מאז החלו ניתוחי השתלת ידיים לפני שש שנים הם לא נהפכו להליך שגרתי, אבל איש מהמושתלים לא נפטר ולא לקה בזיהום רציני. הרופאים מקווים להתחיל בקרוב להשתיל פנים
תצלום:בית החולים היהודי בלואיוויל, אוניב
ידו השמאלית של מתיו סקוט מנוקדת בכתמי זקנה, אבל ידו הימנית חלקה וכתמי הגיל יופיעו בה רק בעוד כשני עשורים. סקוט עבר ב-1999 ניתוח להשתלת יד. הוא אינו מושתל היד הראשון, אבל הוא המושתל הוותיק ביותר שידו החדשה עדיין פעילה. ציון חמש שנים לניתוח החדשני שבוצע בו מעורר מחדש את הוויכוח על המוסריות והתועלת של השתלות היד.
סקוט, בן 42, איבד את ידו השמאלית בתאונה בעת שניסה להפעיל זיקוקים. ב-1999, צוות רופאים מבית החולים היהודי בלואיוויל שבקנטאקי חיבר למרפקו יד שנלקחה מגופה. בעבור הצוות הרפואי זה היה הישג גדול, אך מומחים רבים חשבו אז שאין זה מתקבל על הדעת לחשוף אדם לסיכונים הנלווים לניתוח ולשימוש בתרופות המדכאות את מערכת החיסון – וכל זאת בשביל איבר שאפשר לנהל חיים מלאים בלעדיו.
חסידי הניתוח החלוצי שואבים עידוד מכך שחמש שנים אחרי הניתוח סקוט לא לקה בזיהום או במחלה רצינית, וסבורים כי יש לפעול למען הפיכת ניתוחים כאלה להליך שגרתי. ד”ר וורן בריידנבך, ראש צוות הרופאים שניתח את סקוט, אמר לעיתון “יוסטון כרוניקל” כי “מצבו הטוב אומר לנו שהתפישה הישנה, שלפיה עור מעורר תגובת דחייה כה חזקה עד שלא ניתן להשתילו – אינה נכונה. העור אמנם מעורר תגובת נגד חזקה יותר מאשר שריר או כליה, אבל התרופות המשמשות כיום לדיכוי מערכת החיסון הן כל כך טובות, עד שביכולתנו להשתמש באותה כמות שבה היינו משתמשים להשתלת כליה כדי להשתיל יד”.
אך האם השתלת איבר שאינו חיוני לחיים שווה את הסיכון? מבקרי הניתוח טוענים כי איברים תמיד הושתלו בבני אדם חולים. סקוט סובל ממגבלה, לא ממחלה. ועל המגבלה שלו אפשר להתגבר בעזרת יד מלאכותית. בשנים האחרונות, מוסיפים המבקרים, השתכללו מאוד הידיים המלאכותיות.
סקוט חי במשך יותר מעשור עם יד תותבת. הוא למד להשלים עם קיומה, אמר ל”גרדיאן”, אך מעולם לא הרגיש שהיא חלק מגופו. לדבריו, הוא “לא הרגיש שלם”. “חיים עם תותבת הם דרך סבירה להתקיים”, אמר סקוט. “פשוט רציתי משהו טוב יותר – בשר, עצמות, שרירים וגידים במקום פלסטיק, לטקס וסוללה”.
השנה הראשונה לאחר ההשתלה היתה קשה. כדי למנוע דחייה של השתל חייב סקוט ליטול שש עד שבע גלולות בכל יום. למרות זאת, המערכת החיסונית שלו תקפה כמה פעמים את היד המושתלת. סקוט סבל גם מבחילות ומכאבי בטן. אך עם הזמן השתפר מצבו.
היד המושתלת אינה משתווה ליד רגילה. סקוט אינו יכול לכפתר את חולצתו או לחוש בהבדל בין פלסטיק לנייר. למרות זאת, הוא סבור שהניתוח היה משתלם. התועלת הגדולה ביותר היא פסיכולוגית. “אחרי הקול שלנו, הידיים הן כנראה האיבר הכי אקספרסיווי”, אמר, “כל כך הרבה מועבר במגע יד ובאופן שבו אנו מניעים את ידינו”.
בראשית דרכן השתלות איברים היו הרות אסון ורוב המושתלים מתו או לקו במחלות חמורות כתוצאה מהן. עם פיתוחן של תרופות נוגדות דחייה חלה ירידה תלולה בשיעורי התמותה. בשנים האחרונות היה שיפור ניכר ביעילותן של התרופות, וכמה רופאים סבורים שהשיפור סלל את הדרך להשתלת איברים, שאיש לא היה מעז להשתיל בעבר. “השתלת היד של סקוט מראה שניתן להשתיל עור, שריר, עצמות, גידים, עצבים, עורקים וורידים ושהם ישרדו”, אמר ד”ר בריידנבך. “לפיכך ניתן לשחזר כל חלק גוף שאפשר לעלות על הדעת. אנחנו נכנסים לעידן חדש של ניתוחי שחזור. יכול להיות שבתוך שנה עד חמש שנים נחזה בניתוח השתלת פנים”.
סקוט הוא לא מושתל היד הראשון. כמה חודשים לפני שבריידנבך ועמיתיו השתילו את היד בגופו, רופאים בצרפת ביצעו את השתלת היד הראשונה בגופו של הניו זילנדי קלינט האלאם. בסך הכל הושתלו ידיים ל-18 בני אדם – הרבה פחות ממה שצפה ד”ר בריידנבך לפני חמש שנים. ההשתלות נעשו בארה”ב, בלגיה, איטליה, צרפת וסין.
אף אחד מהמושתלים לא מת כתוצאה מההשתלה. יתרה מכך: אצל אף אחד מהמושתלים לא התפתח זיהום חמור או גידול. מבקרי הניתוח טוענים כי מספרם הנמוך של הניתוחים שנעשו אינו מאפשר לאמוד את הצלחתם וכי מוקדם מדי להעריך את השפעותיו ארוכות הטווח של הניתוח. הם מצביעים על הממצא שלפיו אצל 6% ממושתלי כליה ולב מתפתח סרטן ומדגישים כי התרופות נוגדות הדחייה מגבירות את הסיכון למחלות כמו סוכרת או יתר לחץ דם. בעיה נוספת היא עלות הטיפול התרופתי, שעשויה להגיע ל-15 אלף דולר בשנה.
מבקרי הניתוח זכו לחיזוק כאשר בפברואר 2001, כשלוש שנים אחרי הניתוח פורץ הדרך שבוצע בו, ביקש קלינט האלאם, מושתל היד הראשון, לקטוע את היד המושתלת. הוא אמר שמעולם לא הרגיש שהיא באמת שלו. מאז, אדם נוסף ביקש לקטוע את היד שהושתלה בו.
לדברי נעמה ויצ'נר, מהמרכז הבינתחומי לרפואה, אתיקה ומשפט באוניברסיטת חיפה, מאפייניו הייחודיים של הניתוח מגבירים את חשיבות ההסכמה-מדעת של המושתל. את ההסכמה, אומרת ויצ'נר, יש להשיג בתהליך יסודי: לתת לאדם את כל המידע הקיים, כולל אופיו הניסיוני של הניתוח; להסב את תשומת לבו למספר הקטן של הניתוחים מסוג זה שבוצעו; לפרט את השלכות הניתוח לטווח הארוך; ולהציג את החלופות הקיימות.
ויצ'נר אומרת כי ישנו הבדל מהותי בין השתלת יד לבין השתלות אחרות: יד היא איבר חיצוני, בעוד שכל האיברים האחרים שמושתלים כיום הם פנימיים. בנוסף לכך, לניתוח יכולות להיות השלכות על דימוי הגוף של המושתל, ולדברי ויצ'נר יש להציג בפניו בטרם הניתוח תצלומים של אנשים שעברו השתלה.
מאת תמרה טראובמן, הארץ 2/3/04
