לפני שבועיים פרסמתי רשומה בה נזפתי בחלק מהמתדיינים אודות נגיף הקורונה, על שאינם מוכנים להכיר בטעויותיהם מן העבר לפני שהם ממשיכים להפיץ רעיונות לא-מבוססים חדשים. התגובה הטבעית מצידם הייתה – "נו, ומה איתך?!"
אז באמת – מה עם הדברים שאני כתבתי בעבר על הנגיף? איפה צדקתי? איפה טעיתי?
כדי לענות על השאלה החלטתי לחזור למאמר המוקדם ביותר שכתבתי אודות נגיף הקורונה, במרץ 2020. זה היה אחד המאמרים הפופולריים ביותר שכתבתי אי-פעם בישראל, כנראה מכיוון שרבים לא הבינו מה יקרה אם הנגיף יתפשט, ולא היה ברור מדוע והאם יש צורך בסגר (שהממשלה הטילה ארבעה ימים לאחר שכתבתי את הפוסט). הסברתי במאמר מה אנו יודעים כיום על הנגיף, מדוע הוא מסוכן כל-כך לאוכלוסייה ומה עלול לקרות בתרחיש האימים בו איננו מצליחים להשתלט עליו.
מאז עברה שנה. אולי באמת הגיע הזמן לבדוק אם צדקתי?
כך שהלכתי ועברתי על אותו מאמר, והנה התשובות, לפי נושאים. אתם מוזמנים לעבור על המאמר בעצמכם, כמובן. אבל אם אתם רק רוצים למצוא נקודות בהן טעיתי, אז בבקשה – עברו גם על המאמרים של יורם לס, אודי קמרון, מייקל לויט ואחרים, ונסו לבחון מי מאיתנו היה קרוב יותר לאמת, שנה לאחר מכן.
שיעור התמותה מהנגיף
יש בידינו כיום נתונים מדויקים עד כמה שאפשר על המתרחש בישראל. אנו יודעים, למשל, שנכון לאמצע פברואר נספרו 688,184 מחלימים מקורונה בישראל, ו- 5,509 נפטרו כתוצאה מההידבקות בנגיף[1]. שיעור התמותה מהנגיף לפי נתונים אלו עומד על 0.8 אחוזים. אלא שכאשר פרסמתי את המאמר, הגיעו דיווחים מסין אודות שיעור תמותה של שני אחוזים מהנגיף, ומאיטליה – שיעורי תמותה שקרובים יותר לחמישה אחוזים.
ומה כתבתי אני לגבי שיעור התמותה? אני מצטט –
"במקרה של נגיף הקורונה החדש, אחוז התמותה המשוער בווהן עמד על 2 אחוזים בלבד (וכנראה שגם זו הערכה מוגזמת, מכיוון שאיננו יודעים את מספר הנדבקים המדויק). … יש סיבה טובה לחשוד שמכיוון שחלק גדול מהנדבקים בנגיף אינם מפתחים מחלה משמעותית ואינם מגיעים אפילו לרופא להיבדק, הם אינם נכללים בסטטיסטיקה. מכיוון שכך, קרוב לוודאי שמספר הנדבקים גדול בהרבה – אולי פי שניים, פי שלושה, או פי עשרה או יותר – ממה שאנחנו יודעים. אם נסתמך על הנתונים המגיעים מדרום-קוריאה, שם נבדקו כבר יותר ממאה-אלף אנשים – כולל כאלו שאינם חשודים בהידבקות – הרי שנראה שאחוז התמותה שם עומד 'רק' על 0.6 אחוזים."
אז – 0.8, או 0.6. תחליטו אתם אם צדקתי.
יכולת ההדבקה של הנגיף
במרץ כתבתי כי –
"וירוס הקורונה, מסתבר, מדבק ביותר. כל אדם שנדבק בווירוס, מדביק בתורו בממוצע 2.2 אנשים אחרים. מבחינה זו, נגיף הקורונה מדבק כמעט פי שניים יותר מהשפעת העונתית[2]."
