תומס הוא קטר ותנועותיו נקבעות על ידי צורת המסילה, פעולתו כקטר ועובדי הרכבת. אז האם רצונו החופשי הוא רק אשליה? ומה זה אומר על בני האדם במציאות?
מאת Matyáš Moravec עמית פוסט-דוקטורט בפילוסופיה ע"ש גיפורד, אוניברסיטת סנט אנדרוז
האם אנו חופשיים או שפעולותינו נקבעים על ידי חוקי הפיזיקה? וכמה רצון חופשי אנחנו באמת רוצים? השאלות האלה הטרידו את הפילוסופים במשך אלפי שנים – ועדיין אין להן תשובות מושלמות.
אבל מתברר כי דמות מסדרת טלוויזיה לילדים יכולה לספק רמז. תומס הקטר, למרות היותו קטר, מתנהג כמו בן אדם. הוא מקבל החלטות ובחירות. והוא אחראי מבחינה מוסרית: כשהוא עושה משהו לא בסדר, הוא נענש.
אבל כשמסתכלים עמוק יותר הדברים מסתבכים. הוא קטר. תנועותיו נקבעות על ידי צורת המסילה, פעולתו כקטר ועובדי הרכבת. אז האם רצונו החופשי הוא רק אשליה?
חוקי הפיזיקה מסבירים כיצד אירוע מהעבר מביא לאירוע עתידי. לדוגמה, אם אני שם קומקום על הכיריים, חוקי התרמודינמיקה קובעים שהוא ירתח בנקודה קרובה בעתיד. אם לא אפריע לקומקום או לכיריים, יש רק תוצאה אחת אפשרית: המים יתחילו לרתוח.
טיעון פילוסופי רב עוצמה נגד הרצון החופשי קובע שמכיוון שאיננו יכולים לשנות את העבר ומכיוון שאיננו יכולים לשנות את חוקי הפיזיקה, איננו יכולים לשנות גם את העתיד. הסיבה לכך היא שהעתיד הוא רק תוצאה של העבר, וחוקי הפיזיקה מכתיבים שהעבר יביא לעתיד. העתיד אינו פתוח לחלופות.
זה חל גם עלינו: הגוף שלנו הוא אובייקטים פיזיקליים העשויים מאטומים ומולקולות הנשלטים על ידי חוקי הפיזיקה. אבל כל החלטה ופעולה שאנו נוקטים יכולותה בסופו של דבר להיות קשורותה לכמה תנאים ראשוניים בתחילת היקום.
אנחנו אולי מרגישים שיש לנו רצון חופשי, אבל זו רק אשליה. ואותו הדבר נכון גם לגבי תומס: זה אולי נראה לו כאילו הוא חופשי, אבל מעשיו נקבעים על ידי פריסת המסילה ולוח הזמנים של הרכבת. מה שהוא עושה לא פתוח לאלטרנטיבות. הוא, אחרי הכל, מנוע קיטור הנשלט על ידי חוקי התרמודינמיקה.
אחריות מוסרית
אבל אם מעשיו של תומס אינם פתוחים לחלופות, מדוע הוא מסולק כשהוא טועה? אם הוא היה לא יותר ממכונה, האם היה הגיוני לחשוב שהוא אחראי מבחינה מוסרית? אחרי הכל, זה יהיה מוזר לומר כי הקומקום שלי ראוי לשבחים על הרתחת המים, אם זה באמת לא יכול היה לעשות אחרת.
הפילוסוף האמריקאי הארי פרנקפורט פיתח ניסוי מחשבתי גאוני כדי להראות שהעתיד לא חייב להיות פתוח לחלופות כדי שנוכל להיות אחראים מוסרית. תארו לעצמכם שני סוכנים, בואו נקרא להם הרוצח והמבקר. להמבקר יש אלקטרודות המחוברות למוח של הרוצח. אם הרוצח לא עושה כמו שהמבקר רוצה, הוא מפעיל את האלקטרודות – מה שמאלץ את הרוצח לציית.
עכשיו, המבקר באמת רוצה שמישהו, בואו נקרא לו קורבן, ימות. אז הוא חושב לכוון את הרוצח להרוג את הקורבן. אבל מתברר כי גם הרוצח בעצם רוצה שהקורבן ימות, ולכן היא הורגת את הקורבן מבלי שהמבקר יצטרך להתערב כלל. האלקטרודות נשארות כבויות.
