“שיהיה בשליטה”

 ד”ר יחיעם שורק. על השאלה מדוע עבר המרכז ליבנה לאחר המרד הגדול

  
לאחר חורבן הבית, בעקבות המרד הגדול (70 לספ'), מעתיק המרכז היהודי את עצמו בכורח הנסיבות מירושלים ליבנה. לאחר המרד השני, מרד בן כוסבה (בר כוכבא) מועתק המרכז היהודי מיבנה לאושא. מדוע ולמה?
שאלה זו הטרידה אותי לא פעם, והייתי מתפנה להקדיש לה מחשבה מניה-וביה. רק לאחרונה, די באקראי, כפי שקורה לי בהקשר לנושאים פרובלמטיים אחרים, אחזה אותי מין תובנה “מוזרה”, שאולי קיים איזשהו קשר בין המעבר ליבנה ולאושא, כשהמפתח ל”תעלומה” טמון בקרקע המדיניות הרומית.

ידוע שהאימפריה הרומית לא היתה משאירה פתרונות ליד המקרה; ידוע שהמדיניות האימפריאלית, למעט מספר קטן של חריגות, היתה מתוכננת, מוטווית מראש ומבוצעת לאור תוכנית די נוקשה; ידוע שרומא פעלה בראש ובראשונה כדי להגן על האינטרסים האימפריאליים שלה; ידוע שרומא ייחסה חשיבות רבה למהלכים השונים שהתרחשו במזרח התיכון, ובעיקר לאור העובדה שגורם בעייתי ארב לשלומה של האימפריה הרומית במזרח, והוא הגורם הפרתי. גורם טורדני זה חבר לא אחת עם יסודות מרדניים יהודים, והשילוב בין השניים בהחלט הטריד את רומא.
תמונת מצב זו מנתבת כמעט באופן ודאי את קו המחשבה ואת כיוונה לאפיק מסויים, שתמציתו – העברת/העתקת מרכז ההנהגה היהודי מלאחר המרד הגדול/החורבן ואילך היתה נעוצה במדיניות הרומית: לפקח על המרכז היהודי מקרוב, כמה שיותר מקרוב.

המזרח היה מאוד חשוב לרומאים. הוא שימש חוליה חשובה, כזו המתחברת למרכז האימפריה ולמערבה. תרומתו הכלכלית לרומא היתה רבה, ועל כן גילו הרומאים רגישות רבה לכל המתהווה בו.
השתלטותה של רומא על המזרח היתה איטית והדרגתית (כמקובל במדיניות האימפריאלית הרומית), וראשיתה-עובריותה, במעורבות הרומית, ה”כמעט” בלתי מורגשת, ב”מלחמות הסוריות” של המאה השלישית והשניה לפנה”ס בין הממלכה הסורית-סלאוקית שבצפון לבין הממלכה המצרית-תלמית/פטולמאית שבדרום, ותוך כדי כך, מתוך כוונת-מכוון פוליטית, תומכים הרומאים במאבקם של היהודים בסורים (מרד המקבים), כמובן שמתוך שנאת המן ולא מאהבת מרדכי (הכל פוליטיקה).
הרומאים לא היו מוכנים להנהיג, אלא במקרים מאוד נקודתיים, את נוהל “מלכי חסות”, או “מלכים מטעם” בממלכה הסורית, אלא התכוונו לספחה לאימפריה כפרובינקיה לכל דבר ועניין, ובכללה יהודה, כתת-משועבדת, נעדרת מעמד משפטי מיוחד, וסבולת השיטה של הפרד-ומשול.
סמיכותה הגיאוגרפית של הפרובינקיה הסורית מחד לממלכה הפרתית, שעשתה צרות רבות לרומאים, ומאידך לאזור המדבר המזרחי (הירדני של היום) והדרומי-נבאטי (הערבה והנגב של ימינו), החשוב בעיקר מסחרית, חידדה את הרגישות הרומית בממד השליטתי-ביטחוני, ועל כן לא היתה מוכנה רומא למחול על שום מהומה, תנועת מרי, ובוודאי מרידה, מה שעלול ליצור אפקט של דומינו בשטחי שליטתה באזור.
המרד הגדול שפרץ ביהודה כנגד הרומאים (73-66 לספ') הבהיר לרומאים כי בלתי אפשרי לשלוט על האזור ממוקד הפוליטיקה והאסטרטגיה הרומית באנטיוכיה (“בירת” הפרובינקיה הסורית). מסיבה זו משודרגת יהודה, שלא לטובתה, במעמד משפטי הכמעט פרובינקיאלי.
כמו כן הרומאים אינם מפרקים את מטה השליטה הצבאי שהתארגן במיוחד עם פרוץ המרד. אף הליגיון העשירי, שנטל חלק מרכזי בקרבות ביהודה, לא פורק, אלא הפך לליגיון של קבע ביהודה וכפוף למרותו של נציבה.
הרומאים פורשים בגזרה זו רשת של כבישים, במיוחד לתנועה צבאית, בסיסים ארעיים הופכים למבני קבע, ששה ליגיונות משוכנים בגזרת המזרח התיכון, הצי הרומי משייט באזור ומוקם בסיס צי רומי באזור הים השחור ועוד. מהלכים אלה הקנו לרומאים תקופה די ממושכת של שקט.
מהלכים אלה נמשכו בתקופת “הקיסרים הנאורים”, מהקיסר נרווה (98-96 לספ') ואילך, וביתר רגישות ואדיקות, מכיוון שהחשש מהתפרצות מרידות או מיתקפות חיצוניות של ה”ברברים” נישא היטב באוויר. הרומאים חששו מאפקט החוליה הרופפת בתוככי השרשרת הקיסרית, האימפריאלית.
תופעה זו בלטה במיוחד בימי קיסרותו של טריאנוס (98 לספ' ואילך), מאומצו של הקיסר נרווה. הלה ניהל מחד מלחמות במזרחה ובצפון-מזרחה של האימפריה, למשל באזור הדנובה, ומאידך נוסדה הפרובינקיה “ערביה”, שכללה את סיני, עבר-הירדן המזרחי ודרום יהודה (אזורי השליטה הנבאטיים לשעבר) ב-106 לספ'. הוא מצרף את ארמניה לקיסרות, ובאביב 115 לספ' חצה הצבא הרומי את נהר פרת, השתלט על צפון מסופוטמיה והפכו לפרובינקיה רומית בשם “מסופוטמיה”. הוא מצרף את ארץ חדייב (אדייבנה) לאימפריה הרומית תחת הכינוי של פרובינקיה “אסיריה” (כלומר – האשורית).
שאלת הצטרפותם של יהודי בבל ואולי אף ארץ ישראל למרידה האנטי-רומית בתקופת הקיסר טריאנוס, אינה ברורה דיה והיא נידונה למחלוקת במחקר. בכל מקרה היהודים לא גילו קו פרו-רומי ברור, מה שמסביר את המכה שהנחיתו הרומאים על יהודי בבל מחד, וכנראה שגם על יהודי ארץ ישראל מאידך. ביהודה מתחיל להיתכנן המיזם של “איליה קפיטולינה” כבר בעצם סיום המרד, ובו נקשרה מין תכונה מרדנית אנטי-רומית בהתכנסות מאיימת בבקעת בית רימון, ואלמלא שתדלנותו של רבי יהושע בן חנניה, ממנהיגי הסנהדרין, עלול היה לפרוץ מרד הרה-סכנה ביהודה/בגליל.
אווירה כזו מסבירה את הרגישות הרומית הרבה לשקט באזור.

המעבר מירושלים הנצורה, על סף התמוטטותה הטוטלית, ליבנה, בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי וקבוצת תלמידי-חכמים מכת הפרושים, נידונה בהרחבה ובהפלגה בספרות התלמודית, ועל כך כתבתי באחד ממאמרי ב”הידען”. הספרות התלמודית לא תרצה להציג, מטעמים מובנים, את סוגיית המעבר הזה, אלא כמיזם אמיץ של רבן יוחנן בן זכאי, שביקש להציל אודים מן האש ולהפיח בהם רוח חדשה במקום כינוס ה”וועד”, קרי הסנהדרין ביבנה, אלא שיוסף בן מתתיהו, בלי כחל וסרק, וללא מחוייבות כלשהי למסורת, אלא לאמת ההיסטורית, ציין כי ביבנה, המערבית לירושלים, כמו גם בגופנא, הצפונית לירושלים, בנו הרומאים, כמינהגם, מחנה מעצר גדול לשבויים שנתפשו ללא “דם על ידיהם”, ולשם הובל, אחר כבוד, רבן יוחנן בן זכאי, כמו גם רבים כמותו, משנכנעו לרומאים.
אין כל ערעור והרהור שני אחר יוזמתו ההנהגתית של רבן יוחנן בן זכאי – לבנות מרכז חלופי לסנהדרין הירושלמי – אם כי היה במעשהו זה משום מרידה גלויה בשושלת הנשיאות הקיימת, היא שושלת בית גמליאל (ולא אתפלא אם המהלך הזה היה דווקא נוח לרומאים, ואולי אף יזום על ידם, משום שבית גמליאל תמך במורדים שבירושלים), אלא שבכל מקרה היתה הנהגתו חשופה לביקורת רומית ולפיקוחה, בשל העובדה שביבנה היה מרכז שליטה צבאי רומי.
לאור זאת, ניתן להבין גם את עמדותיו הפרגמטיות של רבן יוחנן בן זכאי, שצמצם את הודה ותפארתה של ירושלים, והרחיב לחלופין את הילת המרכז החדש, החלופי, ביבנה.

