אלפרד אדלר: הרופא שמרד בפרויד והציב את תסביך הנחיתות במרכז

הרופא הווינאי אלפרד אדלר, מחברי החוג הראשון של זיגמונד פרויד, נפרד ממנו והקים את "הפסיכולוגיה האינדיבידואלית" – תורה שבמרכזה תחושת הנחיתות והשאיפה לעליונות. פרופ' אלכס גורדון על חייו ועל רעיונותיו.

מאת: פרופ׳ אלכס גורדון.

ילדות על סף המוות

אלפרד אדלר נולד ב-7 בפברואר 1870 בפרבר אמיד של וינה, למשפחה יהודית של סוחרי תבואה. הוא היה השני מבין ששת הילדים במשפחה. בילדותו היה אדלר קרוב למוות כמה פעמים. כשהיה בן שלוש, מת אחיו הצעיר במיטה שבה ישנו שניהם. פעמיים כמעט נהרג בתאונות רחוב, ובגיל חמש חלה בדלקת ריאות קשה. רופא המשפחה סבר שהמקרה אבוד, אך רופא אחר הצליח להציל את הילד. בעקבות אירוע זה החליט אדלר להיות רופא.

בנעוריו אהב אדלר מאוד לקרוא. היכרותו המעמיקה עם הספרות, התנ"ך, הפסיכולוגיה והפילוסופיה הגרמנית הקלאסית הקנתה לו בהמשך פופולריות בחברה הווינאית, ולימים גם תהילה עולמית כמרצה.

רופא, סוציאליסט ובן משפחה

בגיל 18 נרשם אדלר ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה. בתקופת לימודיו התעניין ברעיונות הסוציאליזם והשתתף בכמה אסיפות פוליטיות. באחת מהן פגש את אשתו לעתיד, ראיסה אפשטיין, סטודנטית מרוסיה. לקראת סוף לימודיו הפך לסוציאל-דמוקרט משוכנע. ב-1895 קיבל תואר דוקטור לרפואה. תחילה עבד כרופא עיניים, אחר כך כרופא כללי, ומאוחר יותר החל להתעניין בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה.

בדצמבר 1897 נישא אדלר לראיסה אפשטיין, תומכת ומכרה של טרוצקי. נולדו להם ארבעה ילדים: ולנטינה (1898), אלכסנדרה (1901), קורט (1905) ונלי (1909). אלכסנדרה וקורט הפכו, כמו אביהם, לפסיכיאטרים. ולנטינה הייתה פעילה בקומינטרן – האינטרנציונל הקומוניסטי, ארגון פוליטי בינלאומי שפעל בשנים 1919–1943 ודגל בקומוניזם עולמי. היא עבדה בהוצאה לאור לפועלים זרים במוסקבה, והועמדה לדין בשל תמיכתה בטרוצקיזם.

ב-1904 המיר אדלר את דתו לנצרות הפרוטסטנטית.

בחוג של פרויד – והפרידה ממנו

ב-1901 יצא אדלר בעיתונות נגד ההתקפות על ספרו של פרויד "פשר החלומות", שראה אור ב-1899. פרויד הזמין אותו להצטרף לחוג שהנהיג. החוג מנה אז חמישה חברים בלבד, ובהם פרויד עצמו ואדלר, שהצטרף ב-1902. במפגשים הראשונים ניסה אדלר להמליץ לפרויד על ספריהם של מרקס ואנגלס. פרויד השיב לו בקצרה: "דוקטור אדלר, איני יכול לעסוק במאבק מעמדי. נדרשים חיים שלמים כדי לנצח במאבק בין המינים".

ב-1907 ראה אור הפרסום הפסיכואנליטי הראשון של אדלר, "מחקר על נחיתות איברים והפיצוי הנפשי שלה" (Study of Inferiority of Organs and its Psychical Compensation). ב-12 באוקטובר 1910 נבחר אדלר לנשיא האגודה הפסיכואנליטית של וינה ולעורך, יחד עם וילהלם שטקל, של כתב העת הפסיכואנליטי Zentralblatt für Psychoanalyse ("עלון מרכזי לפסיכואנליזה"). פרויד עמד בראש כתב העת.

אדלר היה מנהיג, הוגה דעות ואדם יצירתי מדי מכדי להסתפק בתפקיד של כפוף לפרויד. כל חייו התחרה באחיו הבכור, זיגמונד אדלר, ומרד בו. בילדותו חלה אדלר ברככת, וצפה בקנאה באחיו הבריא שהתרוצץ בחופשיות. הוא רצה להיות הראשון. הוא דחה בעקביות את הניתוח הפרוידיאני, את תסביך אדיפוס ואת האטיולוגיה המינית של הנוירוזות, כלומר את ההסבר המיני למקורן.

אדלר פירש את הפסיכואנליזה בדרכו שלו. הוא העדיף להתייחס לליבידו כאל אנרגיה נפשית גרידא, שאינה קשורה בהכרח ליצרים. הוא היה שאפתן, התווכח ללא הרף על עדיפות רעיונותיו ולא רצה לעבוד תחת פיקוחו של פרויד. המחלוקות הסתיימו בניתוק הקשר עם פרויד. אדלר התפטר מנשיאות האגודה הווינאית לפסיכואנליזה ומעריכת כתב העת, ויחד עם תומכיו הקים את האגודה לפסיכואנליזה "חופשית".

במלחמת העולם הראשונה שירת אדלר שנתיים כרופא צבאי בחזית הרוסית. כשחזר לווינה ב-1916, עמד בראש בית חולים צבאי.

"הפסיכולוגיה האינדיבידואלית"

ב-1920 יצא לאור חיבורו המכונן של אדלר "פרקטיקה ותיאוריה של הפסיכולוגיה האינדיבידואלית", וב-1927 – ספרו "הכרת האדם". "הפסיכולוגיה האינדיבידואלית" הוא השם שנתן אדלר לתיאוריה שלו. התיאוריה דוחה שלושה עקרונות יסוד של פרויד: הדטרמיניזם הביולוגי, ההסבר המיני להפרעות נפשיות ותפקידו המכריע של הלא-מודע בהנעת האדם. לפי אדלר, פעולותיו של האדם נקבעות על ידי העתיד, ולא על ידי העבר, כפי שטוענת הפסיכואנליזה האורתודוקסית.

ב-1919, בתמיכת ממשלת אוסטריה, הקים אדלר את מרפאת השיקום הראשונה לילדים. כעבור כמה שנים פעלו בווינה כבר כ-30 מרפאות כאלה, ובהן עבדו תלמידיו. הצוות בכל מרפאה כלל רופא, פסיכולוג ועובד סוציאלי. פעילותו זכתה לתהילה בינלאומית. מרפאות דומות קמו עד מהרה באנגליה, בשווייץ, בהולנד, בצרפת ובגרמניה, ובהמשך גם בארצות הברית. ב-1922 חודשה הוצאתו לאור של כתב העת של אדלר, שהופסקה בגלל המלחמה, תחת שם חדש: "כתב העת הבינלאומי לפסיכולוגיה אינדיבידואלית".

ב-1926 הוזמן אדלר לכהן כפרופסור באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. כשנודע לפרויד על ההזמנה, העיר בציניות: "ככל הנראה, המטרה היא להציל את העולם מהמיניות ולבנות אותו על בסיס תוקפנות". אדלר הרבה לנסוע והרצה במדינות רבות. ב-28 במאי 1937 מת מהתקף לב באברדין שבסקוטלנד.

תסביך הנחיתות והשאיפה לעליונות

אדלר סבר שמחלת נפש היא הפרעה באיזון שבין האדם לסביבתו, והגוף שואף לפצות עליה. הוא אמר: "כדי להיות אדם שלם, יש להיות בעל תסביך נחיתות. תחושת נחיתות היא תחושה נורמלית וטבעית לאדם. […] תחושת הנחיתות כשלעצמה אינה חריגה. היא הסיבה לכל השיפורים במצב האנושות."

לדבריו, המניע העיקרי להתנהגות האדם הוא השאיפה להוכיח את עצמו ולהשיג עליונות אישית. זהו פיצוי על תחושת חוסר הערך שחווה בילדותו. מטרה זו הופכת למוקד בעיצוב האישיות. אופייה של המטרה והדרך להגשמתה יוצרים לכל אדם "סגנון חיים" ייחודי.