מהו מוסר ההשכל של הסיפור? למרות שמעשיו של הרוצח לא היו פתוחים לחלופות (אם הוא היה מחליט לא להרוג, המבקר היה מכריח אותה לעשות זאת בכל מקרה), הוא עדיין אחראי ונענש כרוצחת.
נראה שתומס נמצא באותו מצב: כשהוא עושה דברים במסגרת חוקי הרכבת, נותר לו לעשות אותם מרצונו. כשהוא לא עושה זאת, מישהו מתערב: הנהג, הכרטיסן או המבקר המאיים. אבל הוא עדיין ננזף כשדברים משתבשים. העובדה שמעשיו אינם פתוחים לחלופות אינה משנה דבר בעניין זה.
כמה רצון חופשי רצוי?
אז מה דעתכם על יקום שבו עתידו של תומס לא נקבע? האם הוא יהיה חופשי שם?
למרות שאנחנו מרגישים לא בנוח עם העובדה שהפעולות שלנו עשויות להיקבע, האלטרנטיבה לא הרבה יותר טובה. יקום שבו העתיד אינו מוגדר לחלוטין, שבו הוא פתוח מדי לחלופות, הוא פשוט כאוטי מדי. אני צריך לדעת שכאשר אני שם את הקומקום על הכיריים, הוא ירתח. יקום שבו המים הופכים באופן ספונטני למיץ תפוזים קפוא הוא לא יקום שבו רובנו היינו רוצים לחיות.
ואותו הדבר נכון גם לגבי תומס. אם תומס היה מורשה לעזוב את המסילה, לעוף לאוויר, או אם מנוע הקיטור שלו לא היה מציית לחוקי התרמודינמיקה, היקום שלו לא היה מתפקד.
הדמות שלו לוכדת את האינטואיציות שלנו לגבי רצון חופשי. אנו זקוקים לבחירה ולאחריות מוסרית, אך איננו רוצים שמעשינו לא ייקבעו לחלוטין. אנחנו רוצים שהרצון החופשי שלנו יהיה איפשהו בין דטרמיניזם מלא לאקראיות מוחלטת.
"הכל צפוי והרשות בלתי אפשרית" באתר האייל הקורא
עוד בנושא באתר הידען:
6 תגובות
יתכן ויכול להיות יקום (אולי הנוכחי) שבו מתקיימת אפשרות של בחירה חופשית מתוחמת שאינה יוצרת כאוס כללי? זה (כמובן צריך להיות מוכח באופן מדעי)
אם יש מצב כזה יתכן והתחום הפיזיקאלי הזה המרווח הזה "נוצל" ע"י מערכות ביולוגיות בצורה כזאת שנותנת להם סיכוי שרידות טובה יותר? שמסתכלים על מערכות ביולוגיות רואים מערכת עם בידוד יחסי לסביבה החיצונית
אבל כדי להתקיים צריך אינטרקציה עם הסביבה החיצונית אם זה להימנע ממצבים מסוכנים אם זה להשיג משאבי אנרגיה כדי לפעול וכו.. בחלק מהמערכות הביולוגיות החיות נוצרה מערכת שלמה יקרה שדורשת משאבי אנרגיה כדי לקבל החלטות דרכי פעולה (המוח), כך שיש פה מערכת קבלת החלטות אבל השאלה שנשארה היא האם זאת מערכת קבלת החלטות חופשית או דטרמינסטית?
שאלה שצריכה אולי להישאל היא איזה תכונה מערכת פיזיקאלית צריכה כדי לאפשר בחירה חופשית
מתוחמת שאינה גורמת לכאוס כללי , יש מעט מידי מדענים שמנסים לחפש את האפשרות הזאת כאשר הרוב הגדול תומך בדטרמינסטיות למרות שהידע שלנו עדין אינו שלם מספיק כדי לומר בבטחה מהי המציאות שבה אנו חיים, קשה לראות איך מתקיים בעולם דטרמינסטי דבר שנקרא טוב או רע מוסר כי בעצם אין פה בחירה אלה מכונות ביולוגיות אוטומטיות שבה מהמפץ הגדול כל דבר שקרה קורה ויקרה כבר נקבע באופן דטרמינסטי גם אם יש איזה שהוא חופש סטטיסטי אקראי זה לא משנה את התמונה הסופית שבה אנו מנותבים להתנהגות מסוימת שיש לה תוארים כמו טוב רע חוק אבל ברמה הבסיסית זה יהיה די רעוע, רק בבחירה חופשית אמיתית באיזה שהוא רמה ניתן באמת לדבר על טוב ורע על מוסר על צדק.
המילה החסרה בדיון היא אבולוציה. אם אני רואה איזשהו פרט או תכונה ביצור חי כלשהו, שברור שהתפתח על פני דורות רבים, אני חייב להסיק שיש לו תפקיד חשוב בתפקוד ובשרידת היצור. זה יכול להיות נוצות, או עיניים או דמיון בולט ליצור מסוכן. אם מתבוננים בתודעה רואים שגם היא לא הופיעה יש מאין רק אצלנו, וכי יש התפתחות עקבית על פני שתי שושלות אבולוציוניות נפרדות לפחות: יונקים ועופות, על פני תקופה של עשרות מיליוני שנים, החל באבותיהם דמויי הזוחלים, בעלי תודעה מוגבלת (אם בכלל) ועד ליצורים שברור שהם מבינים שהם קיימים ופועלים בעולם, ושיש להם מטרות בזמן נתון, והם מצוידים בהבנה סביבתית ובאינטליגנציה ברמה כזו או אחרת שמאפשרת להם לפתור בעיות כדי להשיג את המטרות הללו.
תודעה זה אחד הדברים הכי מסובכים ובלתי מובנים שיש. אנחנו לא קרובים להבין איך זה מתרחש באמצעות נוירונים, אבל יודעים שזה לגמרי לא טריוויאלי, ושזה צורך המון אנרגיה, אז לחשוב שזה סתם משהו שהופיע, ואין לו חלק בשרידת האורגניזם, שמבוטאת בהבנה אקטיבית של העולם, יצירת סדר עדיפויות תכנון אסטרטגי ובקבלת ההחלטות, וכי תחושת הרצון והבחירה החופשית שלנו היא דמיונית לגמרי – ובכן, זה רעיון שקשה להניח שהגיע ממש ממוח אינטליגנטי באמת.
https://www.youtube.com/watch?v=jxt7vVcnIGM
גם החשיבה והבחירות שלנו קבועים בזמן, לא משהו שבאמת ניתן לשנות, למרות שלא ניתן לראות את העתיד הוא קבוע מראש.
יש שני אפשרויות או יקום אחד שבו הזמן קבוע וזורם מהעבר לעתיד או יקומים מקבילים לאין סוף שכול הזמן מתפתצלים עוד ועוד.
רצון חופשי יכול להתקיים רק ב ״מציאות אובייקטיבית״ כלומר שכל המידע ידוע וניתן למדוד את מיקומו והתנע של כל חלקיק וחלקיק בכל רגע נתון. אולם מדידה כזו אינה אפשרית ולכן לכל אחד ואחד מאיתו יש ״מציאות סובייקטיבית״ או בשפה מדעית -פילוסופית, סופר-דטרמיניסטית בו חסר מידע. חוסר המידע מאפשר למדוד את מיקומו והתנע של חלקיק בכל רגע נתון, דהיינו במקום זאת יש לנו פונקציית גל אשר אינה ניתנת למדידה אלא רק להעריך בצורת הסתברויות.
אביא דוגמא, ילד העומד בחנות ממתקים ומתוך שלל הממתקים על המדף בוחר בסוכריה בטעם פטל (עד כאן לכאורה יש לו רצון חופשי). לאחר ששילם מכניס את הסוכרייה לפיו והיא בכלל בטעם חמוץ. מכאן חסר לו מידע קריטי וכשאין את המידע לגבי חומציות הממתק אין יותר רצון חופשי, פשוט מאד.
קצת הגהה לא תזיק (בלשון המעטה)
הצגת הדילמה היא שגויה, כיוון שהעתיד אינו תוצאה רק של גורם אחד. כבר לפני 150 שנים הראה אנרי פונקרה שהשפעה של אפילו שני גורמים בלבד על גוף שלישי אינה ניתנת לחישוב. בודאי בהחלטות של המוח האנושי שמושפעות מאינסוף גורמים.
הבעיה אינה רק תופעת הכאוס, ששינוי מיזערי בתנאי הפתיחה יכול לגרום לשינוי גדול בתוצאה. כיום מקובל גם בפיזיקה שלהשפעות הדדיות יש התנהגות הסתברותית (קוונטים, מיתרים, וכו') ולא מוחלטת, וממילא ידיעת העבר לא מובילה לידיעת העתיד.
הנסיון לתת תשובות פילוסופיות באמצעות מדעי הטבע נועד לכישלון. כבר לפני 400 שנים המהפכה המדעית הפרידה ביניהם (או לפחות – בין מדעי הטבע ומדעי הרוח).