סיקור מקיף

טובים מטבענו 5: איך ננצח במרוץ אל המוסר (פרק אחרון)

האבולוציה יצרה את התנאים הבסיסיים לצמיחת המוסריות: נטייה לפתח נורמות חברתיות ולאכוף אותן, יכולת לחוש אמפתיה וסימפתיה, עזרה הדדית וחוש צדק, מנגנונים לפתרון עימותים. … כל הגורמים האלה פועלים ביחד ליצירת מסגרת מוסרית

לכל פרקי הסדרה

לדת יש יתרון מוקדם של אלפי שנים על פני כל צורת התארגנות חברתית אחרת. היא תרגלה לפני כל ההתארגנויות החברתיות האחרות את ההתייחסות למכלול הצרכים והמצוקות של הנפש האנושית, והתאימה את סדרי הפולחן שלה למחזורי הזמן האנושיים, הן הביולוגיים והן המלאכותיים, התרבותיים (שאת חלקם היא אף יצרה בעצמה): יממה, שבוע, חודש, שנה, דור וחיים. בתהליך של אבולוציה תרבותית בלתי פוסקת, שינתה הדת ללא הרף את המינונים של מרכיביה – שירה, נגינה, הטפה, טקסטים, קטורת, צבעי גוף, ביגוד, מזונות. אם משהו לא עבד, היא השתנתה. לא היו מתחרים, כך שלא היה לאן לעבור.

בעת החדשה קמו לדת תרבויות מתחרות: המשטרים הדמוקרטיים וחברת המסחר הקפיטליסטית והגלובלית. לתרבויות אלה אין נסיון בפסיכולוגיה של האדם כמו שיש לדת. הן עדיין לא נותנות מענה לצרכים הנפשיים, הקהילתיים והריטואלים של האדם כמו שנותנת הדת. ועם זאת, במאתיים השנה האחרונות יצרו תרבויות אלה מסגרות קהילתיות יציבות ועשירות שמספקות לחבריהן תמיכה נפשית ובטחון חברתי וכלכלי. אם כך, מדוע עדיין קיימת האמונה הדתית?

האדריכלים באירופה של ימי הביניים בנו קשתות תומכות לטירות, ארמונות וקתדרלות. מצדי כל קשת נותרו משולשי קיר חשופים וריקים. השאריות המיותרות האלה היו בעיה אסתטית עבור האדריכלים. עם הזמן החלו האדריכלים לקשט שטח ריק זה בעיטורי צמחים, תבליטי בעלי חיים ופסלוני שדים ומלאכים. השארית הריקה הזו, הספנדרל (Spandrel), הפכה לחלק בלתי נפרד מאדריכלות ימי הביניים והרנסנס. הספנדרל לא נוצר מתוך צורך כלשהו. הוא "רכב" על מקום פנוי. הוא ניצל את ההזדמנות.

כתובית:

עיטורים בספנדרל של קשת ערבית

עיטורים בספנדרל של קשת ערבית. <a href="https://depositphotos.com. ">איור: depositphotos.com</a>
עיטורים בספנדרל של קשת ערבית. איור: depositphotos.com

כך קורה גם בביולוגיה (ואכן, את המונח "ספנדרל" אימץ הביולוג סטיבן ג'יי גולד גם לביולוגיה): לעתים תכונה או איבר שענו על צורך אחד החלו לשמש לצורך נוסף שאינו קשור לצורך המקורי. איברים רבים בגופיהם של בעלי חיים רבים שימשו לצורך מסוים ולאחר מכן "התלבש" עליהם שימוש נוסף, שבהדרגה הפך לשימוש עיקרי. גפיו הקדמיות של האב הקדמון של הציפור התכסו נוצות ופיתחו קרומים. הן שרדו באבולוציה כי הן שיפרו את קליטת חום השמש ובידוד הגוף וחימומו, אך בהדרגה החלו לשמש גם לתעופה. שימוש משני זה, התעופה, הפך לשימוש עיקרי. משטחים נוקשים על ראשיהם וגבם של הסטגוזאורוס ודינוזאורים צמחוניים אחרים הגדילו את שטח הפנים של הגוף ושרדו באבולוציה כי כך השתפרה יכולת הגוף לקלוט את חום השמש, אך בזכות קשיחותם החלו משטחים אלה לשמש גם כאיברי ניגוח בקרב. חלק מהדנ"א שלנו ושל כל בעל חיים היה שימושי פעם, אבל כיום אינו מקודד חלבונים. הוא נותר רק משום שלמוטציות שנפטרו ממנו לא היה יתרון ולכן הן לא התקבעו בדנ"א. הוא נשאר בנו כמו עצם הזנב ועוד שרידים חסרי תועלת שמעידים על האבולוציה שעברנו.

