הדברים החשובים יותר וחשובים פחות שבגינם תיכנס שנת 2003 להיסטוריה
הארץ
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/ideas2003.html
בכל דצמבר בוחן ה”ניו יורק טיימס” את השנה שחלפה דרך פריזמה לא שגרתית: רעיונות. צוות של תחקירנים וכתבים נשלח לבדוק את ההתפתחויות העדכניות בכל תחום אפשרי – לא רק ברפואה ותעופה, אלא גם בקולנוע וקוסמטיקה – ולדלות מתוכם את הרעיונות החדשניים, המרתקים והמבטיחים ביותר.
אחר כך מורתח הנזיד האינטלקטואלי העצום הזה עד שמתקבלת מיני אנציקלופדיה של המצאות, פריצות דרך ותיאוריות גדולות וקטנות שהביאו לשינוי בשנת 2003 (שמבחר ממנה מובא להלן). המעניין הוא שחלק ניכר מבציר הרעיונות של 2003 מגיח דווקא מהוגים אינדיווידואלים לעילא: ממציאים הפועלים במרתף ביתם, פילוסופים ההוגים את רעיונותיהם ממעמקי הכורסה, מדענים מטורפים.
לפיכך פרויקט זה אינו רק אוסף הרעיונות המשמעותיים ומעוררי המחשבה שהועלו בשנה החולפת, אלא גם הצדעה לאנשים יוצאי דופן הפועלים ללא לאות במעבדות ובספריות שלהם ונחושים לשנות את העולם כשכל נשקם הוא, בשלוש מלים, רעיון חדש לגמרי.
בני אדם מעופפים
ב-31 ביולי קפץ פליקס באומגרטנר ממטוס שטס בגובה של 30 אלף רגל והחל ליפול אל קרקע הכפר האנגלי שמתחתיו. אולם בתוך כמה שניות החלו כנפו להתנפנף, והוא הסתובב, התיישר והחל לדאות בשלווה אל האופק כמו עיט. באומגרטנר לא היה עוד אדם המתנסה בצניחה חופשית: אל גבו היה מחובר מכשיר דמוי סנפיר ברוחב שישה מטרים, העשוי סיבי פחם. מתקן זה גרם לו להידמות לגרסה האנושית של מטוס קרב צבאי. הוא החל לדאות מעל חופה המזרחי של בריטניה אך תוך זמן קצר עף מעל תעלת למאנש, לעבר צרפת, כשהוא נע במהירות של 354 ק”מ לשעה.
“זאת תחושה כל כך נהדרת, משום שזה רק אתה, השמים, הכנף והכישורים שלך”, הוא אומר. בלא כל אספקת חשמל הוא לא יכול היה להמשיך ולדאות לעד. אבל הכנף שלו איפשרה לו לגמוע 1.20 מטר על כל 30 ס”מ שצנח. משמעות הדבר היא שהוא יכול היה לעבור 35.4 ק”מ בטיסה שארכה שש דקות. כשירד לגובה 4,000 רגל (1,220 מטרים), הוא פרץ מבעד למעטה העננים וראה מתחתיו את חוף צרפת. 1,000 רגל לאחר מכן (300 מטרים), הוא פתח את המצנח שלו לקראת הנחיתה. הוא הפך לאדם הראשון שחצה את תעלת למאנש בלי להשתמש במנוע.
אפילו בעולם שהותש מכל ענפי הספורט האתגרי, זהו פעלול מדהים. אולם בתוך זמן קצר הוא עשוי להיות שכיח. חברה אוסטרית מתכוונת להתחיל ולמכור את “סקיי-ריי”, הכנף בצורת סנפיר שבגרסה שונה במקצת שלה השתמש באומגרטנר. משתמש מיומן ב”סקיי-ריי” יוכל לבצע תעלולי אווירובטיקה, לעשות גלגולים וסלאלום דרך העננים. הכנפיים האישיות עשויות אפילו להפוך למכשיר צבאי חדש, דבר שיאפשר לצנחנים לחדור באופן עמוק יותר לשטח האויב, להתחמק ממכשירי הרדאר ומטילים מונחי חום ולנוע מהר יותר ממטוס ססנה. אל ממציא ה”סקיי-ריי”, אלבן גייסלר, כבר הגיעו פניות מצבאות ארה”ב וגרמניה וגם מנציג של משרד ההגנה האמריקאי, “אבל איני יכול לגלות לך מיהו”, הוא מעיר. כך או כך חלום התעופה עתיק היומין נהפך כעת לפחות מכאני וליותר אנושי.
קלייב תומפסון
שלטי חוצות שמכירים אותך
ישנם אמריקאים שמוכנים להישבע ששלטי החוצות שאותם הם עוברים מדי יום בדרכם לעבודה מכוונים בדיוק לאנשים כמוהם. הם לא טועים. בכמה מקומות בארה”ב יש שלטי חוצות אלקטרוניים ש”מאזינים” לתחנת הרדיו המשודרת במכוניות החולפות על פניהן. באמצעות צלחת מיוחדת המיוצרת על ידי “מוביילטראק”, חברה מפניקס, אריזונה, יכולים כעת פרסומאים לאתר לאיזו תחנת רדיו מאזינים הנהגים ואחר כך לשנות את המסרים המוצגים על שלטי החוצות האלקטרוניים, כדי שאלו יתאימו לנתונים הדמוגרפיים של מאזיני אותן תחנות. כך יכולה סוכנות של פורד ליד רוזוויל, קליפורניה, להקרין פרסומות של טנדרים לנהגים המאזינים למוסיקת קאנטרי ופרסומות של מכוניות משפחתיות למאזינים למוסיקה עכשווית למבוגרים.