קשה לקבוע בוודאות את ערכו המדויק של R – כלומר, את מספר האנשים שמדביק כל נשא. ערך זה משתנה כל הזמן: אנשים מתחבקים פחות? הוא יורד. לוחצים ידיים שנייה אחת יותר מהרגיל? הוא עולה. מזיעים יותר בגלל הלחות? הוא עולה. או יורד. אף אחד לא לגמרי בטוח. ובכל זאת, בראייה לאחור (ממאמר מיולי 2020) נראה שברוב ארצות הברית נע ערכו של R בין 1.5 ל- 5 בחודש מרץ. הערך צנח משמעותית בחודשיים לאחר מכן בשל הבידוד החברתי, אך מהרגע שזה הופר – הוא זינק בחזרה ל- 1.5-2. כך או כך, ברור שהנגיף באמת מדבק מאד, ובוודאי יותר משפעת[3].
סכנת המוטציה
אנו מבינים כיום שאחד הקשיים הגדולים ביותר בהתמודדות עם הנגיף נובע מיכולתו לעבור מוטציות וליצור זנים חדשים. והנה מה שכתבתי לפני שנה –
"הנתונים לגבי הנגיף עשויים שלא להיות רלוונטיים [מכיוון] שהוא יכול לעבור מוטציות – ועושה זאת כל העת. … אם הרבה אנשים יידבקו, הרי שלנגיף הקורונה תהיינה הרבה יותר הזדמנויות לעבור מוטציות. … זוהי סיבה מצוינת לנסות להגביל את התפשטות הנגיף: כדי למזער את הסיכוי שיעבור מוטציות שיהפכו אותו לקטלני עוד יותר, או שיאפשרו לו לעקוף את המערכות החיסוניות של מי שכבר נדבק ופיתח חסינות לזן הקודם של הנגיף."
לצערי, צדקתי.
הסכנה למדינה
ניסיתי להסביר מדוע הנגיף עשוי להיות מסוכן כל-כך למדינה, בצורה הבאה –
"מתוך כל מאה נשאים של הווירוס, עשרים ואחד יזדקקו לטיפול חירום [לפי הסטטיסטיקות ממרץ]. נניח לרגע שרוב הנשאים באמת אינם מזוהים כנשאים, ולכן שיעור החולים החמורים קטן הרבה יותר. נניח שמדובר, למשל, רק בעשרים חולים חמורים מתוך כל 500 נשאים, ולא מתוך כל מאה. זו הנחה גדולה, אבל ניחא. נניח. ועדיין, אם הנגיף מספיק מדבק כדי שיגיע לכלל האוכלוסייה, הרי שבעיר של 11 מיליון תושבים, בתי-החולים יצטרכו לטפל ב- 440,000 אנשים שעלולים למות ללא טיפול רפואי דחוף."
זו הייתה טעות, לכאורה, מכיוון שלא התייחסתי להתפלגות האוכלוסייה – ילדים לעומת מבוגרים לעומת קשישים. אלא שכשעברתי להתמקד בישראל, ניסיתי להיות יותר ספציפי.
"בישראל חיים 9.1 מיליון תושבים. נחסיר מתוכם 2.9 מיליון ילדים ונקבל 6.2 מיליון. אפילו אם רק אחד מכל 25 נדבקים (כלומר, 20 מתוך 500) יזדקק לטיפול נמרץ, ובהנחה שהנגיף יתפשט באותה מהירות שהדגים עד כה וחלק גדול מהאוכלוסייה יידבק בו, הרי שבתקופה הקרובה נצטרך קצת פחות מ- 250,000 מיטות בבתי-החולים בישראל. אני חוזר שוב על המספר: 250,000 מיטות. וזאת בהנחה שהנגיף מסוכן הרבה פחות ממה שידוע לנו."
המלעיזים מגחכים ש- "נו, איפה כל אותם 250,000 מאושפזים שחזית לנו?"
אבל שימו לב לתנאי שכתבתי במפורש לגבי הנגיף: "בהנחה… שחלק גדול מהאוכלוסייה יידבק בו." כדי למנוע את המצב הזה בדיוק, הטילה הממשלה סגרים ופתחה בחיסונים נרחבים!
אם אתם מתעלמים מהנקודה הזו, אתם דומים לילדים שאומרים – "אבא ואמא אמרו לי להיזהר מהכביש כדי שלא אידרס. עשיתי מה שהם אמרו לי, ומעולם לא נדרסתי – כך שהם סתם הגזימו, והחל ממחר אני יכול להתחיל לרקוד על הכביש כל לילה."
נכון להיום, באמת הצלחנו לעצור את ההדבקה בנגיף בזכות כל אותם צעדי מנע שנקטנו.
אבל מה היה קורה אילו לא היינו נוקטים בצעדים הללו?
כפי שכתבתי קודם, יש לנו נתונים טובים מישראל. התקשיתי למצוא את המספר המעודכן של מאושפזי הקורונה בבתי-החולים, כך שנאלצתי להסתמך על דו"ח הי-DATA של משרד הבריאות מאוקטובר 2020. הדו"ח סקר 250,000 "מאומתי קורונה" בין מרץ לספטמבר, מתוכם אושפזו 14,292 בבתי-החולים[4]. לפי הסטטיסטיקה הזו, אילו היינו מניחים לכל 6.2 מיליון המבוגרים להידבק בנגיף, הרי שבתי-החולים היו 'זוכים' ב- 354,441 מאושפזים חדשים לאורך השנה האחרונה. והנתונים האלו תקפים עוד לגבי הזן החביב-יחסית של הנגיף שהיה קיים בשנת 2020, ולא לגבי הזנים החדשים המדבקים והמסוכנים יותר עמם אנו מתמודדים היום[5].
כך שגם כאן, אני מאמין שצדקתי.
הסכנה בעומס על בתי החולים
התייחסתי במאמר המקורי לכך שעומס דרמטי כל-כך בבתי-החולים יהיה הרה-אסון. שיהיה ברור: אפילו בזמנים הלחוצים ביותר בסגר השלישי, לא התקרבנו לרמת העומס שהיינו מגיעים אליה אם כולם היו נדבקים במקביל בנגיף. ועדיין, בתי-החולים התקשו לעמוד גם באותה רמת עומס 'נמוכה'. עוד בגל השני קבע פרופ' אבישי אליס, יו"ר האיגוד לרפואה פנימית ומנהל מחלקה פנימית בביה"ח בילינסון כי –
"אין לנו מספיק רופאים, אחיות, מיטות אשפוז, מחלקות ופרה רפואיים. … זוהי אזעקת אמת. אנחנו מתוך המחלקות מספרים לכם שהמצב רע. שהקורונה פוגעת במעגלים נוספים של חולים שהטיפול בהם נפגע מאד בימים אלה."[6]
בגל השלישי המצב החמיר עוד יותר. אני מצטט ממאמר מה- 27 לינואר 2021, שהתפרסם באתר הרשמי של איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל –
"חולים רבים לא מקבלים את הטיפול המיטבי. … מחיר העלייה החדה במספר החולים, ההחמרה במצבם והתסמינים הקשים שהם מפגינים, מתבטא במחסור בוער בכוח אדם מיומן וזמין. בתי החולים מנסים למתמרן, נאלצים להפחית בפעילות האלקטיבית, לסגור חלק מחדרי הניתוח, לצמצם מחלקות ויחידות כדי להעביר את הצוותים לטיפול במאושפזי הקורונה הזקוקים למספר כפול של אנשי צוות ביחס למאושפז רגיל. ההצלחה בתמרון מהסוג הזה – חלקית."
ומסכם פרופ' זאב פלדמן –
"האם שאלתם פעם את עצמכם איך נראית קריסה של מערכת הבריאות? אז כך היא נראית! ניידות של מד"א ממתינות שעות בכניסה לבתי החולים עם חולים קשים שממתינים למיטה במחלקה. תפוסה מלאה מחסור במכשירי אקמו חיוניים וצוותים רפואיים שנופלים מהרגליים."[7]
… הידד? צדקתי?
השפעות על המשק
במאמר המקורי כתבתי ש-
"…אם ממשלת סין הייתה מניחה לנגיף להתפשט בין האוכלוסייה סתם ככה, יש סיכוי ממשי שהמשק שם היה קורס בכל מקרה."
זו כנראה טעות, למרות שקשה לדעת בוודאות. קיימות מדינות אחרות כמו ברזיל ומקסיקו שם הנגיף התפשט עם או בלי סגרים – אבל הכלכלה שרדה את זה.
אבל בסדר. אני מקבל. טעיתי.
משמעות הסגר בטווח הארוך
טענתי שמשרד הבריאות אינו מנסה לעצור את הנגיף לגמרי, והוא ימשיך להתפשט אצלנו. הנה כך –
"אנשי מערכת הבריאות שלנו אינם מנסים לעצור את הנגיף לגמרי. אני לא חושב שיש אשליות כבר לגבי היכולת לעצור את הנגיף. אנחנו לא סין, והוא ימשיך להתפשט אצלנו. הבידוד יכול רק להאט אותו. אולי בחודש, אולי בחודשיים, אולי בשלושה."
טעיתי – וצדקתי. מדינות כמו ניו-זילנד הראו שבהחלט יש אפשרות לעצור את הנגיף, אם מוכנים ליישם סגר קפדני מספיק בחודשיים הראשונים להתפשטות, ואחריו סוגרים את הגבולות עד כמה שאפשר ונשארים דרוכים עם האצבע על הדופק. אם היינו נוקטים בדרך זו בישראל, היינו מצליחים לעצור את הנגיף. לצערי, צדקתי בכך שזה לא קרה.
על החיסונים
הייתי אופטימי לגבי החיסונים. טענתי שמערכת הבריאות –
"מקווה שחיסון יפותח עד סוף השנה. זה יכול לקרות, ובתרחיש האופטימי ביותר – חיסון אחד יכול למנוע את ההידבקות בנגיף כמעט לגמרי."
ואז הייתי חייב להוסיף ש-
"קיים, כמובן, גם סיכוי שהנגיף ימשיך לעבור מוטציות בקצב כזה שזנים חדשים ייווצרו במהירות והחיסון לא יוכל להגן מפניהם. אף אחד לא יודע. נגיף חדש, זוכרים? אין לנו מושג מה יהיה איתו."
אוף. צדקתי.
החדשות הטובות
מדוכאים? ובכן, הנה החדשות הטובות. בסך-הכל נראה שדי צדקתי בניתוח המצב, כבר לפני שנה. אז אולי ישמח אתכם לקרוא את הדרך בה סיימתי את אותו מאמר, בתחזית ארוכת-טווח יותר –
"זמנו [של הנגיף] קצוב. ההתקדמויות העצומות במדע הרפואה ינפיקו בעשור או שניים הקרובים פתרון גם עבור הנגיף הזה, ערמומי ככל שיהיה. בראייה ארוכת טווח, מצבנו טוב ורק יהיה טוב עוד יותר עם חלוף השנים."
אני מאמין באמת ובתמים שאם תקראו את המאמר הזה ב- 2040, תגלו שגם התחזית הזו התגשמה במדויק.
בהצלחה לכולנו!
[1] https://datadashboard.health.gov.il/COVID-19/general
[2] https://www.livescience.com/coronavirus-myths.html
[3] https://www.nature.com/articles/d41586-020-02009-w
[4] https://datadashboard.health.gov.il/COVID-19/assets/other/%D7%93%D7%95%D7%97_%D7%99%D7%9E%D7%99_%D7%90%D7%A9%D7%A4%D7%95%D7%96.pdf
[5] https://www.nytimes.com/2021/02/13/world/europe/covid-uk-variant-deadlier.html