דינוזאור צמחוני מקבוצת הסטגוזאורוס. על גבו שורה של משטחים נוקשים שככל הנראה קלטו אור שמש, אך בהדרגה החלו לשמש גם ללחימה ולהגנה. <a href="https://depositphotos.com. ">איור: depositphotos.com</a>
דינוזאור צמחוני מקבוצת הסטגוזאורוס. על גבו שורה של משטחים נוקשים שככל הנראה קלטו אור שמש, אך בהדרגה החלו לשמש גם ללחימה ולהגנה. איור: depositphotos.com

כמו דנ"א הזבל וכנפי הציפורים, יתכן שהתודעה וצאצאיותיה – היכולת לדמיין והיכולת להאמין בדברים שלא קיימים – הן שריד כזה, ספנדרל. מוחנו הגדול שימש לגיבוי נוירונים במצבי לחץ, ורק עם הזמן נוצרו בו תודעה ויכולת להכיל אמונה. האמונה היא ספנדרל. היא רכבה על גבן של יכולותינו לחקות, ללמוד, לציית ולשתף פעולה. אנחנו מעבירים בינינו רעיונות כמו שחיידקים מעבירים חתיכות דנ"א ביניהם, כי אין להם גרעין שיכבול את הדנ"א וימנע מהם לעשות זאת. אחד הרעיונות האלה הוא האמונה, בין אם זו אמונה בדת, במנהיג או בלאום.

שיתוף הפעולה, האלטרואיזם וההקרבה העצמית – חלקים משמעותיים בהגדרת המוסר – דומיננטיים בכל צורות החיים, פשוטות כמורכבות. מכיוון שתכונות אלה קדמו לאמונה הדתית, הן יכולות להחליפה. מוסר הוא לא המצאה תרבותית או חברתית. הוא טבוע בביולוגיה שלנו. אלטרואיזם הוא הכלל בטבע, לא החריג. אנו משמרים את הסדר החברתי והכלכלי, הרבה יותר מכפי שאנו יוצאים למלחמות על מנת להחריב סדר זה. אנו מצליחים בכך למרות ריבוי טבעי ועלייה בצפיפות האוכלוסין במידה שאין דומה לה בשום מין זואולוגי אחר. אנו מפגינים הצלחה זאת כל פעם שאנו מפגינים את השתייכותנו לאומות, שבטים, קבוצות ספורט, ארגונים ועמותות, וכל פעם שאנו מקימים משפחה, מחלקים בינינו תפקידים ומגדלים ילדים במשותף. גם כאשר אנו יוצאים למלחמה, אנו מסייעים, משתפים, מקריבים למען חברינו ואף מגלים חמלה כלפי אויבינו. הרצון להיטיב הוא אינסטינקט ביולוגי רב עצמה, החורג מכלל התרבויות האנושיות ושולט גם בעולם החי, מה שמעיד על כך שבסיסו עמוק ומהותי יותר מהתניות תרבותיות. בעלי חיים מגלים אלטרואיזם, מפגינים דאגה הדדית, יוצרים בריתות, מגנים על צאצאים ואף על בני קבוצתם שאינם קרובי משפחה. הכלל הרווח בעולם החי הוא שיתוף פעולה, הגנה על החלש וחיים בסימביוזה. שורדים בעיקר אלה שמיטיבים להקים ולקיים רשתות סיוע הדדי.

האבולוציה יצרה את התנאים הבסיסיים לצמיחת המוסריות: נטייה לפתח נורמות חברתיות ולאכוף אותן, יכולת לחוש אמפתיה וסימפתיה, עזרה הדדית וחוש צדק, מנגנונים לפתרון עימותים. … כל הגורמים האלה פועלים ביחד ליצירת מסגרת מוסרית.

