"סודות ממטבחו של היסטוריון"

ד"ר יחיעם שורק עונה לכל המאשימים אותו בפוסט מודרניזם או פוסט ציוניות ומסביר שאמת, גם אם היא כואבת טובה יותר מאמונה עיוורת במיתוסים

כותב שורות אלה נושא, לעיתים בגאוה ובגאון, את התואר ה"מפוקפק", הקנטרני משהו, של מנפץ מיתוסים סדרתי, עד כי מדי פעם נדמה כאילו הדברים נעשים מתוך כוונת-מכוון מרושעת, "סדיסטית"? לאחר גילוי נאות זה, ייקל עלי להציג את רשימתי.
ובכן, היסטוריון-חוקר, לבד מידע, נגישות למקורות, אינטליגנציה, מוטיבציה, יצירתיות ודימיון, אמור להיות מאופיין גם במידה של "חוצפה", של תעוזה, כשהוא עתיד "ליתן את הדין" בפני האקדמיה, החברה ובראש-ובראשונה כלפי עצמו. מחקר היסטורי שקול לעניות דעתי לניהול משפט, למן הבירור הראשוני (או לחלופין: הקראת כתב האשמה) ועד להכרעת הדין ולגזר הדין. לנגד השופט מובא מקרה, כאשר שני הצדדים, ההגנה והתביעה, מבקשים להציגו מתוך זוית הראייה שלהם. השופט אינו יכול לחדור אל בין קליפות מוחו של המוחשד בעבירה, לצלם את נפשו ולתשאל אותה באמינות ובדיוק. עם זאת מצופה ממנו לחרוץ דין, כל דין, אף אם שופט אחר היה מגיע (ורבה הסבירות לכך) לפסיקה ולגזירה שונה, ובוודאי לא היתה הפרשה מתגלגלת לאינסטנציה גבוהה יותר. עם זאת לא נבטל, כמובן, את הפרה-רוגטיבה של הרשות השופטת, אלא נצפה ממנה להגיע לדין צדק ומוסר, כאשר האמת (ולפחות זו המצטיירת מול עינו של היושב בדין) היא נר לרגליו, גם אם פסק דינו חורג מהקונצנזוס המקובל.
עבודתו של היסטוריון-חוקר דומה לזו של מנהל המשפט, כאשר הוא טובל בקילוח מקורות (ולעיתים דל וממועט), ותפקידו להבחין בין עיקר לטפל, בין אמין למוטה, בין רגשי לרציונלי, בין סוגי מקורות ועוד, ולבסוף עליו לחרוץ דין, כזה שיש בו גם מן האומץ והיושרה האינטלקטואלית. מלאכתו של השופט מזה ושל ההיסטוריון מזה קלה היא, כאשר המקרה אינו בעייתי, וקשה היא, מאידך כאשר מתעוררות קושיות שונות, נאמר טקסטואליות או נסיבתיות, ובמיוחד כאשר הנושא הנידון רגיש ומורכב בשל הפיכתו, מסיבות שונות למיתוס עממי, לאומי. במקרה זה ראוי לו להיסטוריון להיות ניחן בלא-מעט קבי אומץ על-מנת להציג עמדה שעלולה לקומם עליו צרות-צרורות ומכיוונים שונים.
אני, במלוא הצניעות, לא זו בלבד שאיני חושש להביע עמדות מחקריות לא-קונצנזוסיאליות, אלא גם מעודד תלמידים לאפיין עצמם באומץ לב אקדמי-אינטלקטואלי.
במקרים לא מעטים, במסגרות אקדמיות, כאשר סטודנט פונה אלי במהלך הכנתה של עבודה סמינריונית, או סטודנטית מתייעצת בעניין כתיבה אקדמית-מחקרית כלשהי, אני מנחה אותם, ופרט לניסוח מגובש של כותרת הנושא, ופרט מניסוח מגובש של שאלת המחקר, לשאול עצמם בפשטות וביושר: מה הם מבקשים להוכיח, להראות להציג? הנחיה כזו מעוררת מיד ובאופן טבעי גישה רגרסיבית, נסוגה משהו, בנוסח של: "אני?! מה כבר אני, שאלפי הקטן במנשה, מסוגל/יכול להוכיח או לחדש?!". ואני בשלי מסביר, תומך ומעודד: "ראה/ראי, המקורות שהיו מונחים לנגד עיני חוקר זה או אחר, חשופים לפניך. 'לא נותר לך אלא להתפרע', להאמין בעצמך, ולנסות להציג פן נוסף, חדש, מחודש, שונה … מזה שהוצג בספרות המחקרית. ואגב, הצגת שאלה נכונה, אם כי אין בה ערובה להשגת מענה כלשהו, יש בה משום חידוש מעניין לבחינת הנושא". המנטרה הינה לא רק "העז לדעת", אלא "העז להטיל ספק" ומכאן – "העז לחקור". כדוגמה "מצמררת" הנני מביא אחד מאירועי המקרא, ופותח ב"התוודות": "גם אם אין כל ודאות, שאירוע כזה או ממינו התרחש אי-פעם, שהרי לרוב הפרשיות במקרא אין ביסוס ארכיאולוגי ותיעודי מצליב, ננסה להיכנס לראשו של המחבר/העורך/המסנן/החותם ולהבין מדוע בחר דווקא בהצגת ההתרחשות המסויימת". זו גישה המגשרת בין שלילת אמינות האירועים לבין הוודאות שהיה מאן דהוא, שמצא צורך להביא סיפור כלשהו לידיעת הקוראים.
גישה זו, הגם שהיא מייצגת פן אחד מני רבים, בהתמודדות עם מקורות בעייתיים, מחוברת היטב לעולם המיתוסים בהיסטוריה ולמורכבות ההתמודדות עימם. מהו מיתוס? מיתוס הינו סיפור, עלילה, שיר, שירה, חיוויון פולחני ולפעמים אמירה, אשר ממדי הישענותם על מצע עובדתי, "היסטורי יבש", מיקרוסקופיים ולפחות רעועים. עם זאת המיתוס מתקבל (באופן התלוי בציבור כזה או אחר) כאמיתה מוצקה וודאית, שאין לערער עליה ולשקוע בהרהורים מיותרים לגביה, ודי אם נזכיר את מעמד הר סיני, שנתפש בעיני ציבור דתי גדול כמעמד היסטורי לכל דבר, והמהדרין שבו טוענים בביטחה, כי כל עם ישראל, מאז ועד היום (ואף לעתיד), חווה את המעמד הזה. בהקשר מיתולוגי זה נעוצה סכנה של ממש בעצם הניסיון לפקפק בכלל באמינותו ההיסטורית של המעמד המדובר. מיתוס עשוי/עלול להיתפש כאמיתי ואמין, כאשר הוא מגוייס לצרכים שונים – דתיים-אמונתיים, אישיים, פוליטיים-לאומיים וכדומה מחד, וכאשר חוזרים עליו אין-ספור פעמים מאידך, והא בהא תליא. הדוגמה הבולטת למיתוס מנוצל היא הטלת האשמה על היהודים בצליבתו-המתתו של ישו. מיתוס זה נוצל כידוע על ידי גורמים כנסייתיים ואחרים, אפילו כמוצא נאמן להצדקת ניצחון האמונה הנוצרית, ושלא לדבר על רווחים כלכליים נאים שהפיקה הכנסיה בתקופת ימי-הביניים לטובת בניית כנסיות ושלל תרומות מן המאמינים, כאלה שמילאו כל קופת "צדקה" נוצרית מזדמנת עד מעבר לשפתה.
יש להבחין בין שני צדדים בהקשר של מיתוס: האחד – עצם יצירתו ושיבוצו בתעודה היסטורית כלשהי; השני – השימוש שנעשה בו לאורך זמן מחד ולאחר פרק זמן ממושך מאידך. וברור שפיצוח המיתוס ופירוקו, כפי שמובא במאמר זה, נוגע יותר בהיבטו הראשוני ופחות בגלגולו במהלך ההיסטוריה. היסטוריון ישר והגון יכול בהחלט להטיל ספק באמינותו ההיסטוריוסופית מזה או ההיסטוריוגרפית מזה של הטקסט המיתולוגי, תוך כדי התעלמות מגלגולו ההיסטורי והשימוש שנעשה בו. בחינת גלגול זה הוא מעניינו של היסטוריון אחר, הבודק, נאמר, היבטים אנתרופולוגיים, אתניים וכדומה. טקסט המיתוס עשוי להיות אמין, היינו שנכתב בזמנו על-ידי מחבר בן התקופה, הגם שתוכנו יכול להיות מופרז, שקרי, בין במתכוון ובין בתום לב ממש. הבה ניקח לשם משל את ה"איליאס" וה"אודיסיאה" המיוחסים להומרוס. הללו שזורים באגדתיות רבה ובתלי-תלים של אמונות מופלגות, ובחלקן, כגון הסיבה הרומנטית למלחמת טרויה, מעוותות את המציאות כפי שניתן להניח שהיתה. עם זאת רב ערכן של יצירות אלה מן ההיבט ההיסטוריוסופי וההיסטוריוגרפי. מורכבות רבה יותר היא מנת חלקו של מיתוס, שלבש צורה ופשט צורה עם הזמן, ושגוייס, כאמור לעיל, למטרות פרטניות או קולקטיביות.
בכל מקרה משימתו של ההיסטוריון, ולפחות האחת מהן, מקופלת בחיתוך עומק אל תוך נבכי המיתוס, כדי להגיע אל הגלעין ההיסטורי, לבחון אותו לאשורו, בכלים הדיסציפלינריים, המחקריים, להגיע למסקנה (גם אם מסוייגת חלקית ומותנית) ולהציגה ללא כחל וסרק לעיני כל. היסטוריון המגדיר את משימתו הדומיננטית כחיפוש מיתוסים לצורכי ניפוץ גרידא עושה חטא גדול למקצוע ולדיסציפלינה בכלל. מאידך, היסטוריון החושש מלגעת, ובוודאי מלנתח, טקסטים מיתולוגיים, בעייתיים, העומדים במחלוקת, אינו שונה עקרונית מן המשתוקק לנפצם.
כיצד מתחבר איפוא הרעיון, העיקרון, של פיצוח מיתוסים, עם ליבת הדיסציפלינה ההיסטורית? מיתוסים שונים ומגוונים משובצים ברקמת ההוויה ההיסטורית, ונפיצותם הטבעית שייכת בעיקר לעידן הקדום. אין מה לדבר בכלל על ניסיון להבין את אירועי התקופות הקדומות ללא התמודדות עם אותם מיתוסים. ובכן, היות שהמקורות של ימי הזמן הקדום, ובעיקר העיסוק בטקסטים כתובים, הינם בעייתיים (פרובלמטיקה באמינות, העדר רציפות דוקומנטטיבית, עולם מושגים טמיר ובלתי נהיר), יש בהחלט מקום לא לגשת לטקסט מתוך גישה פשטנית, טבעית, ישירה, מובנת מאליה, אלא יש לתקוף אותו מכל זויות הראייה האפשריות, ולהציג מערך היפותטי המורכב ממיגוון פני מחקר, תיאורטיים, אך הגיוניים, בנסיבות העניין (זמן, מקום, הקשריות וכו'). כיצד מתחבר כל עניין המיתוס לגישה זו? ובכן, סיפורים שונים התקדשו במשך הזמן, והפכו, כמעט לנכסי צאן-ברזל של חברה נתונה (דרך חינוך, טקסיות, פולחן, אינדוקטרינציות וסתם מעשיות העוברות מדור לדור), ובמלים אחרות – למרכיבים בעלי עוצמה אימננטית של עיצוב דמותו של העם וגיבוש דמותה של החברה. מאפיינים אלו מעצימים, איך לא, דמויות מתולדות העם בסופרלטיביות, בסינון מכוון ובעיוות מלאכותי, כדי שיסודותיו של אותו עם נתון יהיו מוצקים וצודקים. כתוצאה מכך נוצר מצרף מיתולוגי הבנוי, רבדים-רבדים של גיבורים, אמיצים, חכמים, מוסרים, מקריבנים, נאמנים … סופרמנים בעליל. מאפיינים אלה מעצימים את התקדשות המיתוס ואת השינוע שהוא עובר, מסתם מעשיה רעועה לטורבינה ההיסטורית של מכונת החברה והאומה. תופעה זו מערימה קשיים בלתי-נמדדים נוכח כל מי המבקש, מתוך סקרנות אקדמית, מחקרית, לבחון את שרשי הדברים, לתמוה ולשאול: האמנם? הכצעקתה?
נסו להציג את מעשיהם האפלים, הנתעבים משהו, של מלכי יהודה וישראל, והתחילו משאול ומדויד. הציבור יוקיע אתכם מיידית, וסוללת האקדמיה המקורנפת תטיח בכם את התוית ה"נוראה" של פוסט-מודרניזם. אציג בפניכם כמה דוגמאות מתולדות עם ישראל בעידן הקדום, תחת הכותרת המיתולוגית של "עם מרדן וקשה עורף המתקומם כנגד שליטיו הזרים, המייסרים והמענים". מיתוס כזה שימש היטב את התנועה הציונית מראשית היווסדותה, מפעילותה בחו"ל ובעוצם מפעליה בארץ. מיתוס זה אמור היה להזריק דלק להנעת המכונה הציונית מול כל קשייה המרובים, ולומר בתמצית: 'מאז ומעולם לא השלמנו עם קשיים שהוטרדנו בהם. לא התקפלנו ולא נשברנו. לחמנו וניצחנו'. אציג כאן, בתמציתיות מרובה, מספר מרידות, שלוש במספר, של העם כנגד שליטיו הזרים. אביא את ההנחות המקובלות, ואציע זוית ראיה אחרת דרכה אפשר להתבונן על אותם אירועים של פעם. אדגיש כי חלק מההיפותזות רואה כאן אור בפעם הראשונה.
נתחיל עם מרד מתתיהו ויהודה המקבי (166/167 לפנה"ס ואילך), החקוק במסורת העם כמרידה בשלטון היווני ובתרבותו, בהתמודדות של מעטים מול רבים ובהשכנת ריבונות יהודית, בלתי מתיוונת, בארץ. ובכן, לאור בחינת מיכלול המקורות, נס המרד אכן הורם כנגד השלטון הסורי-הלניסטי (ה"יווני") וגזירותיו ומהלכי ההתיוונות שקדמו למרד. עם זאת נתקשה להתעלם מהמגמה החשמונאית לחולל מהפכה פנימית חסרת תקדים בהנהגה הכוהנית של המקדש (ולמעשה בשליטה על המקדש, שכמותה מעין התמלכות והפקת רווחים גשמיים) – העלאת מעמדה של משפחת יהויריב במקדש ושררתה לאורך זמן (* תיאוריה זו רואה כאן אור בפעם הראשונה, ואני עתיד לפתחה באחד הכנסים המדעיים השנה). המרד התנסח בעיקר כמחאה מול ההתיוונות וההשפעות ההלניסטיות ביהודה. העמקת ההשפעה בלטה בעיקר בשמונה שנים שקדמו לפרוץ המרד, כשאז מבצע אחיו של הכוהן הגדול רפורמה הלניסטית ומשתוקק לשדרג את מעמדה של ירושלים כפוליס הלניסטית. הוא זוכה בכתר הכהונה הגדולה, מה שמרגיז את חוגי המתנגדים, הכיצד מתערבת הרשות השלטת, הזרה, בענייניה הכה מהותיים של ירושלים והמקדש. והנה, לא חלפו אלא כעשרים וחמש שנה מן המהלך הזה, ובעיצומה של התמרדות החשמונאים, זוכה אחד מבני מתתיהו, אחיו של יהודה המקבי ויורשו, יהונתן, בכתר הכהונה הגדולה מידיו של … השליט ההלניסטי בכבודו ובעצמו. יתירה מכך, התנהלות זו הפכה למסורת ביהודה. אם כן דברים שרואים משם, לא רואים מכאן, והשרץ טוהר בק"ן טעמים. גם התמודדות המעטים מול רבים הינה מנטרה חסרת יסוד, מיתוס שאגדיותו כבר מקובלת במחקר ההיסטוריוסופי המודרני. וזאת לדעת כי אותם שליטים חשמונאים הפכו, לאחר שנים, למעין מלכים הלניסטיים לכל דבר (במהופך מעקרונות הקנאות של מתתיהו ויהודה). החשמונאים מצטיירים כשליטים אכזרים, מחושבים, בוטים לפעמים ורודפי שררה. הנה לכם תמונת המצב ההיסטורית מול המיתוס שהתקדש במרוצת הדורות.
נעבור לסוגיה השניה – המרד הגדול מול הרומאים (73-66 לספ'). התקוממות זו הצטיירה במסורת העם כמלחמה מול שליט נוגש ואכזר, אשר נכשלה בשל "שנאת חינם". ומה מספרים לנו המקורות? רקעו של המרד הינו כלכלי וחברתי, אשר הזין את תקומתן של קבוצות קנאיות, חלקן הזויות וסהרוריות, אשר בקשו לנצל את המצוקה הנוראה על מנת "להוריד משמים את מלכות האל" – להגביר את התמיכה בהם ולהפוך את המהלך השגוי והנואל בדמות התמודדות עם מכונת מלחמה משומנת, כמו זו הרומית, למאבק אפוקליפטי של ה"רעים" מול ה"טובים", של "חסידי האל" מול "הרשעים עלי ארץ". המרידה לא נכשלה בשל שנאת חינם. היא פרצה בשל תסמונת נוראה זו, והתנהלה תוך כדי מלחמת אחים קשה בירושלים. גם לו כל הכוחות הלוחמים היו מאוחדים ביניהם, מגובשים ו"מורעלי מוטיבציה" (מין אנטי-שנאת-חינם), גם אז לא היה שום סיכוי שבעולם לעמוד מול העוצמה הצבאית, האירגונית והמספרית הרומית. המוטיב של "שנאת חינם" הפך אחר-כך למעין כסת"ח כדי "לצאת טוב" מכל מיני מצבים מביכים של אלו שיזמו את המרד, שתמכו בו ושקידשו אותו במרוצת הזמן. ובאפקט המיתולוגי-חינוכי הפכה מנטרת "שנאת החינם" (ולעיתים היא ממשיכה לככב גם בימינו אנו) לאצבע הלאומית המזהירה בנוסח של "נו-נו-נו". "אם תהיו מפולגים זה יהיה סופכם", ולכו להסביר לאותו ז'דנוביסט מקרנף, ממלכתי, שבסיס המנטרה מעוות, ודווקא חברה דמוקרטית-ליברלית אמורה לשמר ולטפח פלורליזם.