הטכנולוגיה של “מוביילטראק” מבוססת על עובדה שאינה ידועה ברבים לגבי מכשירי רדיו המותקנים ברכבים: הם לא רק קולטים את האותות, אלא גם משדרים אותם. מכשיר הרדיו ברכב מתכוון אל תחנה מסוימת על ידי שילוב האות המתקבל מגלי האתר עם האות הפנימי שלו המשודר החוצה. זהו אותו אות פנימי חלש שהצלחת של “מוביילטראק” קולטת.
כרגע פועל המכשיר בדומה לסקר דעת קהל: הוא קולט מדגם של תחנות רדיו המשודרות במכוניות החולפות ואחר כך מחשב את תבניות ההאזנה. אבל הטכנולוגיה מתקדמת וההתכוונות הולכת ונעשית מהירה יותר. “מוביילטראק” מתכוונת להשיק בשנה הבאה גרסה דיגיטלית שתאפשר לשלטי החוצות להגיב באופן כמעט מיידי לתבניות הדמוגרפיות של המאזינים החולפים באזור, ולשנות את המודעות המוצגות באופן מדויק הרבה יותר.
ג'ניפר בריוס
איפור לגברים
בעידן זה של שלטון ה”מטרוסקסואל”, או הגבר הסטרייט בעל המודעות האסתטית, נראית השקת קו “Tout Beau” של ז'אן פול גוטייה כהכרח תרבותי. “Tout Beau” (“יפה כולו”) הוא קו מוצרי האיפור הראשונים מסוגם המיועדים לגברים. לפי ההודעה לעיתונות שפירסם גוטייה, מוצרי “Tout Beau” – הכוללים פודרה, קונסילר, עיפרון לעיניים ושפתון בשלושה צבעים – מהווים קו נועז וגברי של מוצרים מהפכניים שנועדו “להגביר את הגבריות” ולהציע “לכל הגברים את הזכות להיראות נאים באופן טבעי”.
גוטייה הכריז ש-90% ממוצרי האיפור לגברים שנמכרו בצרפת נמכרו לגברים הטרוסקסואלים. ומאז השקת “Tout Beau” בארה”ב בחודש שעבר היו המכירות ערות: במייסי'ס נמכר מלאי מוצרים בשווי של 13,000 דולר בתוך שבוע. בתגובה כבר מעריכים משקיפים בעולם האופנה שהם לא יופתעו לגלות גברים עומדים בתור למסקרה.
דייוויד רקוף
חיסון לסרטן
טיפול במחלת הסרטן באמצעות הקרנות או כימותרפיה דומה קצת להפצצת בית לצורך היפטרות ממזיקים: המטרה תושג, אבל יינזקו גם דברים יקרי ערך. זה שנים רבות מחפשים החוקרים שיטה ממוקדת יותר שלא תפגע ברקמה בריאה. עכשיו ייתכן שנמצאה שיטה כזאת במקום מפתיע ביותר: המערכת החיסונית.
בעת פלישת תאים “זרים”, כדוגמת חידקים, פועלת המערכת החיסונית כמו מיליציה מאורגנת היטב. הזקיפים הנקראים “תאים מסועפים” (dendritic cells) ממתינים בפתחי הכניסה, כאלו שיש בעור, מוכנים לשסע את התאים הפולשים. לאחר פעולה זו נותרים חלקיקים קטנים של הפולשים (הנקראים אנטיגנים) על מעטפת התאים המסועפים. תצוגה זו משמשת כסימן לתאים מיוחדים – הנקראים “תאי טי רוצחים” – להתרבות. תאי טי מתוכננים לזהות אנטיגן אחד ספציפי, וכשהם מופעלים הם שוטפים דרך הדם בחיפוש ובהרס כל תא הנושא את אותו אנטיגן.
אולם לתאי הסרטן יש דרך ערמומית להתחמק ממנגנוני ההגנה הטבעיים של הגוף. תאים ממאירים דומים לעתים קרובות לתאים נורמליים ומשום כך המערכת החיסונית אינה תוקפת אותם. אפשר לדמיין זאת כאילו תאי הגידול הסרטני עוקפים את הזקיפים – התאים המסועפים – על ידי הסתוות במעטה מוכר.
אולם החוקרים הצליחו למצוא דרך לרתום את עוצמת תאי הטי לחיסון נגד מחלת הסרטן. על ידי הפרדת התאים המסועפים מדמו של החולה והחדרת אנטיגנים סרטניים לתוכם, הם יכולים לשחזר את הצעד הראשון בתגובת המערכת החיסונית לפולשים. התאים המסועפים “מעכלים” ומציגים לראווה את האנטיגנים הסרטניים, וכשם מוזרקים בחזרה למחזור הדם, הם גורמים להפעלת תאי הטי ושולחים להם מסר הגורם להם להשמיד את כל התאים הנושאים את האנטיגנים הסרטניים.
החלום למצוא חיסון נגד מחלת הסרטן קיים כבר שנים רבות, אבל הטכנולוגיה הדרושה מתאפשרת רק עכשיו. חוקרים מחברת “דנדראון”, חברת ביוטכנולוגיה מסיאטל, הציגו ביוני נתונים ממחקר הראשון על חיסון נגד סרטן הערמונית. החיסון שלהם (הנקרא “Provenge”) הוחדר באופן תוך ורידי ל-82 גברים הסובלים מסרטן ערמונית מתקדם. היה זה ניסוי קטן, אך החוקרים גילו שבקרב חולים שחוסנו והיו חולים בסרטן פחות אגרסיווי, התפשטה המחלה באטיות רבה יותר מאשר בקרב חולים דומים שקיבלו זריקות פלסבו. אחרי חצי שנה, אצל 36% מבין החולים המחוסנים נעצרה התפשטות המחלה, לעומת 4% בלבד מחולי הפלסבו.
דנדראון החלה בניסויי חיסון למספר סוגי סרטן, ביניהם סרטן השחלות, השד והמעי הגס. התוצאות הראשוניות נראות מבטיחות. אף שהמחקר נמצא בשלביו הראשונים נראה שניתן להסיק מסקנה אחת: ההגנה הטובה ביותר עשויה להיות התקפה.
סנדיפ ג'אוהר
תאוריית צירוף המקרים
מיליוני אנשים מאמינים ב”פנומן האנומליה” כדוגמת חוש שישי, צירוף מקרים בלתי מוסבר וריפוי באמצעות הילינג. אבל המדע לא משתכנע. אחרי ככלות הכל, תופעות אנומליות אלו נראות כסותרות את כל הידוע לנו על הדרך שבה משפיעים המוח והחומר זה על זה. אבל ייתכן שכל זה עומד להשתנות. אליזבת לויד מאייר, מרצה לפסיכולוגיה מקליפורניה, הציגה השנה מודל קונצפטואלי המסביר באופן מדעי אירועים הנראים בלתי מוסברים.
ב-1991 נתקלה מאייר עצמה בתופעה בלתי מוסברת. היא חיפשה רכוש משפחתי שנגנב, וכאתגר פנתה לקבלת עזרה מאדם שהיה במרחק של כ-1,300 ק”מ ממנה וטען לבעלות על חוש שישי. להפתעתה הוא הצליח לגלות לה היכן בדיוק נמצא הפריט החסר. מאייר רצתה הסבר מדעי ומשום כך החלה לחקור את התופעה, מחקר שנמשך עשר שנים.
מחקרה של מאייר ומאמריה הובילו אותה בסופו של דבר לרוברט ג. ג'אן, מרצה למדעים והנדסה בפרינסטון. מאז 1979 ריכז ג'אן הר של נתונים המתעדים את יכולתם של אנשים לשנות את תוצאתו של “מחולל אירועים אקראי” – בעצם מכונה שנועדה לשחזר הטלת מטבע מושלמת פעם אחר פעם – באופן שולי אך משמעותי מבחינה סטטיסטית. מאייר וג'אן הישוו את המחקרים העדכניים ביותר מתחומי מדעי המוח, פסיכולוגיה פסיכואנליטית ופיסיקת קוונטים וגילו כמה חפיפות מסקרנות.
בדיוק כשם שפסיכולוגים עסקו במהלך מאה שלמה בחקר התת מודע, כך עסקו הפיסיקאים בחקר תחום הצללים הפיסיקלי של “יחסי כוחות חבויים”, הכולל את מכניקת הקוונטים ותיאוריות המיתרים. שני תחומים ערטילאיים אלה משבשים את הדרך שבה אנחנו מבינים את ההיגיון והפיסיקה, החלל והזמן. ג'אן ומאייר, על כל פנים, סבורים שתופעת האנומליה עשויה להיות תוצאה של סוג מסוים של חילופי מידע בין התת מודע והלא מוחשי – עד כדי כך. “חוש שישי” עשוי למעשה להיות פירורי מידע העוברים מהממד הפיסי לתת מודע ומחלחלים לתודעה; לעומת זאת, בכיוון ההפוך ייתכן שהתת מודע ניחן ביכולת לשנות באופן עדין את העולם הפיסי.
לעת עתה המודל הוא יותר דרך לבחון את “תופעת האנומליה” מפתרון של ממש. “אף שאנחנו רחוקים ממציאת הוכחות שיוכיחו את נכונותו”, ציינה מאייר בנאום שנשאה השנה, “אנחנו יכולים למצוא בסיס מרתק שעליו הוא יעבוד”.
ג'ייסון פלץ'
דשא חסין שרב
כשנוצר מחסור במים, כפי שקורה בעולמנו לעתים הולכות וקרבות, המדשאה היא שסובלת ראשונה. כעת מגיעה מהאדמה הפורייה של מדעי הדשא קרן של תקווה: זן של דשא הנקרא “siltgrass”, או “seashore paspalum”. דשא זה עמיד מפני שרב – הוא זקוק לכמות מים הקטנה במחצית לעומת זני הדשא הקלאסיים; והוא יכול לעמוד בהשקיה אקראית של מים מלוחים, המהווים גזר דין מוות למדשאה הממוצעת. כמובן שהנס הירוק הזה אינו פותר את הבעיה הבסיסית, הבאת גשם לאזורים יבשים, אבל דשא “פספאלום” אידיאלי לשבילי ההליכה ולנכסים הצופים לים, שם רסס מלוח הוא דבר שכיח, ובנוסף יכול לשגשג על מים מטוהרים.
אלן ברדיק
המתחמק האתי
בפרסומת שהופיע על גב גיליון ספטמבר-אוקטובר של “אדבאסטרס” (“מכסחי המודעות”), המגזין למתנגדי הגלובליזציה, הוכרז על טקטיקה חדשה במאבק הממושך לגרימת כאב ראש לחברת נייקי וליו”ר שלה, פיל נייט. במודעה נכתב: “לפיל נייט היה חלום. הוא ימכור נעליים. הוא ימכור חלומות. הוא יתעשר. הוא ישתמש במפעלים נצלניים אם יצטרך. ואז פתאום הופיעה נעל חדשה. רגילה. פשוטה. זולה. הוגנת. שנועדה לדבר אחד בלבד. לבעוט בישבנו של פיל”.
במקום למתוח ביקורת על שוק יצרני הנעליים, כפי שעשה ב-14 השנים האחרונות, בוחר כעת “אדבאסטרס” להצטרף אליו על ידי ייצור נעל הנקראת “בלאקספוט” (או “Unswoosher”), נעל התעמלות נמוכה עשויה קנבס שעליה מוטבעת נקודה לבנה במקום לוגו החברה. אם המגזין יקבל לפחות 5,000 הזמנות לנעליים אלו, אותן הוא ימכור תמורת 40 דולר לזוג, הוא יתחיל לייצר אותן במה שקאלה לאסן, מייסדו, מגדיר כמפעל “נקי” בסין. “ישנם אנשים רבים המעוניינים לדלג מעל הגופה המתה של השמאל הישן”, אמר לאסן לאחרונה. “החלטנו להפסיק ולקטר על נייקי. מדוע שלא נרוויח עשרה מיליון דולר וננצל אותם לקמפיין משלנו? ממש נמאס לי מבכיינים”.
ג'ואל לאוול
הכאה על פלופ
הפקת סרט כושל בהוליווד תמיד הביאה עמה התחמקות מהבעת חרטה או צער. במקום זאת בחרו תמיד מנהלי האולפנים והכוכבים בחלופת של התחמקות, הכחשה או תמימות לשמה. ג'ון טרבולטה, למשל, הגן על הסרט “הקרב על כדור הארץ”, שזכה לקיתונות של לעג, בטענה המפתיעה ש”מבקרים רבים לא העניקו ביקורות אוהדות ל'נוסע השמיני', '2001 אודיסאה בחלל' או 'בלייד ראנר' בראשית דרכם, אך מאז שינו את עמדתם. אני מרגיש שזה מה שיקרה ל'קרב על כדור הארץ'”.
אבל בספטמבר דיווח העיתון “וראייטי” שכמה מראשי הוליווד מוכי הכישלונות אימצו קו פעולה חדש אל מול ביקורת תקיפה: הם בוחרים להצטרף למקהלה. בחלק מהמקרים הם אפילו עומדים בראש מותחי הביקורת.
בעקבות הקרנת הבכורה העגומה של “גיגלי”, למשל, בחר בן אפלק, אחד מכוכביו הראשיים, לפרט את חולשותיו של הסרט באופן פומבי ובאריכות. “זה פשוט לא עבד”, הוא אמר. “ניסינו לתקן את זה, אבל זה דמה לניסיון לחבר זנב דג לראש חמור”. מאוחר יותר הופיע בתוכנית של ג'יי לנו והקריא בקול רם את הביקורות הקשות ביותר על הסרט. אליו הצטרף ג'ו רות, ראש האולפן שהפיק את “גיגלי”, שאמר לעיתונאים לאחר שראה את הגרסה הראשונה: “רציתי להרוג את עצמי”.
איימי פסקל, יו”ר סרטי קולומביה, הסבירה את התגובה הפושרת לסרט ההמשך ל”מלאכיות של צ'ארלי” בציינה ש”אי אפשר תמיד לסמוך על הנוסחה”. וינסנט גאלו, הכוכב, הכותב ובמאי הסרט “The Brown Bunny” זעם בתחילה על הביקורות הקשות שספג סרטו בפסטיבל הסרטים בקאן, אבל לאחר מכן פירסם הודעת התנצלות רשמית גרנדיוזית ובה אמר שמעולם לא התכוון להפיק “סרט יומרני, סרט מלא מעצמו, סרט חסר תועלת, סרט לא מושך” (מאוחר יותר הוא חזר בו מהתנצלותו ואמר שהטיל קללה על מעיו של המבקר רוג'ר אברט).
הרעיון ההוליוודי החדשני הזה, להודות סוף כל סוף בעובדות כהווייתן, הינחה גם את ג'ף צוקר, מראשי אן-בי-סי, שעה שהתבקש להסביר את כישלון חלק מהתוכניות החדשות שהציגה הרשת בסתיו. “חלק מהתוכניות פשוט היו גרועות”, הוא פשוט ענה.
אדם סטרנברג
סימולטור המזון
בוועידה טכנולוגית שהתקיימה ביולי חשפו מדענים מאוניברסיטת טסוקובה שביפאן את “סימולטור המזון” הראשון בעולם. המכשיר, שנראה כמו מברשת שיניים מפחידה, אמור ליצור העתק של הטעם, התחושה והצליל הנגרמים מלעיסת סוגי מזון שונים.
כדי להפעיל את הסימולטור חייבים החוקרים קודם כל לנתח ולתעד את חוויית אכילת המזון שאותו הם רוצים לחקות. בעזרת חיישנים שהוכנו במיוחד ומונחים בתוך הפה, הם בודקים את העוצמה הנדרשת כדי לנגוס את המזון ומזהים את הרכיבים הכימיים העיקריים המעניקים לו את טעמו הייחודי. במקביל, באמצעות מיקרופון קטן, הם מקליטים את הוויברציות הקוליות של הלסת בפעולה. לאחר איסוף מועברים נתונים אלו לסימולטור המזון. כשהאכלן הווירטואלי “לוקח ביס”, מחקה מנוע קטן בסימולטור את התנגדות המזון הנבדק, בעוד צינורית משפיצה קוקטייל כימי המשחזר את צירוף חמשת תחושות הטעם היסודיות המתאימות: מתיקות, חמיצות, מרירות, מליחות – והטעימות הבשרנית המכונה בפי היפאנים “אומאמי”. להשלמת האשליה פולט רמקול קטן הקבוע במכשיר את קולות הלעיסה המתאימים.
ממציאי המכשיר אינם מפרטים למה בדיוק ישמש סימולטור המזון, אך לדבריהם הוא יסייע בהכנת מוצרי מזון חדשים – בפרט כשהדאגה היא מידת לעיסותו של המזון, כמו במקרה של מזון לקשישים. ברוח של נדיבות העריכו הממציאים שסימולטור המזון “יאפשר לצעירים להבין את קשיי הנגיסה אותם חשים המבוגרים”. במלים אחרות, הסימולטור לא רק יאפשר לאנשים לחוות את אכילתו של קוויאר מבלי לרוקן את חשבון הבנק שלהם, הדבר גם יעמיק את ההבנה הבין-דורית.
לורנס אוסבורן
ביקורי הכרת תודה
לא מעטים מאתנו אינם מצטיינים באמירת תודה. במקום להודות מקרב לב במלים חמות ולחיצת יד אמיצה, אנחנו נוטים לשלוח ברכת “תודה” רפה בעל פה או בכתב. הבה אם כן נכיר תודה למרטין אי-פי סליגמן, מרצה לפסיכולוגיה ונשיאה לשעבר של אגודת הפסיכולוגים האמריקאית. סליגמן יצר את מה שמוגדר בפיו כ”ביקור הכרת תודה”, המתרחש כך: אתה חושב על אדם בחייך שהיה נחמד אליך ושלא הודית לו כראוי. אתה כותב “מכתב תודה” מפורט לאותו אדם, שבו אתה מסביר במונחים מוחשיים מדוע אתה אסיר תודה. אחר כך אתה מבקר אותו ומקריא בקול רם את ההצהרה. סליגמן טוען שמדובר בטקס רב עוצמה. “כולם בוכים כשאתה מבקר ביקור הכרת תודה”, הוא אומר. “זה מאוד מרגש לשני האנשים”.
סליגמן הוא מייסד תנועת “פסיכולוגיה חיובית”, ענף ההולך וצובר השפעה בפסיכולוגיה שאינו חוקר מה גורם לאנשים לתפקד באופן לקוי, אלא מה גורם להם להיות מאושרים ושבעי רצון. מחקרו, כמו עבודתם של אנשי אקדמיה רבים החוקרים את תחום ה”רווחה ההדוניסטית”, מעלה שהכרת תודה היא מרכיב מרכזי באושר האישי. אנשים המכירים תודה לדברים ספציפיים בעברם, המהרהרים שוב ושוב בהצלחות המתוקות במקום באכזבות המרות, נוטים להיות מרוצים יותר מההווה. ביקור הכרת התודה, כך לדברי סליגמן, יכול להוות דרך יעילה “להגברת עוצמת, משך ותדירות הזיכרון החיובי”.
סליגמן החל לנסות את הרעיון בשיעור בפסיכולוגיה חיובית שאותו הוא מעביר באוניברסיטת פנסילווניה. הוא הטיל על סטודנטים לבצע את ביקור הכרת התודה והתרגיל הוכח כפופולרי בקרב המבקרים ומקבלי התודה כאחד. השנה הוא החל ללמד את הטכניקה למאות מדריכים, פסיכולוגים קליניים, מחנכים ויועצים. לדבריו יכול ביקור הכרת תודה גם ליצור מומנטום משלו, כשאלו הזוכים לקבל אותו מתחילים בעצמם לחשוב למי הם לא הודו ומבצעים ביקורים משלהם, כפי שעושים אחר כך מקבלי התודה שלהם. בסוף נהיה כולנו מתים אסירי תודה.
דן פינק
יופי בהזרקה
הרעיון שניתן להזריק לתוכנו יופי צבר תאוצה בשנה האחרונה בעקבות שגשוג הטיפולים המוזרקים נגד הזדקנות. תכשירים אלו מתהדרים בשמות הנשמעים קליניים ומרגשים (“קוסמודרם”, “סיליקון 1,000” וכו'), אף שבמונחים פשוטים הם בעצם רק ממלאי קמטים. הם נחשבים כתחליף לניתוחים פלסטיים ולתוצרי הדור הבא של בוטוקס, היכול לגרש את קמטי ההבעה וקמטים קטנים שמסביב לעיניים, אך לא את הקמטים שמסביב לפה. כחצי תריסר מבין תכשירים אלו ממתינים לאישור מינהל המזון והתרופות (FDA) אך כבר נמצאים בשימוש נרחב באירופה.
עיקרון הפעולה פשוט: באמצעות מחט דקה מוזרק ג'ל בין שתי שכבות של העור – וכך מחדשים או מחליפים חומר הנקרא חומצה היאלורונית, הנוצרת בגוף באופן טבעי אך מתמעטת ככל שמזדקנים ויוצרת את הקמטים. לא מעט נשים בניו יורק מוציאות מדי כמה חודשים 2,000 דולר על מילויים אלו, שעלותם נאמדת בכ-500 דולר לטיפול המחזיק מעמד כחצי שנה.
קתי הורין
הטרנד שהוא פאסה
בכתבה שהתפרסמה ב-1997 ב”ניו יורקר” שורטט מסלול חייו הטיפוסי של טרנד. ראשית, “מכניסי חידושים”, הידועים כ”אנשים קולים”, הופכים לחלוציו של סגנון חדש. אחר כך מאומץ אותו סגנון על ידי “המאמצים הראשונים” (או אנשים המסתובבים בחברתם של הקולים). בשלב הבא עוברת המגמה ל”רוב הראשוני” (אנשים הרואים אנשים קולים בעברו השני של הרחוב), ובעקבותיה ל”רוב המאוחר” (אנשים הצופים באנשים הקולים באם-טי-וי). בסופו של דבר היא מחלחלת ל”משתרכים מאחור” (אתם ואני).
אולם השנה מחזור זה הופר, אם לא נהרס כליל. מגמות מסוימות הוכרזו כטרנדיות וכפאסה בו זמנית – לעתים קרובות באותה כתבה. הדוגמה המפורסמת ביותר היא “כובע נהגי המשאיות”, כובע בייסבול העשוי שילוב של גומאוויר ורשת פלסטיק, המעוטר לרוב בסיסמה או בשם מותג. מתעדיה של מגמה זו מסכימים שנקודת המפנה אירעה בפברואר, כשכוכב הפופ ג'סטין טימברלייק צולם חובש כובע כזה אחרי טקס פרסי הגראמי. אולם זמן קצר לאחר הופעתו הופיעו ביומני אינטרנט בעלי מודעות אופנתית גינויים מלאי בוז על הכובעים. התוצאה היתה שערוצי התקשורת מהזרם המרכזי החלו ליידע את קוראיהם בדבר פופולריות הכובע – בעודם מסבירים במקביל שהמגמה כבר נמצאת בירידה. בכתבה שהתפרסמה ב”ניו יורק טיימס” במאי הסביר מוסיקאי חבוש הכובע שהכובעים, שבעבר היו אופנתיים, הפכו כרגע לכל כך לא אופנתיים עד שאופנתי לחבוש אותם.
הבלבול היה כה רב עד שהמגזין “רולינג סטון” פתח את רשימת “הדברים החמים לשנת 2003” בתמונה של כובע נהג משאית ואחר כך, כמובן, הסביר מיד שהטרנד נגמר. “הדיבור החם ותנועת הנגד הם כעת בדיוק אותו הדבר”, הסביר הכתב.
את הופעת מגמת הדבר הלוהט-והלא לוהט ניתן לייחס בחלקה למחזור ה”קוליות” עצמו, שמעצם טבעו מגביר כל הזמן את הקצב. אבל ישנה גם סיבה מעשית לכך שהמחזור גבר על עצמו השנה. חברות אופנה כדוגמת “פון דאטש”, המייצרות את כובעי הנהגים, מבועתות מכך שהכובעים שלהן יהפכו לפריט הנמצא בכל מקום ומשום כך יאבדו את האפיל שלהם. לכן במקום להגביר את הייצור, כדי לעמוד בביקוש לכובעים, העלתה פון דאטש את המחירים ונמנעה מלייצר כמויות גדולות של הדגמים הפופולריים. בשל טקטיקות אלה, בשלב שהלקוח הממוצע מצליח לקנות את המוצר האופנתי כבר נמצאים “המחדשים” הרחק לפניו, כשהתקשורת דולקת בעקבותיהם. בקרוב במרכז הקניות הסמוך לביתכם: טרנדים חמים שהם פאסה לגמרי.
אדם סטרנברג
ספריי גרבונים
חברת “ניסין מדיקו” מטוקיו הציגה בפברואר גרבונים במיכל ריסוס. סוף כל סוף תוכלי לכסות את רגליך בגרבוני משי באותה דרך שבה את מכסה כיסא נוח בשכבת צבע.
ממציא גרבוני האוויר, יושיומי המדה, העלה את הרעיון באחד הקיצים הלוהטים כשאשה במשרדו התלוננה על כך שהיא צריכה ללבוש גרבונים בחום, בהתאם לדרישת החברה. “האתגר”, אמר המדה, “היה ליצור משהו שיגרום לרגלים להיראות יפות אך שלא יסתיר את הפדיקור”.
גרבוני האוויר עדיין לא נמכרים בארה”ב אבל ניתן לרכושם בקוריאה, טייוואן, מלזיה וסינגפור. ביפאן נמכרו עד כה כחצי מיליון מכלי ריסוס, בעיקר לנשים העובדות במשרדים ולסטודנטיות (מחיר כל מיכל 15 דולר והוא מחזיק בין עשרה ל-15 ימי “גרבונים”). את הגרבונים ניתן להוריד באמצעות מים וסבון והם, כפי כשטוען אתר האינטרנט, “אינם לוחצים!”.
פטרישיה מארק
ניקוטיני
ייתכן שבעליו של באר בפלורידה הצליח למצוא פתרון שישכך את זעמם של המעשנים המגורשים כעת גם מבארים: מרטיני מעורבב עם טבק עשיר בניקוטין. ה”ניקוטיני”, כפי שהוא מכונה, מגיע בטעמים שונים, ביניהם “שאכטה” (שוט אחד) ו”ריאה שחורה” (מעורבב עם ליקר קפה “קלואה”). התוצאה: הממריץ והמדכא נכנסים לזירת האגרוף הנמצאת בגופכם ונלחמים על השליטה. אבל זו בהחלט אינה תחושה חדשה בשביל מי שעישן פעם בבאר.
לארי ואלד הוא בעליו של באר בפורט לודרדייל. בעקבות התקנה האוסרת על עישון במסבאות, עמל ואלד בן ה-45 במשך חודשים על מציאת חלופה לגירוש המעשנים לרחוב. הוא עמל על מציאת הליקרים שאותם ניתן יהיה לערבב כדי להעניק לניקוטיני היורד בגרון תחושה אפופת עשן לעומת השריפה של הוויסקי; ערך ניסויים לקביעת כמויות הטבק הדרושות לתהליך הערבוב (מאמץ שגרם לו לדבריו “להתעופף כעפיפון”); ואפילו ערך ניסויים בתערובות טבק שונות, היות שבתערובת הטבק הרגילה אין כמות ניקוטין מספקת. התוצר הסופי היה נוזל שקוף שנראה בריא מאוד, דבר שגרם ללקוחות לתהות אם הוא בכלל כולל ניקוטין – ואילץ את ואלד הוסיף צבע מאכל כדי להעניק למשקה את הגוון הענברי המובהק הקובע: “רעיל”.
מאמץ כביר זה לא נעשה לשווא. ב-1 ביולי בחצות, כשנכנס לתוקפו איסור העישון בפלורידה, החל ואלד להגיש ניקוטיני. כיום הוא מוכר עשרות משקאות כאלה מדי לילה. אלו שאינם יכולים להשיג את הרמות המתאימות של סחרחורת וחמרמורת משתיית ניקוטיני רגיל (הכולל ויסקי, ליקר בטעם תפוחים ומרכיבים סודיים) יכולים לשתות גרסת מנטה, הכוללת מנה של אמרטו, קוניאק וקרם דה מנתה. לפחות ואלד לא צריך לתלות מודעות אזהרה מטעם משרד הבריאות.
מרשל סלה
פאוור-פוינט עושה אותך מטומטם
ועדת החקירה של אסון קולומביה פירסמה באוגוסט את הפרק הראשון בדו”ח המסביר מדוע התרסקה המעבורת. כצפוי התברר שחומר הבידוד של החללית היה הגורם העיקרי לאסון. אבל הוועדה גם הצביעה על אשם נוסף: “פאוור-פוינט”, תוכנת המצגות המפורסמת של מיקרוסופט.
נאס”א, טענה הוועדה, סומכת יותר מדי על פאוור-פוינט לצורך הצגתו של מידע מורכב, במקום להשתמש בכלים המסורתיים של דוחות טכניים הנכתבים בדיו על נייר. כשמהנדסי נאס”א העריכו שייתכן שנגרמה פגיעה בכנף במהלך המשימה, הם הציגו את ממצאיהם במצגת פאוור-פוינט מבלבלת – עמוסה כל כך בנקודות ובקיצורי מונחים עד שהיה כמעט בלתי אפשרי להבינה. “קל להבין כיצד מנהל בכיר עשוי היה לקרוא את המצגת הזאת ולא להבין שהיא עוסקת במצב של סכנת חיים”, ציינה הוועדה בחומרה.
פאוור-פוינט היא הכלי הפופולרי ביותר בעולם להצגת מידע. בשוק מסתובבים כיום 400 מיליון עותקים של התוכנה, ואין כמעט החלטה עסקית שאינה מתקבלת בלעדיה. אבל מה אם פאוור-פוינט באמת הופכת אותנו לטיפשים יותר?
אדוארד טאפט, התאורטיקן המפורסם של הצגת מידע, העלה השנה אותו טיעון בדיוק במאמר ארוך וזועם שנקרא “הסגנון הקוגניטיווי של פאוור-פוינט”. ב-28 דפי החוברת הדקה שפירסם טען טאפט שהימצאותה של תוכנת מיקרוסופט בכל מקום מאלצת את האנשים לעוות את הנתונים עד כדי חוסר הבנה. כדוגמה הוא הזכיר את העובדה שהרזולוציה הנמוכה של שקופית הפאוור-פוינט גורמת לכך שהיא מכילה בדרך כלל רק 40 מלים, או בקושי שמונה שניות של קריאה. פאוור-פוינט גם מעודדת את המשתמשים להסתמך על רשימת נקודות, טכניקה “אנליטית שגויה”, כך כתב, העוקפת את אחריות הדובר לקשור את כל המידע יחד.
אולי הגרוע מכל היא הדרך שבה פאוור-פוינט מציגה טבלאות. טבלאות המופיעות בעיתונים כדוגמת “וול סטריט ג'ורנל” מכילות עד 120 פריטים בממוצע. דבר זה מאפשר לקוראים להשוות קבצי מידע גדולים. אולם, כפי שגילה טאפט, משתמשי פאוור-פוינט מפיקים בדרך כלל טבלאות המכילות רק 12 פריטים. בסופו של דבר, כך סיכם, פאוור-פוינט ספוגה ב”גישה של מסחריות שהופכת כל דבר לנאום מכירות”.
מנהלי מיקרוסופט, כמובן, אינם מסכימים עם קביעה זו. סיימון מרקס, מנהל המוצר של פאוור-פוינט, מגיב וטוען שטאפט הוא אוהד של “צפיפות מידע”, הצגת טונות של נתונים לקהל. גם את זה אפשר לעשות באמצעות פאוור-פוינט, הוא אומר, זו שאלה של בחירה. “אם יאמרו לאנשים שהם יצפו במצגת צפופה להחריד, הם לא ירצו בה”.
לפאוור-פוינט עדיין יש אוהדים במסדרונות השלטון. קולין פאוול השתמש בפברואר במצגת שקופיות כשהציג את טיעוניו לפני ארגון האו”ם כי בידי עיראק מצוי נשק להשמדה המונית. כמובן, בהתחשב בכך שאותם כלי נשק עדיין לא נמצאו, אולי טאפט עלה על משהו. אולי פאוור-פוינט מתאימה בצורה ייחודית לעידן המודרני של בלבול – עידן שבו מניפולציה בעובדות חשובה לא פחות מהצגתן באופן בהיר. אם אין לך מה לומר, אולי אתה פשוט זקוק לכלי הנכון שיסייע לך איך לא להגיד זאת.
קלייב תומפסון
פרויקט ז'ול ורן
חלום חקר לב כדור הארץ גילו ככל הנראה כגיל הידיעה שכדור הארץ הוא עגול – או ליתר דיוק כדורי – ומשום כך יש לו מרכז. אולם עד מאי האחרון, כשדיוויד סטיוונסון, מרצה במכון הטכנולוגי של קליפורניה (“קאלטק”), הציע שיטה פיסיקלית לשליחת מכשירי בדיקה לליבה החיצונית של כדור הארץ, היה החלום מנת חלקם של חולמים כדוגמת ז'ול ורן ויוצרי סרט המדע הבדיוני “הליבה”. אחרי הכל אנחנו מדברים על מקום שחומו מגיע לכדי 4,000 מעלות צלסיוס והלחץ בו גבוה עד פי 3.5 מיליון מאשר על פני האדמה. גרוע מכך, אף שהליבה החיצונית נמצאת רק בעומק של כ-2,900 ק”מ, כל ס”מ מהדרך הוא סלע מוצק. נכון להיום הצלחנו להגיע רק לעומק האנמי של כ-11 ק”מ, בחצי האי קולה הסמוך למורמנסק שברוסיה. המקדח נתקע בסלע ב-1989 והפרויקט ננטש.
תוכניתו של סטיוונסון, שפורסמה בכתב העת “נייצ'ר” תחת הכותרת “המשימה ללב כדור הארץ: הצעה צנועה”, עוקפת את קשיי החפירה המכנית ובמקום זאת מסתמכת על התהליך הטבעי של שקיעת ברזל, תהליך שבעצמו אחראי אולי ליצירת ליבת כדור הארץ לפני 4.5 מיליארד שנים.
הרעיון הוא לאסוף לפחות 100 מיליון ק”ג ברזל מותך במקום כדוגמת איסלנד, שבו החלק הקר והחיצוני ביותר של כדור הארץ הוא דק יותר, ואחר כך לבקוע את המעטה, בין אם באמצעות “חפירה”, כדברי סטיבנסון, “או יצירת פיצוץ גרעיני” (“אין ספק שצריך להיזהר לגבי נושא ההשפעה על הסביבה כשמבצעים את הביקוע”, הוא אומר). בשלב זה יישפך הברזל המותך אל תוך הסדק במעטה כדור הארץ, ביחד עם צי קטן של מכשירי מחקר בגודל אשכוליות העשויים מסגסוגת ברזל. כוח המשיכה יעשה את השאר וימשוך את מאסת הברזל אל ליבת כדור הארץ בתוך כשבוע.
דונלד טורקוט, גיאו-פיסיקאי מקליפורניה, אומר שלתוכניתו של סטיוונסון יש כמה בעיות מעשיות, אך למרות זאת הפרויקט “מרתק ומגרה את הדמיון – וכדאי להמשיך ולעקוב אחריו”.
ויליאם ספיד וויד
כוח הילדים
ראג' פנדיאן, פרופ' להנדסה ומדעי מחשב, הביט בילדים משחקים ולא שאל “מאיפה יש להם כל כך הרבה אנרגיה?”, אלא “כיצד אוכל להפוך את האנרגיה הזו לכוח?” בפברואר הדגים פנדיאן נדנדת קרש שאותה שיפר באמצעות חומרים שנקנו בחנויות לחומרי בניין. הוא התקין צילינדרים פניאומטיים מתחת למושבים וחיבר כל אחד מהם למכל קטן. בעוד הילדים עולים למטה ולמעלה, מפיחה הנדנדה אוויר דרך הצילינדרים אל תוך המכילים. כשהאוויר מתמלא במכלים ממיר מכשיר פשוט נוסף, מפוח, את האנרגיה של האוויר הדחוס לעוצמה חשמלית, הנאגרת בסוללות.
שני ילדים המתנדנדים על הנדנדה במשך חצי שעה יכולים לייצר מספיק חשמל כדי להפעיל מחשב נייד במשך 40-20 דקות. בשל העובדה שהמערכת גם אוגרת אנרגיה, מקווה פנדיאן שניתן יהיה להפוך אותה למקור נקי ואמין של חשמל לאותם מקומות, כדוגמת בתי ספר, שבסמוך להם נמצאים מגרשי משחקים וילדים המשחקים בהם.
פנדיאן, שהשתמש בבנו שלו במהלך הניסויים, ממתין כרגע לקבלת אישור פטנט לפני שיתחיל בייצור נרחב היקף של המצאתו, אותה ניתן ליישם גם בנדנדות רגילות ובקרוסלות. “זאת בעצם אנרגיה חופשית”, הוא אומר. כל זמן שישנם ילדים שירצו לשחק, האספקה היא בלתי נדלית. *
דן פינק
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~735141611~~~180&SiteName=hayadan