הסכנה הגדולה ביותר לחיים, על כל צורותיהם, היתה תמיד תנאי הסביבה: קור וחום, צמא ורעב, שטפונות וסופות, התפרצויות הרי געש ורעידות אדמה. על כן שרדו בעיקר אלה שלמדו לשתף פעולה מול איתני הטבע. כדי לשרוד, לרוב אתה לא צריך לנצח את בן מינך אלא ללמוד לחלוק במזון. אתה צריך לסייע לבן מינך כך שידע שהוא יכול לסמוך עליך, וכך יבין שעדיף לו לסייע לך כדי להשאיר אותך בסביבה. אתה צריך ללמוד לשתף פעולה בציד או בחיפוש מזון.

כל אחד מאיתנו הוא תוצר שיתוף פעולה של אלפי דורות הורים. יש הרבה יותר הורים שתומכים בצאצאיהם ומגנים עליהם, לעתים תוך סיכון עצמי, מאשר הורים שמתנכרים לילדיהם או מסכנים אותם במודע. אם כבר אדם מסכן את צאצאו במודע, הוא לרוב לא עושה זאת מתוקף צו ביולוגי, אלא מתוקף ציווי תרבותי, בין אם הוא מחנך את בנו להתנדב ליחידה מובחרת בשם הנאמנות ללאום, או מלקה את בנו עד זוב דם בשם הנאמנות לדת. הביולוגיה שלנו היא ביולוגיה של חמלה. זו רק התרבות שמקלקלת את כל העסק.

כתובית:

לסבול בשם הדת: ציון "יום שישי הטוב" (יום צליבתו של ישו) בפיליפינים, 2019.

לסבול בשם הדת: ציון "יום שישי הטוב" (יום צליבתו של ישו) בפיליפינים, 2019. <a href="https://depositphotos.com. ">איור: depositphotos.com</a>
לסבול בשם הדת: ציון "יום שישי הטוב" (יום צליבתו של ישו) בפיליפינים, 2019. איור: depositphotos.com

יש הטוענים שבלי אלוהים כל אחד יעשה מה שהוא רוצה, וישרור מוסר ניטשיאני של אלימות בסגנון "החזק שורד" וכל דאלים גבר; שצריך ציווי עליון כדי שנהיה מוסריים. יש לפחות ארבע הפרכות לטיעון הזה. לדוגמה, ניקח את האלוהים שביהדות.

ראשית, האל הזה מצווה להתנהג באכזריות. כלפי בעלי חיים הוא מצווה על שחיטה בדימום ועל מנהג הכפרות, ומכתיב אכילת בשר כמנהג. הוא מצווה להרוג – בסקילה – את מי שאינו מקיים את מצוות הדת, למשל הומוסקסואלים או אנשים שנוסעים בשבת. הוא מצווה לטבוח את אלה שאינם בני הדת – למשל טבח עמי כנען, כולל נשים, ילדים וחיות, או הציווי להשמדת עמלק. הוא מצווה על אפליית נשים, בין היתר על ידי איסורי תפילה ופולחן, והגבלת חרויות גוף וקול. כל זאת בניגוד לדחפים האנושיים והביולוגיים של רובנו, דחפים של חמלה ושיתוף.

שנית, כבר ראינו שדחפים ביולוגיים מטים את רוב בעלי החיים לשיתוף פעולה, לריסון הדדי ולטוב לב, ולא למלחמת כל בכל. אם "כל אחד יעשה מה שהוא רוצה", זה לא שהחברה תידרדר לאנרכיה. להפך. החברה תהיה במצב מעולה. אנחנו רואים את זה בחברות סקנדינביה, שבהן שיעורי האמונה באלוהים הם הנמוכים ביותר בעולם, ושיעורי הסולידריות החברתית, השוויון והרווחה הם הגבוהים בעולם. אלוהים, מבחינה זו, מיותר שם. הוא שריד קדמון של תרבויות, שנזקקו לו בעבר לצרכים שאינם קשורים במוסר: הן היו צריכות אותו ליצירת קהילה ולהכתבת נוהגים שיסייעו לחברי קהילה לזהות זה את זה (על ידי פולחן משותף, שפה משותפת ועוד), ולהבדיל ביניהם לבין אלה שאינם חברי קהילה. היום יש מספיק תחליפים לאלוהים לשם כך: החוק, הקהילה, המפלגה, האידאולוגיה, הלאום, ההומניזם, ואפילו הזדהות עם קבוצות ספורט. לא חסרות תפיסות עולם מוסריות שלא נזקקות לאלוהים כדי להוות מסגרת לכללי ההתנהגות המוסריים הטבעיים שלנו.

שלישית, אם מוסר של אדם מסוים תלוי לא ברגש הטבעי שלו אלא בטקסט שכתוב בספר דת כלשהו, הרי שזהו מוסר רעוע ביותר. די בכך שהספר ישתנה, די בכך שיימצא בספר הזה פסוק אלים, די בכך שיימצא כוהן דת שייתן פירוש אלים לפסוק מסוים, כדי שהמאמין – שמבחינתו כל מה שכתוב בספר הוא חוק האלוהים – יבצע מעשים אכזריים, בניגוד לאינטואיציה המוסרית שלו, וכל זאת רק מתוקף הדחף שלו לציית לסמכות. כפי שראינו בנימוק הראשון, שתי פסקאות למעלה, לא חסרות דוגמאות לכך שאלוהים מצווה על התנהגות אכזרית ולא מוסרית, כלפי אדם וחיה כאחד.

כתובית:

שוחט במלאכתו, ערב יום כיפור, ירושלים.

שוחט במלאכתו, ערב יום כיפור, ירושלים. <a href="https://depositphotos.com. ">איור: depositphotos.com</a>
שוחט במלאכתו, ערב יום כיפור, ירושלים. איור: depositphotos.com

ורביעית, יש אומרים שבלי אלוהים, האדם יאבד את דחפיו המוסריים. מה שעבר על החיילים הגרמנים בשואה ובמלחמת העולם השנייה מפריך טענה זו. כשהגרמנים פלשו למזרח אירופה והחלו להרוג יהודים ושבויי מלחמה סובייטיים, הם לא חשו הקלה או שמחה על מעשיהם. הם חשו מתח. הם היו לחוצים. הם היו עצבניים. הם סבלו מנדודי שינה. הם התמכרו לאלכוהול כדי להתמודד עם מעשיהם. הם היו בטראומה. הם הפכו לאלימים גם כלפי חבריהם החיילים ומפקדיהם. (כך קרה גם לחיילי הצבא האמריקני בווייטנם. ההרג הבלתי פוסק שביצעו בווייטנמים גרם להם לחץ נפשי אדיר. הם ירו במפקדיהם ועמיתיהם, או פוצצו אותם ברימוני יד. הם קראו לכך Fragging.)

להוציא חריגים בודדים, רוב החיילים הגרמנים חשו מצוקה וסבל כשירו בקורבנותיהם היהודים. הם לא אהבו את המשימה הזו. הם דיווחו על הקשיים הנפשיים שהיו להם ברצח היהודים. במכתביהם הביתה דיווחו בזעזוע על המראות. רובם התייחסו בשלילה למעשי הטבח שביצעו. רק מעטים התייחסו לכך בגאווה. זו אחת הסיבות לכך שרצח היהודים בשואה עבר מירי לרצח בגז: הרוצחים לא יכלו לשאת יותר את מראה קורבנותיהם, מבחינה נפשית. אפילו ראש האס-אס היינריך הימלר אמר (בנאום פוזן באוקטובר 1943) שרצח היהודים הוא משימה קשה מבחינת התחושות שהיא מעלה. הוא לא התייחס לכך כאל מעשה מענג.

כשכתבו הביתה על מעשי הרצח, ביטאו רבים מהרוצחים בחילה, יאוש, מרמור וסלידה מהרציחות ההמוניות שביצעו הם וחבריהם, מההתבהמות שאליה הגיעו במהלך הדינמיקה של המלחמה, וממעשים שעשו או שראו את עמיתיהם עושים. הביולוגיה העלתה בהם קבס נוכח מעשי ההרג שביצעו, אבל התרבות שלהם – התרבות הנאצית – טענה שיש צידוק למעשיהם. הביולוגיה שלנו, הדחפים הטבעיים שלנו, מתנגדים להרג. התרבות היא זו שבשם החציצה המלאכותית שיצרה בין קבוצות אנשים, נותנת הכשר למעשי הרג המוניים ומצווה עלינו לראות בכך מצווה.

פעולה משותפת לא החלה לפני התפתחות הדת לפני חמשת אלפים שנה וגם לא לפני התפתחות האדם לפני מאתיים אלף שנה. היא החלה לפני שני מיליארד שנה, כשמיטוכונדריון החל לשתף פעולה עם תא בעל קרום וסיפק לו אנרגיה בתמורה להגנה. במשך מיליארדי שנים סולק כל יצור חי שלא הצליח לגדל צאצאים בשיתוף פעולה, ונותרו אלה ששיתפו פעולה בגידול צאצאים וביצירת סביבה תומכת. חברות האדם קיימות עשרות אלפי שנים בלבד. הדתות וכללי המוסר שהן מכתיבות קיימים אלפי שנים בלבד. זה הרף עין, יחסית לשיתוף הפעולה הקיים בטבע מזה מיליארדי שנים. אנו צאצאים למיליוני דורות של שיתוף פעולה, שהתקיימו לפני שלכל צורה של דת, תרבות או אמונה היתה הזדמנות לומר לנו מה זה מוסר ומהו אלטרואיזם.  

אנחנו טובים במהותנו, מתוך התשתית הביולוגית שלנו. האדם תלוי לאורך כל חייו, מילדות ועד זקנה, ברשת של קשרים חברתיים. הוא תלוי בזולת לצורך פרנסה ולצורך רווחה נפשית. התנהגות טובה מגדילה את הסיכוי שלנו ליצירת קשרים חברתיים. התנהגות חברתית קיימת בקרב כל היונקים. בחלקה היא תוצר של הזדקקות האם והיונק לקשר, קשר שנועד להביא את היונק לבגרות, כי בלי ההנקה והטיפול לא ישרוד. בחלקה נבררה התנהגות זו כי קבוצה שפעלה בתיאום שיפרה את סיכוייה להשיג שטח ומשאבים ולנצח במלחמה על קיומה. מי שהפגין התנהגות חברתית שיפר את סיכוייו להשיג זיווג, משאבים ומעמד חברתי, ולזכות בשיתוף פעולה ואמון. גם אם התנהגות חברתית מבוססת על אינטרס, פירוש הדבר היוא שהיא מעוגנת בבסיס הרבה יותר מהותי מאשר הרצון החופשי, שלדעת רבים אינו קיים: זה מעגן אותה בכורח קיומי, כעובדה ביולוגית-נוירונית-פיזיקלית: אנחנו חייבים להתנהג באופן חברתי. הדחף החברתי הוא דחף קיומי, הישרדותי.  

מוסר חברתי קיים בכל שפה ותרבות. אם המוסר היה פרי תרבות, היינו מצפים שכל תרבות תגבש תפיסת מוסר ייחודית משלה, אך לא זה המצב. כל דת כוללת מסגרות חברתיות תומכות, מוסדות סעד ורווחה, ערכי משפחה וציוויי מוסר, וזאת בזכות אותו מוסר טבעי השוכן בכולנו, אותו מוסר שהוליד את הדתות ואת כל המנגנונים החברתיים. הדת היא רק ציפוי פורמלי לדחף המוסרי הטבעי שלנו, תולדה של הדחף המוסרי הטבעי שלנו, לא מקורו של דחף זה.

יש הטוענים שללא דת לא תתקיים חברה מוסרית ושהאדם צריך לבחור בין דת לבין חיי "אדם לאדם זאב". זה בלבול בין סיבה ותוצאה. לא בזכות האל יש לנו מוסר. להפך. את האלים המציא האדם לפני עשרות אלפי שנים, בתור אלים מסחריים, לשם הבטחת תנובת האדמה, הציד והדיג, ובתור אלי ביטוח, לשם הבטחת האדם מפגעי הטבע, וזאת הרבה לפני שקשר אותם לתביעות מוסריות. האלים שימשו את האדם לעסקאות מסחריות ולנסיון לשליטה בכוחות הטבע. רק בזכות המוסר הטבעי שלנו יכולנו לשדך לאלים תכונות מוסריות, וגם את זה עשינו רק אחרי עשרות אלפי שנים שבהן חיינו בחברות קטנות, בהן די היה בפיקוח שלנו זה על זה, ולא נזקקנו להמצאת האל על מנת להשליט סדר חברתי, להפחיד חריגים ולאלצם ליישר קו. הדת מנסה למכור לנו סיפור לפיו הדת היא שהביאה את המוסר בכנפיה. האמת הפוכה: כל מאפייני המוסר – שיתוף במשאבים, סיוע הדדי, דאגה לזולת – הם תכונות ביולוגיות שהתקיימו בטבע הרבה לפני שהתקיים המין האנושי, תכונות שהתקיימו בקרב המין האנושי הרבה לפני שיצר האדם את הדתות. עוד הרבה לפני הדת היינו מוסריים.

