הסטארט־אפ הבריטי טוען שמיקרו־כבידה והוואקום במסלול מאפשרים גבישים טהורים יותר לשבבים עבור תשתיות AI, תקשורת והגנה; ForgeStar-1 שוגר ב־2025 על גבי SpaceX והדגים יצירת פלזמה כשלב בדרך לייצור מסחרי והחזרת חומרים לכדור הארץ
Space Forge הבריטית, שפועלת מקארדיף ומפתחת "מפעלים" קטנים במסלול סביב כדור הארץ, טוענת שמיקרו-כבידה וחלל נקי מזיהומים יכולים להוביל לחומרי גלם טהורים ומסודרים יותר לשבבים—בדרך לשיפור ביצועים ויעילות אנרגטית, עם מיקוד גם בשווקים כמו תשתיות תקשורת, דטה-סנטרים והגנה.
Space Forge הוקמה ב-2018 על ידי המנכ"ל ג'ושוע ווסטרן וה-CTO אנדרו בייקון במטרה לנצל תנאים שקשה או בלתי אפשרי להשיג על פני הקרקע: כמעט אפס-כבידה, ואקום טבעי ורמות נמוכות יותר של חלקיקים מזהמים. לפי החברה, השילוב הזה יכול לסייע ביצירת "זרעים" קריסטליים (crystal seeds) באיכות גבוהה—בסיס שעליו ניתן "לגדל" בהמשך חומרים מתקדמים לתעשיית השבבים חזרה בכדור הארץ.
למה לייצר חומרים לשבבים דווקא בחלל
ההיגיון המדעי הבסיסי מאחורי "ייצור במיקרו-כבידה" מוכר גם מתחומים אחרים: כשמבטלים כמעט לחלוטין את השפעת הכבידה, אפשר להפחית תופעות כמו שקיעה והפרדת שכבות, ולקבל תהליכים אחידים יותר—לפחות בחלק מהיישומים. כך, למשל, נאס"א מתארת כיצד תנאי מיקרו-כבידה יכולים לסייע בייצור שכבות דקות הומוגניות יותר ובפחות פגמים במבנים מסוימים.
במקרה של Space Forge, הטענה היא שגבישים המיועדים לתעשיית השבבים—במיוחד חומרים מתקדמים שבהם "סדר אטומי" וטוהר קובעים את הביצועים—יכולים לצאת "נקיים ומדויקים יותר" אם מתחילים את התהליך במסלול. החברה מציגה זאת כפוטנציאל לשבבים יעילים יותר אנרגטית ולרכיבים שמתאימים לעומסי-הספק גבוהים בתקשורת, תעופה-חלל והגנה.
המפעל המוטס שכבר עלה למסלול
הניסוי המרכזי שעליו נשענת החברה כיום הוא שיגור לוויין-מפעל קטן בשם ForgeStar-1, שנועד להדגים יכולות תפעול של "כלי ייצור" בחלל. במסגרת המשימה הצליחה החברה להפעיל פלזמה—גז מחומם לטמפרטורות גבוהות מאוד (כ-1,000 מעלות צלזיוס)—שלב טכנולוגי שנחשב בעיניה תנאי מקדים לייצור חומרים וגבישים מתקדמים. זו אבן דרך שמדגימה שניתן לייצר ולשלוט בתנאים הדרושים לתהליכי גידול גבישים בגז-פאזה על פלטפורמה אוטונומית במסלול נמוך.
השלב הבא הוא לא רק "לייצר למעלה" אלא גם להחזיר בבטחה את התוצר לכדור הארץ—וזה החסם שמפריד בין הדגמה מעניינת לבין מודל מסחרי. כאן נכנסת לתמונה טכנולוגיית החזרה (reentry) שהחברה מפתחת: מגן חום מתקפל בשם Pridwen, שתואר בכמה דיווחים כמעין "מטרייה" או מגן נפרש שמאט ומגן על המטען בדרכו חזרה דרך האטמוספרה. המטרה היא לאפשר "מסלול-הלוך-חזור" בתדירות גבוהה.
במקביל, החברה גייסה סבב Series A של 22.6 מיליון ליש"ט (כ-30 מיליון דולר) בהובלת NATO Innovation Fund—איתות לכך שיישומים בתחומי תשתיות קריטיות והגנה נמצאים חזק על הרדאר.
האתגרים הגדולים
גם אם הטכנולוגיה עובדת, נשארות שלוש שאלות כבדות:
רגולציה: פעילות תעשייתית בחלל מערבת רישוי שיגור, בטיחות, אחריות, ולעיתים גם חוסר בהירות לגבי מיסוי ומעמד מוצרים שחוזרים מהמסלול למדינות שונות. החברה עצמה טוענת שזה אחד החסמים המרכזיים לקיצור לוחות זמנים.
לוגיסטיקת חזרה: ייצור בחלל נהיה מעניין כלכלית רק אם אפשר להוריד מטענים בתדירות אמינה—וכאן התעשייה כולה עדיין בונה את השרירים. במקביל, חברות אחרות כבר מדגימות גישה דומה: למשל Varda Space Industries, שמפתחת קפסולות חזרה ומדווחת על משימות שבהן מוחזרים מטענים ומידע מהמסלול.
הוכחת ערך ללקוח: תעשיית השבבים ענקית, אך גם שמרנית בכל מה שקשור לשרשרת אספקה. כדי שיצרנים יאמצו "חומר חללי", הם ירצו לראות עקביות, נתוני איכות, וקנה-מידה. הרקע המאקרו-כלכלי אמנם תומך בחיפוש אחרי יתרון—בין השאר בגלל הדרישות של AI, HBM ואריזות מתקדמות—אבל התחזיות נעות על פני טווחים שונים. Deloitte, למשל, מציבה יעד של "שוק שבבים של טריליון דולר" סביב 2030, בעוד גופים אחרים מציגים תרחישים מהירים יותר.
"מפעל שמוטס לחלל" הוא רעיון שנשמע כמו מדע בדיוני, אבל הוא כבר מקבל צורה הנדסית: ניסויי-כלים במסלול, טכנולוגיות חזרה, ומימון משמעותי. השאלה שנותרה פתוחה היא האם בתוך כמה שנים זה יהפוך מערוץ ניסויי—לפס ייצור שאפשר לסמוך עליו, בקצב שמצדיק תעשייה שלמה לשנות הרגלים.
עוד בנושא באתר הידען:
