ד"ר אסף מרום מהטכניון בוחן איך התפתחו הבעות הפנים שלנו מאז האב המשותף עם השימפנזים, מה ההבדל בין בני אדם ובעלי חיים – ומה הפנים אומרות על האחריות שלנו כלפי הזולת.
כשאנחנו חושבים על בני אדם, אנחנו חושבים על פניהם. אבל כשבעל חיים פוגש בעל חיים אחר, הוא לאו דווקא מתרכז בפניו. מדוע? ד”ר אסף מרום, ראש המעבדה לאנטומיה ולאבולוציה של האדם בפקולטה לרפואה בטכניון, שואל מהו הבסיס הביולוגי של הבעות הפנים האנושיות.
“אני רופא בהכשרתי, ואני מקדיש את עצמי למחקר באנתרופולוגיה, מדעי האדם. במחקר שלי אני שואל שאלות שאפשר לכנס אותן תחת הכותרת: איך נעשה האדם למה שהוא היום במרוצתן של כשישה מיליוני השנים מאז שהתפצלנו מהאב הקדום המשותף שלנו עם השימפנזים? יש מן הסתם יותר מתשובה אחת לשאלה הזאת, לאור גישות המחקר המגוונות, אבל כל אחד מבין שהפנים הם אזור מאוד חשוב בגוף שלנו, מפני שבראש ובראשונה הם מאפשרים את הזהות שלנו. אנחנו מסתכלים על הפנים של האחר, ומקשרים אותן לזהות שלו, לשם שלו, להשתייכות שלו. יש לפנים ערך אתי כבד משקל ואין זה מקרה שהמילים ‘פנים’ ו’פנייה’ גזורות מאותו שורש. בנוסף, הפנים עשויות מכלול שמבחינה אנטומית ופיזיולוגית הוא מאוד מוזר – ומאוד סבוך – בהשוואה לחלקים אחרים בגוף”.
מה השאלה?
מהם היסודות הביולוגיים של הבעות הפנים של האדם?
כדי להבין מה מאפשר לבני אדם כל כך הרבה הבעות, ובמה שונות ובמה דומות הבעות אלה להבעות של קרוביהם בעלי החיים, ד”ר מרום וצוותו עורכים נתיחות מיקרוסקופיות בבני אדם שתרמו את גופם למדע, וכן בפרימטים וביונקים אחרים (בעלי חיים שמתו מוות טבעי, הם אינם מקריבים אף ברייה למען מחקריהם). חשוב לו להדגיש שתנועות הפנים הן בראש ובראשונה פועל יוצא של החושים שלנו, ושל העובדה שמיקומם של איברי החישה המיוחדים הוא באזור הראש.
“הפונקציה העיקרית של יכולת התנועה המופלאה של הפנים היא ויסות הפתחים של איברי החישה – העיניים, האוזניים, האף והפה. השרירים שמסביב לפתחים נועדו לשלוט בכניסה וביציאה של אוויר, של אור, של מזון וכדומה, והתפקיד החברתי שיש להבעות הללו מופיע מאוחר הרבה יותר. כאן יש להדגיש שמבנים חדשים נוצרים לעתים קרובות – אפשר אפילו לטעון תמיד – באופן בלתי תלוי מהתפקידים שאליהם הם מגויסים בשלב מאוחר יותר. לכן עלינו לנקוט משנה זהירות כשאנו מייחסים הבעות פנים ליונקים הרחוקים מאוד מהאדם. הנטייה שלנו לייחס הבעות פנים ורגשות לפניהם של בעלי חיים היא נטייה אנתרופומורפית של האדם, וממנה יש להיזהר במיוחד במחקר. ברומן הגדול ‘תמול שלשום’ עגנון כותב: ‘חייכו הפרדות והטילו גללים’. אבל הפרדה אינה מחייכת, היא פותחת את הפה בצורה שמזכירה לנו חיוך. אנחנו מאצילים על בעלי החיים את הרגשות שלנו ומאנישים אותם. אנשים שמגדלים חתולים וכלבים בוודאי יתרעמו. מבחינתם אין ספק שיש לחיות המחמד שלהם רגשות, ושהן מביעות את הרגשות הללו בין היתר בעזרת הפנים. מחקר של קולגות שלי מארה”ב שפורסם ב-2019 הראה שרק במהלך תהליך הביות, עניין של 30,000 שנה בסך הכול, התפתחו שרירים באזור הגבות של כלבים, שמאפשרים להם לעשות את ה’פאפי אייז’ המפורסם, הבעה שמזכירה לנו ילד חסר הגנה. המבט הזה מפעיל אותנו רגשית בעוצמה, והכלב זוכה במזון ובמחסה”.
