהרים מאיזה חטא.
שנזכה לעשות רק טוב ולהרגיש נעים
ראשית, תודה לך על מאמר מעניין.
שנית, לגבי השאלה שבה פתחת את המאמר – התשובה היא כן (וכך ראינו בהתאם לממצאי המחקר), ובכך אני מתחברת לתגובתה של שרון – הצורך להימצא בעמדה המאזוכיסטית ולקבל כאב נעוץ בעובדה שהאדם מרגיש אשם וצורך להיענש (אגב, בשנת 1980 אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית החליטה שלא לראות בסאדו-מאזוכיזם בעיה נפשית מאחר שהתופעה זכתה ללגיטימציה ציבורית וראו בה דרך חיובית לשחרור לחצים) וכפי שאמרה שרון, העניין נעשה במודע ובהסכמה, מה שמעניק את תחושת השליטה, מעצם ההחלטה בקבלת כאב, בעוצמת הכאב ובאופן קבלת הכאב.
פרויד מסביר זאת כתוצאה מיחסים מהסוג הזה עם ההורים בילדות והשאיפה לתיקון בבגרות עם בן/בת זוג.
פסיכואנליטיקאים מסבירים את תופעת הסאדו-מאזוכיזם כתוצאה מיחסים בין האל התובעני והסמכותי לבין האדם חסר-האונים שכפוף לחוקי הדת, שחוטא כל הזמן וצריך להיענש.
עד כמה שידוע לי מקריאת חומר בנושא, כדי להקל על תחושת הכאב המוח משחרר אנדורפינים שמסבים תחושת הנאה ומשככים כאבים (מצב הקרוי "סאב-ספייס" בעולם ה-BDSM), כך שנוצר פה כעין מעגל קסמים. וכמובן שאפשר להסביר את הצורך בכאב גם על-ידי התניה קלאסית שבין כאב לגירוי מיני.
לסיכום, יש המון הסברים מדוע אנשים חשים צורך בכאב. מה שחשוב לחדד כאן זה שכאב הוא לא בהכרח דבר רע בין אם הוא משמש כהנאה מינית, כדרך לפורקן או כטקס התבגרות, כל עוד הוא נעשה במודע ובהסכמה.
לכותבת המאמר – את כן צריכה
לא בתרבות שלנו? ומה עם קהילת הסאדומאזוכיזם (BDSM) הפורחת בישראל? מדובר באנשים בוגרים שגורמים כאב ונהנים מכאב באופן מודע ובהסכמה. טקסי הכאב וההשפלה של קהילת הBDSM במערב דומים מאוד לטקסי מעבר של תרבויות במזרח. אנחנו כחברה, נותנים משמעות שונה לפרקטיקת הכאב. במערב פרקטיקה זו מקבלת משמעות מינית (שלא לומר סוטה) ובמזרח פרקטיקה זו מקבלת משמעות של מעבר (בדרך כלל התבגרות).
ולכותבת המאמר – את לא צריכה להזהיר כל שתי פיסקאות מפני גרימת כאב עצמית.
המחקר הזה הזכיר לי בדיחה עתיקה, בסטיסטיקה, שאומרת ש: אם אדם עומד כשרגל אחת שלו על בלוק של קרח ורגל שניה שלו על ברזל מלובן, הוא צריך להרגיש פושר.
אחלה תשובה יגאל!
הדת בהחלט מכניסה בהרבה מובנים את מושג הכאב. כמובן שהממשל והציונות הכניסו לנו טוב טוב את האשם.
בושה כאב אשמה……..הכל אותו דבר. והכל קיים.
לא בתרבות שלנו? מה עם ההסתגפות בצום ביום הכיפורים למשל – ועיניתם את נפשותיכם – האם לא באמצעות תחושה פיסית לא נוחה? (אלא אם כן מישהו חושב שהדת היהודית לא שייכת לתרבות שלנו…)