לפי אדלר, הדחף לפצות על תחושת חוסר הערך נתמך בתוקפנות מולדת. ארנסט ג'ונס כתב: "[אדלר] נפל לקיצוניות ופירש את כל הדברים במונחים של 'רצון העוצמה' של ניטשה. אפילו האקט המיני עצמו נבע לא מתשוקה מינית, אלא מתוקפנות גרידא. […] תפיסות ההדחקה, המיניות הילדותית ואפילו הלא-מודע עצמו הושלכו כבלתי נחוצות, כך שלא נותר הרבה מהפסיכואנליזה." אדלר זיהה את התוקפנות עם יוזמה ועם היכולת להתגבר על מכשולים. בתוקפנות וברצון לשלוט ראה ביטוי כללי של "השאיפה לעליונות".

כשאדם נמצא בעימות עם סביבתו, הסיבה אינה רעב לאהבה או דחפים מיניים מודחקים, כפי שטענו תומכי פרויד, אלא דחף בלתי נלאה לשליטה. לכל אדם יש נטייה לשלוט ולהכפיף אחרים לעצמו. בנסיבות מסוימות התכונה הזו מקבלת אופי חולני, ואז מתפתחת נוירוזה של הצורך לבסס הערכה עצמית.

אדם נמוך קומה מנסה לעתים ללכת על קצות האצבעות, נועל נעלי עקב, מרים את ראשו ומדבר בקול רועם – רק כדי להיראות גבוה ומרשים יותר. אדם ביישן וחלש מתחיל, כפיצוי על חסרונותיו, מאבק נמרץ כדי להיראות חזק – מעין מאבק על כוח: "להיות בראש החיים, ולא בתחתיתם". כבר מילדותו המוקדמת האדם הופך לרודן כלפי קרוביו ומנסה להכפיף אותם אליו, פעם באמצעות חיבה ופעם באמצעות סבלו. כאבי ראש, הקאות, הפרעות קיבה, קוצר נשימה והפחדת הקרובים הם כלים לשלוט בהם.

אדלר לא נזקק להכרה בקיומו של הלא-מודע, לא עסק בפענוחו ולא שאף להתגבר על התנגדותו של המטופל, כפי שדרש פרויד. מבחינתו, מבנה המחלה היה ברור מלכתחילה, בלי צורך לנתח רגעים בודדים מן העבר.

מרצה בעל לשון אפוריסטית

אדלר היה מרצה יוצא דופן, ונודע בסגנון ביטוי אפוריסטי:

  • "תמיד קל יותר להיאבק למען העקרונות שלך מאשר לעמוד בהם."
  • "האנשים הנורמליים היחידים הם אלה שאינך מכיר היטב."
  • "להיות בן אדם פירושו להרגיש נחות."

חייו היו ביטוי מובהק ל"פסיכולוגיה האינדיבידואלית" שלו: מתסביך הנחיתות בילדותו ועד לשאיפה התוקפנית לעליונות ולשליטה.

שאלות ותשובות

מי היה אלפרד אדלר?

רופא ופסיכיאטר ממוצא יהודי מווינה (1870–1937), מחברי החוג הראשון של זיגמונד פרויד, שנפרד ממנו והקים את האסכולה של "הפסיכולוגיה האינדיבידואלית".

מהו תסביך הנחיתות לפי אדלר?

לפי אדלר, תחושת נחיתות היא תחושה נורמלית ואוניברסלית. השאיפה לפצות עליה ולהשיג עליונות היא המניע העיקרי של התנהגות האדם, והיא מעצבת את "סגנון החיים" שלו.

מדוע נפרד אדלר מפרויד?

אדלר דחה את תסביך אדיפוס ואת ההסבר המיני לנוירוזות, ראה בליבידו אנרגיה נפשית כללית ולא רצה לעבוד בפיקוחו של פרויד. ב-1911 התפטר מתפקידיו והקים אגודה משלו.

עוד בנושא באתר הידען

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.