מוסר לא חייב להתבטא בדת. הוא יכול להתבטא בהומניזם, נדבנות, שמירה על זכויות בעלי חיים והימנעות מסוגנות (מתן זכויות-יתר לאדם על פני חיות) צמחונות, טבעונות או פציפיזם. הווריאציות רבות, אבל בכולן שולט העקרון היהודי העתיק "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך" – "חבר" במובן הרחב של המילה: בן משפחתך, שכנך, עמיתך לעבודה, בן עירך, ארצך, שפתך, תרבותך או כל אדם וחיה שמבחינתך ראויים לכך. תפיסות עולם חילוניות רבות מתבססות על הנסיון לחיות חיי מוסר, להיטיב ככל האפשר עם הסובבים. בשביל זה לא צריך אלוהים. צריך רק להיות בן אדם.

עברנו הביולוגי קושר אותנו אל כל עולם החי והופך אותנו לחלק משרשרת מפוארת, לא רק במקרים הנדירים שבהם אנו יוצאים למלחמה, אלא בעיקר בהתנהגותנו הנפוצה ביותר: כשאנחנו מסייעים, משתפים וחומלים. התנהגות מוסרית אינה רק נורמה חברתית או תרבותית, אלא כורח ביולוגי. כשאנו רואים אדם במצוקה או כשיש לנו הזדמנות לעשות מעשה טוב במחיר טרחה קטנה, רבים מאיתנו עושים זאת ורבים רואים כטבעית התנהגות כזו מצד זולתם. אחרת לא היו אנשים מתקשרים אלינו בכל שעה ומבקשים תרומה; אחרת אנשים לא היו מרימים ידיהם לטרמפים.

כתובית:

אילוסטרציה

אישה עוצרת טרמפ.  <a href="https://depositphotos.com. ">איור: depositphotos.com</a>
אישה עוצרת טרמפ. איור: depositphotos.com

המוסר החברתי, השיתופיות והאלטרואיזם קדמו לדתות ולא תלויים בהן. טוב הלב טבוע בנו. האמונה הדתית היא רק דרך אחת ליישם טוב לב זה, דרך מסורבלת למדי ומלאה סייגים. הביולוגיה ציידה אותנו בכלים רבי-עוצמה להתנהגות חברתית. אין לנו צורך באמונה הדתית לשם כך. די לנו באמונה בעצמנו.

מקורות נוספים

ג'ון אליס, לוחמים (מערכות, 1982)/

יצחק ארד וישראל גוטמן, השואה בתיעוד (יד ושם, 1978), ע' 276-275.

כריסטופר בראונינג, אנשים רגילים (ידיעות ספרים, 2004).

ריצ'ארד א' גבריאל ופול ל' סאוואג', משבר בפיקוד (מערכות, 1981).

פראנס דה ואל, טובים מטבעם (כנרת, 1998), ע' 43.

ויליאם וסטמורלנד, חייל מדווח (מערכות, 1979).

Frans de Waal, Primates and Philosophers (Princeton, 2006), ch. 1.

Ernst Klee, Willi Dressen, Volker Riess, Hugh Trevor-Roper, The Good Old Days: The Holocaust as Seen by Its Perpetrators and Bystanders (Fischer, 1988).

David Sloan Wilson and William Scott Green, Evolutionary Religious Studies: A Beginner's Guide (September 2007 draft).

