צפעונים, קולובריים ואלפידים מכישים בדרכים שונות והללו נחשפו לראשונה בפירוט רב
מעטים המעשים בטבע שמעוררים יותר פחד וסקרנות מאשר הכשות נחשים. זוחלים ארסיים חייבים לנוע במהירות כדי לנעוץ את שיניהם בטרפם לפני שזה ימלט — אצל מכרסמים זה עלול לקרות כבר לאחר כ-60 מילישניות. עד לאחרונה, הטכנולוגיה הווידאוגרפית לא איפשרה ללכוד את התמרונים הקטלניים הללו באיכות גבוהה; שיפורים אחרונים הפכו זאת לאפשרי, ולכן אליסטר אוונס וסילקה קלורן מאוניברסיטת מונאש, אוסטרליה, החליטו לחקור את האופן שבו נחשים ממשפחות הצפעוניים(Viperidae) , האלפידיים (Elapidae) והקולובריים (Colubridae) נועצים את שיניהם בטרף. במחקר המתפרסם ב-Journal of Experimental Biology חושפים החוקרים: צפעונים נועצים את שיניהם ואז מזיזים אותם לעמדה מיטבית לפני הזרקת הארס; אלפידים “סוחטים” ארס באמצעות הכשות חוזרות; וקולובריים מזיזים את הלסתות מצד לצד כדי לקרוע חתך ולהחדיר מקסימום ארס.
במקום להישאר באוסטרליה כדי לחשוף את דקויות ההכשה, נסעה קלורן לשולי פריז, צרפת, לביתVenomworld , שם רמי קסאס חולב ארס מכמה מהנחשים המסוכנים בעולם לצרכים רפואיים ופרמצבטיים. שם, יחד עם אנתוני הרל Muséum national d’Histoire naturelle CNRS , וקסאס, התגרו ב-36 מיני נחשים — מהרעדן המערבי (Crotalus atrox) וצפעי השטיח ממערב אפריקה (Echis ocellatus) , ועד האדדר קוצני-קשקשים (Acanthophis rugosus) — שיזנקו אל גליל ג’ל רפואי חמים דמוי שריר, המדמה בעל-חיים קטן. את המפגשים תיעדו בשתי מצלמות בקצב 1,000 פריימים לשנייה ושיחזרו בתלת-ממד את התמרונים המהירים כברק. קלורן נזכרת כי עצבוב נחש ארסי עם גוש ג’ל על מקל היה חוויה מעוררת אדרנלין — “קפצתי כמה פעמים”, היא מודה — אך היה שווה זאת עבור הצילומים המדהימים.
מאה הכשות
לאחר שהסריטו יותר ממאה זינוקים של נחשים בפירוט דק, מצאה הקבוצה כי צפעונים נועצים את שיניהם בטרף המדומה בתוך 100 מילישניות מזינוק — כאשר צפע קהה-אף (Macrovipera lebetina) האיץ עד 710 מ’/שניה² ונעץ את השיניים בתוך 22 מילישניות; נחשים אלפידיים נשכו (הכישו) במהירות דומה לצפעונים. בנוסף, הצפעונים נעו הכי מהר בעת הזינוק. Bothrops asper , המכונה לעיתים “צפע הבור האולטימטיבי” — הגיע למהירויות של יותר מ-4.5 מ’/שניה לאחר האצה של מעל 370 מ’/שניה², בעוד שהאלפידי המהיר ביותר — האדדר קוצני-הקשקשים — הגיע “רק” ל-2.5 מ’/שניה.
במיקוד אל שיני הצפעונים ראו החוקרים את “השיניים” המחטיות נעוצות בטרף המדומה, אך אם הצפע “לא היה מרוצה” ממיקום השן, הוא שלף אותה ונעץ אותה מחדש בזווית טובה יותר – למעשה מזיז את השן קדימה. רק לאחר שהשיניים התייצבו במקומם סגרו הצפעונים את הלסתות והזריקו ארס. בניגוד לכך, אלפידים כמו קוברה אלמוגית דרום-אפריקאית (Aspidelaps lubricus) וקוברה יערונית(Naja melanoleuca) , נקטו אסטרטגיה ערמומית יותר: זחילה לטרף לפני זינוק והכשות חוזרות, בעוד שרירי הלסת מתוחים כדי “לסחוט” את הארס פנימה. בינתיים, שני הקולוברייששיניהם ממוקמות בצד האחורי יותר בפה – זינקו ממרחקים גדולים יותר, אחזו בלסתות סביב הטרף, והניעו את הלסתות מצד לצד כדי לקרוע חתך דמוי סהר ולהחדיר מנה מרבית של ארס. במקרה אחד, צפע קהה-אף טעה בהערכת המרחק, פגע בשן הימנית ושבר אותה; הקבוצה סבורה שמקרים כאלה שכיחים יותר משנדמה, שכן שיניים נמצאות לעיתים בצואת נחשים לאחר שנבלעו.
נחשים ארסיים משתמשים באסטרטגיות שונות בתכלית כדי להכיש בצורה קטלנית: צפעונים ואלפידים תוקפים באלגנטיות לפני שהקורבן בכלל מודע לנוכחותם, ואילו הכשות קולובריים גורמות לנזק מקסימלי.
