ועדת הפנים והגנת הסביבה הקדישה דיון לטענות שלא הוצגה להן ראיה — ובהן שחומרים מפוזרים בחשאי מעל ישראל וגורמים למחלות, לתחושת מחנק ולפגיעה בעצים ובדבורים. נציגי הממשלה הבהירו: לא מוכרת פעילות כזאת בישראל. השאלה הלגיטימית שנותרה היא כיצד לפקח על מחקר עתידי בהחזרת קרינת השמש
יש שאלות רציניות שראוי שהכנסת תעסוק בהן: האם ישראל זקוקה לחוק שיסדיר מחקר בהנדסת אקלים? מי צריך לאשר ניסויי שדה של חברות פרטיות? מהי מידת השקיפות הנדרשת, ומי יבדוק את הסיכונים לבריאות, לסביבה וליחסים בין מדינות?
אלא שבדיון שקיימה ועדת הפנים והגנת הסביבה ב־30 ביוני 2026 נדחקו השאלות הללו שוב ושוב הצדה. במקומן קיבלו במה ממלכתית טענות שלפיהן פעולות חשאיות כבר מתבצעות בשמי ישראל, וכי אפשר לזהות אותן באמצעות קווים לבנים, "מסך" סביב השמש, תחושות מחנק, עייפות, מחלות בצמחים או ירידה במספר הדבורים.
לא הוצגה בדיון ראיה מדעית לכך שתופעות אלה קשורות להנדסת אקלים, ואף לא ראיה לכך שחומרים מפוזרים כיום מעל ישראל לצורך שינוי מזג האוויר או האקלים.
זהו ההבדל העיקרי שהדיון התקשה לשמור עליו: הנדסת אקלים סולרית היא תחום מחקר אמיתי ושנוי במחלוקת. קונספירציית ה"כמטריילס" — הטענה ששובלי מטוסים רגילים הם למעשה ריסוס חשאי של חומרים מסוכנים — אינה הסבר מדעי לתופעות הנראות בשמיים.
נושא מדעי אמיתי — אך טכנולוגיה שטרם נפרסה
יהודה כהן ממרכז המחקר והמידע של הכנסת הציג בתחילת הדיון את ההבחנה בין שני ענפים שונים המכונים לעיתים "הנדסת אקלים".
הראשון הוא סילוק פחמן דו־חמצני מהאטמוספרה, באמצעות יערות, שיקום מערכות טבעיות או מתקנים טכנולוגיים הקולטים פחמן ומטמינים אותו. אלה פעולות שמטרתן להתמודד עם שורש הבעיה — הצטברות גזי חממה.
הענף השני הוא שינוי או החזרת קרינת השמש, המכונה SRM. אחת ההצעות המרכזיות היא הזרקת חלקיקים זעירים לסטרטוספרה, כדי להחזיר חלק קטן מאור השמש לחלל ולקרר זמנית את כדור הארץ. הרעיון מבוסס בחלקו על אפקט הקירור הנצפה לאחר התפרצויות געשיות גדולות.
אלא שהטכנולוגיה אינה מטפלת בשורש הבעיה. הפחתת כמות קרינת השמש המגיעה לפני כדור הארץ עשויה לצנן זמנית את הטמפרטורה, אך אינה מסלקת פחמן דו־חמצני מן האטמוספרה. לכן היא אינה עוצרת את החמצת האוקיינוסים, הנגרמת מספיגת פחמן דו־חמצני במי הים, ואינה מונעת את יתר ההשפעות הנובעות ישירות מהצטברות גזי החממה. במובן זה מדובר בניסיון לטפל באחד התסמינים של משבר האקלים, בעוד הגורם המרכזי ממשיך להחריף, ואולי גם ליצור רושם שאפשר להמשיך לשרוף נפט ופחם בלי חשבון.
אלא שהטכנולוגיה עלולה ליצור סיכונים משמעותיים: שינוי לא אחיד במשטרי הגשם, פגיעה אפשרית בשכבת האוזון, השפעות גיאו־פוליטיות ותלות בהזרקה מתמשכת. אם תופסק פעילות כזאת במהירות לאחר שנים של שימוש, הטמפרטורות עלולות לזנק — תרחיש המכונה "הלם סיום".
תוכנית הסביבה של האו"ם קבעה כי פריסה תפעולית רחבת היקף של שינוי קרינת השמש אינה כיום צעד נחוץ, מעשי, נבון או בטוח דיו, וכי אין לראות בה תחליף להפחתת פליטות גזי חממה. גם האקדמיות הלאומיות האמריקניות המליצו להתמקד במחקר זהיר, בפיקוח ובממשל מדעי — לא בפריסה בלתי מבוקרת.
אלה סיכונים אמיתיים, ולכן דיון ברגולציה הוא ראוי. הם אינם מוכיחים שהטכנולוגיה כבר מופעלת בחשאי מעל ישראל.
"אני רואה מסך לבן": עדות אישית אינה מדידה מדעית
כמה ממשתתפי הדיון טענו כי עצם מראה השמיים מעיד על פיזור חומרים.
אחד מהם תיאר ימים שבהם השמש נראית מבעד ל"מסך לבן", וטען כי לפי מחקרים שלא פירט, המסך מכיל חלקיקי אלומיניום. הוא הוסיף כי אין צורך להיות מדען כדי לדעת שהאקלים "מהונדס", וכי אפשר להסתמך על מראה העיניים ועל תחושותיהם של אנשים.
דוברים אחרים סיפרו על קשיי נשימה, עייפות, בלבול וירידה במצב הרוח בימים שבהם הבחינו בתופעות חריגות בשמיים. הוצג גם סקר שערכה עמותה בקרב כמה מאות משיבים. ואולם סקר המבקש מאנשים לדווח בדיעבד על תסמינים ועל מראה השמיים אינו מחקר רפואי או אטמוספרי, אינו מוכיח חשיפה לחומר כלשהו ואינו יכול להראות קשר של סיבה ותוצאה.
משתתפת שהציגה את עצמה כביולוגית סיפרה על תמותת עצים, מחלות בצמחים, ירידה ביבולים והיעלמות מאביקים. גם כאן לא הוצגו מדידות של חומרים באוויר, בקרקע, במים או ברקמות הצמחים, ולא הוצג מחקר הקושר את התופעות להנדסת אקלים.
במילים אחרות, הוצגו תצפיות, תחושות והשערות — אך הן הוצגו כאילו הצטברותן יוצרת ראיה מדעית. היא אינה יוצרת ראיה כזאת.
שובלי מטוסים אינם הוכחה לריסוס
השובלים הלבנים הנוצרים מאחורי מטוסי סילון הם בדרך כלל שובלי התעבות: אדי מים חמים וחלקיקי פליטה מהמנוע פוגשים אוויר קר ולח בגובה רב, המים מתעבים וקופאים לגבישי קרח זעירים.
כאשר האוויר בגובה המטוס יבש יחסית, השובל נעלם במהירות. כאשר הוא רווי בלחות, השובל עשוי להישאר שעות, להתרחב ברוח ולהפוך לענני צירוס דקים. תנאי הלחות בגובה רב עשויים להיות שונים לחלוטין מן התנאים הנמדדים על הקרקע.
משום כך שובלים יכולים להופיע כקווים ארוכים, כרשתות, כהצטלבויות או כעננות לבנה מתפשטת. צורות אלה תלויות במסלולי הטיסה, ברוחות, בטמפרטורה ובלחות — ולא מוכיחות פיזור חשאי של אלומיניום או חומר אחר.
הסוכנות האמריקנית להגנת הסביבה מגדירה את המונח "כמטריילס" כטענה בלתי מדויקת, שלפיה שובלי התעבות מתעופה רגילה הם למעשה שחרור מכוון של חומרים מסוכנים לצורכי שליטה באוכלוסייה, שינוי מזג האוויר או הנדסת אקלים. לפי הסוכנות, שובלי התעבות אינם פעילות של הנדסת אקלים.
החברה אמיתית; הריסוס מעל ישראל לא הוכח
במרכז הדיון עמדה חברת סטארדאסט סולושנס הישראלית־אמריקנית, המפתחת טכנולוגיה להחזרת אור שמש באמצעות חלקיקים שיוחדרו לאטמוספרה העליונה.
עצם קיומה של החברה אינו קונספירציה. באתר החברה היא מציגה מחקרים על חלקיקי סיליקה אמורפית, פיזור חלקיקים זעירים והזרקת אירוסולים לסטרטוספרה. החברה מתארת את הטכנולוגיה שלה כבטוחה, נשלטת והפיכה — אך אלה טענות החברה, והן עדיין דורשות בדיקה מדעית עצמאית, פרסום ביקורת עמיתים ורגולציה.
קיומה של חברה המפתחת טכנולוגיה עתידית אינו מוכיח שהיא מרססת כעת את שמי ישראל. במהלך הדיון לא הוצג היתר שניתן לה, מקום שבו נערך לכאורה ניסוי בישראל, דגימת אוויר שהראתה נוכחות של החומר שפיתחה, נתוני טיסה או כל ראיה אחרת להפעלה מקומית.
זה בדיוק המקום שבו היה על הוועדה לדרוש תשובות ממוקדות: אילו ניסויים מתוכננים, באיזו מדינה, האם ישוחררו בהם חלקיקים לסביבה, מי יאשר אותם, אילו נתונים יפורסמו, ומה יהיו מנגנוני הבקרה והאחריות.
במקום זאת נשמעו שוב ושוב טענות בנוסח "משהו קורה כאן", בלי ראיות המאפשרות לבדוק מהו אותו "משהו".
משרדי הממשלה: אין פעילות מוכרת בישראל
ד"ר עמיאל וסר, מנהל אגף בכיר לחוסן אקלימי במשרד להגנת הסביבה, אמר בדיון: "ככל הידוע לנו, אין שום הליך של הנדסת אקלים שמקודם בישראל, לא על ידינו ולא באמצעות חוק אוויר נקי ולא בשום הליך אחר".
לדבריו, פעילות הכוללת פליטת חומר לאוויר תדרוש הליך אישור, והמשרד לא קיבל בקשה לניסוי כזה.
ד"ר אמיר גבעתי, ראש השירות המטאורולוגי, אמר כי אינו מכיר פעילות של סטארדאסט בישראל, וכי החברה עצמה מצהירה שאינה מבצעת ניסויים בארץ. לדבריו, אין במדינה כה קטנה אפשרות לבצע פעילות חיצונית משמעותית באטמוספרה ללא אישור. השירות המטאורולוגי מנטר את האטמוספרה, וההתערבות האנושית המוכרת והעיקרית בה היא זיהום שמקורו בתחבורה ובתעשייה.
גם נציג רשות המים אמר שאינו מכיר התערבות פעילה לשינוי האקלים בישראל. נציג משרד המדע מסר כי המשרד תומך במחקר על הפחתת פליטות, הסתגלות לשינויי אקלים ולכידת גזי חממה — אך לא בהזרקת אירוסולים לסטרטוספרה. במקום לקבל את התשובות המקצועיות כמצב הידע הקיים ולדרוש מנגנון מסודר לעדכונן, הפעילו חלק ממשתתפי הדיון היגיון מעגלי: אם הרשויות אינן יודעות על ריסוס, הדבר מוכיח לכאורה שהריסוס מתבצע בסתר; ואם הן מכחישות אותו, ההכחשה מוצגת כחלק מן ההסתרה. טענה הבנויה כך אינה ניתנת להפרכה ולכן גם אינה טענה מדעית.
"נקודת שפל לכנסת"
לקראת סיום הדיון אמר אודי אבנה, מנהל משותף בגרינפיס ישראל, כי הדיון היה "פסאודו־מדעי", וכי הסוגיה המרכזית שעלתה בו היא קונספירציות על ריסוס השמיים.
"כל הדיון פה הוא פסאודו־מדעי", אמר. "בסופו של דבר, הסוגיה האמיתית פה היא קונספירציות". הוא הזהיר כי הענקת במה לטענות כאלה פוגעת באמון במדע ובלכידות החברתית, וכינה את האירוע "נקודת שפל לכנסת". דבריו עוררו תגובות כועסות באולם.
יו"ר הוועדה, ח"כ יצחק קרויזר, וח"כ לימור סון הר־מלך הגנו על עצם מתן הבמה לאזרחים והדגישו שאין לזלזל בחששות הציבור. אכן, הקשבה לציבור היא חלק מתפקידה של הכנסת. אך הקשבה אינה מחייבת להציג כל טענה כחלופה שוות ערך לממצאים מדעיים.
כאשר אזרחים חוששים מתופעה שאינה קיימת, תפקידם של נבחרי הציבור אינו רק להעניק לחשש במה, אלא גם להזמין את המומחים הרלוונטיים, לבדוק ראיות ולומר בצורה ברורה מה ידוע, מה אינו ידוע ומה הופרך.
הדיון שצריך היה להתקיים
יש צורך ממשי בדיון ישראלי על הנדסת אקלים. חברה ישראלית משתתפת בפיתוח טכנולוגיה שנועדה, לפחות בתיאוריה, להשפיע על מאזן האנרגיה של כדור הארץ. גם ניסוי קטן עלול לעורר שאלות סביבתיות, משפטיות ובין־לאומיות.
הכנסת יכולה לבחון אם חוק אוויר נקי מספק מענה למחקר בסטרטוספרה, האם נדרש דיווח מוקדם על ניסויים הנערכים מחוץ לישראל בידי חברה ישראלית, מי יבחן את החומרים ומה תהיה חובת פרסום הנתונים.
עליה גם לדון בשאלות רחבות יותר: האם ראוי שחברות למטרות רווח יפתחו טכנולוגיה שנועדה להשפיע על אקלים העולם? מי יחליט מהי הטמפרטורה הרצויה? מי יישא באחריות אם אזור אחד יתקרר ואחר יסבול מבצורת? וכיצד מונעים מהטכנולוגיה להפוך לתירוץ להמשך שריפת דלקים מאובנים?
אלה שאלות קשות ומוצדקות. הן אינן זקוקות לקווים בשמיים, לסקרים עצמיים על עייפות או לטענות על אלומיניום שלא נמדד. להפך: ערבוב קונספירציות בתוך הדיון מקשה על הציבור להבין את הסיכונים האמיתיים של הנדסת האקלים — ועלול להחליש דווקא את הדרישה הלגיטימית לפיקוח.
בתגובה לדיון בכנסת מסרה גרינפיס ברשתות החברתיות כי הדאגה מפני הנדסת אקלים והדרישה לשקיפות הן לגיטימיות, אך רבות מן התגובות שנלוו לדיון נשענות, לטענתה, על דפוסים אופייניים לתאוריות קונספירציה: ייחוס אירועים למזימה סודית של גורמים רבי־עוצמה, חלוקה בין “מי שהתעוררו” לבין ציבור “שטוף מוח”, דחייה גורפת של מקורות מדעיים וממסדיים, הצפת טענות וחצאי־אמיתות והיפוך נטל ההוכחה. בארגון הדגישו כי יש מקום לביקורת ולדרישה לתשובות ממקבלי ההחלטות, אך הזהירו כי עיסוק בקונספירציות מסיט את הדיון ממשבר האקלים ומהפתרונות המוכחים לצמצום פליטות גזי החממה, ואף עלול לשרת תעשיות מזהמות וגורמים בעלי עניין.
שאלות ותשובות
האם מתבצעת כיום הנדסת אקלים מעל ישראל?
בדיון לא הוצגה ראיה לכך. נציגי המשרד להגנת הסביבה, השירות המטאורולוגי, רשות המים ומשרד המדע אמרו שאינם מכירים פעילות כזאת בישראל.
מהם הקווים הלבנים הנראים מאחורי מטוסים?
ברוב המקרים מדובר בשובלי התעבות המורכבים מגבישי קרח. הם נוצרים כאשר פליטת מנועי המטוס פוגשת אוויר קר ולח בגובה רב. שובלים יכולים להיעלם במהירות או להישאר ולהתרחב במשך שעות.
האם העובדה ששובל נשאר זמן רב מוכיחה שפוזרו כימיקלים?
לא. משך השובל תלוי בעיקר בטמפרטורה, בלחות וברוחות בגובה הטיסה. בתנאים מתאימים הוא עשוי להתרחב ולהפוך לעננות צירוס.
האם הנדסת אקלים היא תחום אמיתי?
כן. חוקרים בוחנים אפשרויות להסרת פחמן מהאטמוספרה ולהחזרת חלק מקרינת השמש. האפשרות השנייה שנויה מאוד במחלוקת בשל הסיכונים, חוסר הוודאות והיעדר מנגנוני פיקוח בין־לאומיים מספקים.
האם סטארדאסט סולושנס עוסקת בהנדסת אקלים?
כן. החברה מפתחת טכנולוגיה וחלקיקים המיועדים להחזרת אור שמש מהאטמוספרה העליונה. עם זאת, אין בכך ראיה שהיא מבצעת ריסוס בשמי ישראל.
מהי השאלה שהכנסת צריכה לבדוק?
כיצד להסדיר מחקר וניסויים עתידיים, מי יאשר אותם, כיצד ייבדקו הסיכונים, אילו נתונים יחויבו בפרסום ומי יישא באחריות לנזק אפשרי.