יורשו, רבן גמליאל, משהוכיח את נאמנותו לרומאים, זכה בהובלת ההנהגה, אך לא לפני שקיבל את הגושפנקה הרשמית מידי הנציב הרומי שבסוריה. ספרות חז”ל מספרת בהפלגה על ביקוריהם של פקידים רומיים, ובכללם מפקדי צבא, במרכז ההנהגה של רבן גמליאל ביבנה. כתבי חז”ל כורכים ביקורים אלה, “איך-לא”, ברצונם של הפקידים הרומיים ללמוד תורה מרבן גמליאל (נו באמת?!), כשהאמת היא אחרת – לבקר את הנהגתו ולפקח עליה. נוכחותם של קציני צבא ביבנה קשורה לבסיס הצבאי הרומי במקום.

משנסתיים מרד בן כוסבה (בר כוכבא) נדד המרכז הסנהדראי לגליל, לנקודת יישוב ושמה אושא. החוקרים סבורים כי מעבר זה מקורו בהתמעטות האוכלוסיה היהודית ביהודה, שם התרכזה המרידה, ולטעמי נעוץ היה המהלך בשאיפה הרומית לפקח על מרכז ההנהגה היהודית. המהלך נראה דווקא יזום על ידי הרומאים – להרחיק את הסנהדרין מאחד ממוקדי המרד לשעבר, ולאזור מרוחק יחסית, כמו הגליל, שהוא גם קרוב יותר לסוריה – למרכז השליטה הרומית. כמו כן בסמוך לאושא פיטרלו יחידות הליגיון הששי, ה”ברזלי”, אשר ישב קבע באזור הצפון, בעיקר מסיום המרד ואילך. קרבת המרכז הסנהדראי החדש לבסיס צבאי רומי יצרה מאליה אפקט של ביקורת ופיקוח.
ואכן הנשיא שישב באושא, רבן שמעון בן גמליאל, הצטיין במיתון היחסים עם הרומאים, בהתייחסות מסתייגת לכל התנגדות כלפי הרומאים ואף כלפי חישובי הקץ וציפיה לגאולה.
בתקופה זו, לאחר ימי הסער המרדניים של בן כוסבה, בראשית עיצוב היחסים עם השלטונות הרומיים ושיקום החיים הכלכליים-חברתיים-פוליטיים של הציבור היהודי, מתפרסמת לה, כאילו בדרך אגב, מסורת מיתולוגית, הידועה בשם “גלויות הסנהדרין”, או “מסעי הסנהדרין”. זו נועדה לכסות על בושת האילוץ הרומי, כך דומה, בהעתקת מרכז הכובד היהודי ממקום למקום, על ידי השמת עלה תאנה בדמותה של מסורת, ובנוסח של: “לא הם כפו עלינו, אלא אנו עשינו ביוזמתנו …”

הבה נזין עינינו באותה מסורת: “אמר רבי יוחנן … וכנגדן גלתה סנהדרין מגמרא, מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים (=ההיטלטלות שמהלך המרד), ומירושלים ליבנה (בעקבות המרד הגדול), ומיבנה לאושא (בעקבות מרד בן כוסבה) ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא (ניסיונות נפל לאחר המרידה לשוב לשפלת יהודה) ומאושא לשפרעם (בעקבות המעורבות היהודית במלחמת “האזרחים” הרומית בין ספטימיוס סוורוס לפסקניוס ניגר) ומשפרעם לבית שערים (תקופת רבי יהודה הנשיא), ומבית שערים לציפורי ומציפורי לטבריא (ימי בנו ונכדו של רבי יהודה הנשיא)”.

ראשית – השימוש במונח “גלויות” מלמד על מהלך מאולץ, כפוי; שנית – המאלצים, בזיקה למרידות היו הרומאים; שלישית – ה”התרוצצות” של הסנהדרין באזור הגליל כרוכה באופציית הביקורת הרומית וריחוק המרכז מסביבתו ההיסטורית, המיתולוגית ביהודה; רביעית – העתקת המרכז לציפורי, העיר שמאז ומעולם נחשבה לתומכת נלהבת בשלטון הרומי, הינה משמעותית; חמישית – אף טבריה, כבירת הגליל המערבית, היתה ספוגה בתרבות ההלניסטית והרומית.

לסיכום – העתקת המרכז הסנהדראי מירושלים לנקודות הנזכרות היתה כרוכה בשאיפה רומית לנטרל אותו ממקורות יניקתו המיתולוגיים, לעקר יסודות מרדניים מתוכו ובעיקר לשלוט עליו ולפקח אחר מעשיו, כפי שנהגו הרומאים במקרים לא מעטים ברחבי האימפריה הרומית.
העתקת המרכז הסנהדראי נבעה מהמרדנות היהודית ובעיקר בתקופה, שהרגישות הרומית כלפי נחיצות השקט במזרח האימפריה, היתה רבה.