הסוגיה השלישית – מרד בן כוסבה (כך שמו באגרות ובתעודות) – בר כוכבא – התקדשה במיתולוגיה היהודית כמעשה התקוממות אמיץ, נחוש והירואי של גיבור-לוחם אשר קרא תיגר על רומא, המלכות הרשעה, על שום גזירותיה ומעשיה המקולקלים. ובכלל, כמילות אותו שיר ילדים ידוע: "הוא היה גיבור. הוא קרא לדרור. כל העם אהב אותו. בר כוכבא גבור". מן המקורות השונים והמגוונים מתגלה לנגד עינינו מנהיג קנאי, מחוספס ובוטה, סמכותי, שואף שררה אכזר ונקמן. המרד שהוא יזם, כשיש כאלה שאינם מתביישים לכנותו כמהלך לאומי (אוי לאנכרוניזם ולפרוייקציה לאחור), היה מיותר, חסר סיכוי ומסוכן על שום תוצאותיו הצפויות. עצם התפרצותו ומהלכיו לא היו על דעת מנהיגי הסנהדרין, ובהעדר תמיכתם הגלויה (גם תמיכתו של רבי עקיבא במרידה ובמורד הינה בעייתית מן הבחינה התיעודית), וכמה מאיתנו יודעים כי לאור אחת מעדויות חז"ל הוצא בן כוסבה להורג על-ידי החכמים לאחר שהואשם במשיחיות שקר. זאת ועוד, יש להניח (*אף זו תיאוריה שטרם התפרסמה באופן מסודר, שיטתי ומונמק) שהוא כלא את משפחת הנשיאות כבת ערובה באחד ממוקדי המרידה (בבית-תר), ואולי אף השתמש בה כחותמת גומי לפעולותיו. הוא מכריז על עצמו כנשיא, למרות שלא היה נצר לבית הנשיאות המכהן, הרשמי, המעין-ממלכתי, וניתן לראות בכך אישוש למהלכיו המרדניים-אנרכיסטיים. הוא מבקש, כנראה עקרונית, לחדש את הפעילות הפולחנית במקדש, מה שנתפש עד אז כחילול הקודש, ולצורך זה מכתיר אדם בשם אלעזר (שמוצאו שנוי במחלוקת) כרשות כוהנית ועוד. ועכשיו, הבה נשים לנגד עינינו את כל "סגולותיו" ו"מעלותיו" של בן כוסבה ונשאל עצמנו האם ראוי הוא להפוך למיתוס. השאלה איננה רלוונטית, מכיוון שהלה אכן התקדש עם הזמן והפך לסמל בעל עוצמה כובשת. עם זאת ולמרות כל זאת חייב כל היסטוריון וחוקר להתנתק מכבלי הקסם המיתוסי ולשאול עצמו בלי כחל וסרק: מהי משימתי הראשונית והעיקרית? אם חיפוש העובדות באמיתותן הוא נר לרגליו הרוויח המדע וגם הציבור, שזכותו/חובתו לדעת. אם ריצוי מגמות ממלכתיות ואף גירסא דינקותא הם נר לרגליו, הפסיד המדע ויחד עימו גם הציבור.

הנזק הוא אפוא כפול: נלקחו מיתוסים מתולדות עם ישראל, עוותו וסוננו לצרכים שונים, בבחינת "לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו", וכתוצאה מכך התקדשו, הפכו לאמינים בנשמת העם והיוו/מהווים בסיס לתפיסות מסוכנות המנציחות בתוכן אותם עיוותים וחוזר חלילה. בנוסף יצרו מחסום כמעט בלתי חדיר בפני אלו המבקשים לבחון בכלים מחקריים בלתי מוטים את עצם אמינותם ובכך מאיימים לסכור פיהם.

ד"ר יחיעם שורק, היסטוריון