תנועות הפנים הן בראש ובראשונה פועל יוצא של החושים שלנו, ושל העובדה שמיקומם של איברי החישה המיוחדים הוא באזור הראש. לעומת הכלבים, אין ספק שיונקים קרובים יותר לאדם, כמו פרימטים, עושים שימוש חברתי בהבעות פנים.
גם הפרימאטים עושים שימוש חברתי בהבעות פנים
“בקרב קופי העל, ואנחנו כידוע אחד מהם, הפנים משחקות תפקיד מרכזי בתקשורת חברתית, ובהקשר זה המעבדה שלי זוכה לשיתוף פעולה מדהים מצד המרכז הזואולוגי ברמת גן – למשל בעבודה עם יונקים ממינים שונים. חשוב מאוד לציין, שמי שפתח את כל הדיון הזה בהבעות פנים הוא לא אחר מאשר דרווין עצמו. דרווין מוכר בזכות ‘מוצא המינים’ ו’מוצא האדם’, אבל הוא כתב ספר שלישי, הרבה פחות מוכר, בשם ‘על הבעות הפנים של האדם ושל בעלי חיים אחרים’. כותרת זו מרמזת על תפיסתו של דרווין את האדם כאחד מבעלי החיים, כאשר ההבדל בינינו לבינם הוא הבדל של דרגה, ולא של מהות. לנו יש הבעות פנים, וגם לפרימטים יש הבעות פנים. לנו יש שרירים מסביב לפתחים, וגם לפרימטים יש שרירים מסביב לאותם פתחים – אגב, שרירים דומים מאוד. עצם העובדה שיש לנו עדות לכזה קשר, הוא אולי רמז לכך שיש קשר גם בין ההבעות האנושיות לבין ההבעות בבעלי החיים האחרים. לאחרונה קיבלנו דוגמת פנים של פיל. בפניו של הפיל יש התמחות שאין לה אח ורע ביונקים, וזה כמובן החדק. ואילו בפנים של האדם יש התמחויות אחרות – במיוחד היכולת לדבר. מה שמעניין אותנו בהתמחויות הללו, לצד המאפיינים הפרימיטיביים, הוא הבסיס הביולוגי לאסוציאציה התקשורתית של הבעות הפנים”.
בנוסף להיבטים הביולוגיים, ד”ר מרום נהנה להקדיש את זמנו הפנוי למחשבה על ההיבטים האתיים של הבעות הפנים.
“הצירוף ‘הבעת פנים’ עצמו רומז לכך שיש משהו בפנים שנובע, כלומר צריך לצאת החוצה, ושיש גם נמען למסר הזה. במילים אחרות: קיים המנגנון הנוירולוגי שמייצר את הבעת הפנים, המנגנון השרירי אשר מממש את הבעת הפנים, המנגנון התחושתי המאותת למוח שהפנים אכן נעות – ובה בעת ישנם אזורים מיוחדים במוחו של הנמען שמגיבים להבעות הפנים שלנו. ומחקרים רבים מראים שאנשים אוהבים יותר אנשים שמביעים יותר בזמן השיחה, כלומר שהדובר מרגיש שמקשיבים לו כאשר הוא רואה תנועות של הפנים בהתאם לדברים שנאמרים. אחד הפילוסופים החשובים בהקשר זה הוא עמנואל לוינס. אני זוכר כמה התרגשתי כשקראתי את האמירה שלו שבפנים יש ציווי. ומה הציווי? ‘אל תרצח’. הפנים פונות אל הזולת ואומרות: יש כאן מישהו, סובייקט שאותו אינך יכול לתפוס כמו אובייקטים אחרים בשדה הראייה שלך. בספרו ‘כוליות ואינסוף’, לוינס כותב שהעין המסתכלת על השולחן תופסת את כולו, ואולם כשהעין מסתכלת על הפנים היא יודעת שהיא לעולם לא תוכל לתפוס את האדם כולו, כלומר שבצד השני יש אינדיבידואל עם רצונות, רגשות ומאוויים שאליהם אין לה ולא תהיה לה גישה”.
עוד בנושא באתר הידען:
