מדע ואמנות הולכים ביחד

קו קטן, מכבש גדול–ראיון עםאמנית ההדפס והתחריט גאולה מרוק-כאהן, רעייתו של פרופ' דוד כאהן, ראש המחלקה לחקר חומרים ופני שטח במכון ויצמן למדע וגם: במכון ויצמן עושים תיאטרון

גאולה כאהן. אין-סוף אפשרויות ביטוי

אמנים שואפים ליצור, ממש כמו שמדענים חייבים לחקור”, אומרת אמנית ההדפס והתחריט גאולה מרוק-כאהן, רעייתו של פרופ' דוד כאהן, ראש המחלקה לחקר חומרים ופני שטח במכון ויצמן למדע. היא נולדה בקיבוץ שדה נחמיה, וגדלה על גדות הדן והבניאס, למרגלות הגולן. בעבודותיה היא מביאה מבט אישי, נוקב, ומנוסח היטב על נופי ארץ ישראל בכלל, ועל נוף ילדותה בפרט. עץ הברוש חוזר ומופיע בציוריה בשנים האחרונות. “הברוש, בשבילי, הוא עץ בעל מימד של קדושה וחיים, ולכן הוא כל כך מרתק אותי. בשבילי העצים אינם רק חלק מתיאור נוף. בעבודותי הם מבטאים תחושות אנושיות פנימיות, כמו בדידות וכמיהה לשייכות. עץ בודד מבטא תחושה שונה מזו שמעוררת קבוצת עצים”.
את ראשית דרכה כאמנית החלה באולפן לאמנויות בתל-חי, בהדרכתו של הצלם האמן אברהם אילת, שפתח לה פתח לעולם ההדפס. לאחר מכן הגיעה לתל-אביב. “למדתי במכון אבני הדפס אמנותי, ועסקתי בטכניקת התחריט
בהדרכת טוביה בארי. בהמשך, בסדנת ההדפס שבאוניברסיטת קולורדו, התמחיתי בשיטות הדפס שונות.
התחריט היא טכניקה עתיקה. כבר בימי קדם השתמשו בה לריקוע כלים וכלי נשק. במאה ה-15, עם המצאת המכבש, החלו גם אמנים להשתמש בה. אמנים כדירר, רמברנט וגויה פיתחו את הטכניקה, המהווה אמצעי ביטוי לאמנים רבים מאז ועד לימינו. זוהי שיטה בעלת מימד עומק שמרגש אותי בכל פעם מחדש, ומיגוון הטקסטורות ורגישות הקו הוא בשבילי ים של אין סוף אפשרויות ביטוי”.
בשנים האחרונות היא יוצרת בסדנת ההדפס בבית האמנים בתל-אביב, שם תוצג בקרוב תערוכת יחיד שלה. במקביל היא מלמדת אסירים בכלא רמלה לבטא את עצמם באמצעות האמנות. “יש סיפוק עצום כשאחד האסירים מספר בגאווה, כי שלח ציור מעשה ידיו לאחד מילדיו”.

תחריט בארבעה שלבים

1. על לוח מתכת (ברזל, פליז אלומיניום) מורחים שכבת שעווה, האטומה לחומצה. על השעווה מציירים בחרט בקווים עדינים ודקים. לאחר מכן מכניסים את הלוח לחומצה חנקתית, המאכלת כל פיסת מתכת גלויה. בשלב הזה מנקים את המתכת מהשעווה ואז נגלית מתכת מחורצת.

2. לאחר חימום קל של הלוח מחדירים לתוכו צבע שמן מיוחד להדפסים. מנקים בתנועות זהירות, כך שפני הלוח העליונים נקיים ואילו הצבע נשאר בכל נקודה וקו החרוצים במתכת.

3. מניחים את הלוח על המכבש ומניחים עליו נייר לח, מיוחד לתחריט. כשמעבירים את הלוח תחת המכבש, הלחץ מעביר את הצבע מהלוח אל הנייר הלח.

4. מוציאים את הנייר מהמכבש, נפגשים לראשונה עם היצירה – ומתרגשים.

קומדיה עם שמונה הלוויות

“הרי לא באנו לעולם כדי להתלונן על מחלות. גם לא באנו לעולם לספור כסף. ולא באנו לעולם לשחק ברידג' ובכל זאת, את הדבר האמיתי שיש לנו להגיד אנחנו לא אומרים”.
מהו אותו דבר אמיתי, שאין אומרים? וכמה צער, אכזבות, בדידות וייאוש צריך אדם לסבול עד שיגלה את אותו דבר אמיתי, עד שיזכה בקצת יחס אנושי, עד שיגשים את משאלותיו, וייסע, למשל, לשווייצריה? שאלות אלו מעלה חנוך לוין במחזה “אורזי מזוודות”, שהוא עצמו תיאר כ”מחזה בן זמננו ומקומנו, המכיל שש משפחות, חמישה אוהבים, שלוש רווקות, תשעה נפטרים, שמונה הלוויות, ארבע אלמנות, שלושה אמריקאים, אחת-עשרה מזוודות, תינוק, הומוסקסואל, זונה, מגמגם וגיבן – כולם מאוד לא מאושרים”.
את כל הדמויות הבלתי-מאושרות גילמו באחרונה סטודנטים וסטודנטיות ממכון ויצמן למדע, חברי קבוצת התיאטרון של המכון, שהעלו את המחזה “אורזי מזוודות” באולם “צוותא” בתל-אביב. חברי קבוצת הדרמה של מכון ויצמן למדע, הפועלת מאז שנת 2002, עוסקים בעיקר בשאלות הקיומיות המעסיקות כל סטודנט ממוצע למדעים: מה הם החוקים הפיסיקליים השולטים ביקום, ואילו מנגנונים ביולוגיים מפעילים את היצורים החיים. בזמנם הפנוי חוקרים
הסטודנטים גם את עולם התיאטרון, ואת מיגוון השאלות האנושיות והחברתיות העולות ממנו – באמצעות אילתורים, דיאלוגים וכדומה, ובהדרכתה של השחקנית, הבמאית והמורה למשחק עירית נתן-בנדק. תוצאות המחקר המעמיק הזה באות לידי ביטוי בהפקת תיאטרון שמעלה הקבוצה מדי שנה.
“עבדנו על חומרים של חנוך לוין בחוג במשך השנים”, מספרת ענבל פרידלר, “ותמיד חלמנו להעלות הצגה שלו. העבודה הייתה אינטנסיבית וקשה, ונמשכה אל תוך הלילה, אך בסופו של דבר – הודות לאנרגיה, למרץ ולכשרון של עירית – ראינו איך המחזה קורם עור וגידים”. עדי נתן מוצא בו גם קשרים לעבודה המדעית. “בעבודה המדעית יש מעט מן האבסורד שקיים במחזה, העבודה המחקרית היומיומית היא לעיתים מאבק הישרדותי. פועלים במרץ, וברוב המקרים יום העבודה מסתיים ללא תוצאות, והדרך רצופת תקלות ומכשולים. מנגד, הסקרנות של 'מה יקרה מחר?' מניעה ומצליחה לגבור על אין-ספור הפעמים שבהן לא קורה דבר”.
פרופ' יוסף אמרי, מהמחלקה לפיסיקה של חומר מעובה, מכיר את מקצת השחקנים, כסטודנטים המשתתפים בקורסים שהוא מלמד. ההצגה נתנה לו הזדמנות להתרשם גם מכישוריהם הבימתיים. “היכולת הייתה מרשימה מאוד, לא פחות מהצגה מקצועית”, הוא אומר. “יפה לגלות שהסטודנטים הם אנשי אשכולות ובעלי כשרונות מגוונים, שכן העיסוק בתחומי עניין נוספים אינו פוגע בתיפקוד המדעי, ואפילו משפר אותו”.

השתתפו בהצגה: ענבל אללוף, לירן גורן, חיים הרוש, שלומית זרחי, קרן חממה, יואב לחיני, כליל החורש נאורי, רן נובק, עדי נתן, לנה סמולנסקי, ענבל פרידלר, מוטי פרידמן, ברק רווה ויעל רונן.