6 תגובות

  1. כדאי שתקראו את הספר " אלוהים משחק בקוביות", הוא מפריך את כל טענותיו אחת לאחת

  2. כל כתב שמחשיב את עצמו לחכם מחליט מה קרה באבולוציה,
    קשקוש מוחלט, מספיק לטעון דברים מתוך המוח הקודח בלי שום הוכחות.
    מציע לכתב ה"נכבד" שיפתח פעם אחת בחייו את הספר של דרווין.

  3. סבדרמיש יהודה היקר ,אתה טועה. האבולוציה אכן גרמה לשרידות של הומו סאפיאנס, אבל איך? בעזרת שיתוף פעולה ושבטים. כמו שהיא יצרה דובי קוטב – שמספיק להם העוצמה ומאופיינים פיזים כדי לשרוד, בזמן שלנו ולקופים התפתחה התנהגות חברתית.
    מכאן – נוצרה הדת כדי לספק הסברים וכדי להוות סוג של מסגרת ומשהו עליון לכל קהילה.

  4. המשפט הראשון במאמר 5 : "האבולוציה יצרה את התנאים הבסיסיים לצמיחת המוסריות:" הביא אותי למסקנה העצובה שהמאמר הזה עם ארבעת קודמיו יוכלו להוות דוגמא מוצלחת למאמר הקודם להם על פייק ניוז!!!
    האבולוציה הייתה גורם רק לדבר אחד , לשרידות של המין בו מדובר, ולא לכל מיני שטויות אחרות כגון "מוסר" או "דת"
    נא להגיב במוסריות!
    סבדרמיש יהודה

  5. סידרה מענינת אבל :
    בבסיס כל חלקי המאמר נסתרת הנחה שגויה של ״אתה בחרתנו״
    או ״האדם נזר הבריאה״, הנחה שגם אם היא תת-מודעת
    מכתיבה שורה של מסקנות שגויות …
    כל הדוגמאות שמביא המחבר מעידות על התפתחות אבולוציונית
    במשך מיליוני שנים , גם הסוג הומו הוא תוצאת התפתחות דומה
    אלא שהדברים /המסקנות של המחבר שנובעים מההשוואות
    למינים אחרים שגויה !
    שכן כל הדוגמאות מתיחסות לפעילות אינסטנקטיבית
    מה שאינו נכון לגבי המין האנושי שכן :
    ההתפתחות של אינסטינקטים ועכבות בקרב המין האנושי
    מפגרת ב כ שלושה מיליון שנים אחרי ההתפתחות התכנולוגית.
    לכן ההתפתחות התכנולוגית חייבה בפיתוח של שורת חוקים ותקנות שיחליפו את העכבות האינסטיקטיביות למניעת פגיעה בזולת,
    מערכות האינסטנקטים והעכבות של המין האנושי בנויות עבור
    קבוצות משפחתיות של לא יותר מכמה עשרות פרטים,
    אם המעבר לשהות בקבוצות גדולות והכורח בחלופה לאינסטנקטים ולעכבות התפתחו דתות שיצרו מערכות חוקים ,
    אם התפתחות התרבות ובעיקר המדע התפתחו מערכות חוקים
    שאמורים היו לאפשר חיים באוכלוסיות גדולות ,
    המדע הפך את הדתות למיותרות אבל במקרים רבים
    הבערות ״דורשת״ אמונה דתית ומנהיגים ממשיכים לשלוט
    באמצעות הפצת בערות שמנחילה אמונה בדת,
    (דוגמא הטובה לכך היא אצלינו )
    הנסיון החוזר של הכותב ליחס לפרטים שמקריבים עצמם
    אלטרואיזם שגוי שכן ההקרבה העצמית היא למען המין
    לפיכך אגואיזם !
    והדוגמא היותר טובה לכך שאלטרואיזם אינו חלק ממערכת ההאינסטיקטים היא ריבוי האלימות ככל שגודלת הצפיפות !
    מסתבר כי בגלל התפוצצות האוכלוסיה גם מערכות חוקים ותקנות
    לא מצליחות למנוע התנהגות שנוגדת את האינסטינקטים,
    לכן כושלות המערכות , במקרים רבים כשלונות שמהם מסתבר
    כי הכותרת ״טובים מטבענו״ שגויה …
    שוב ושוב חוזר הכותב על הבילבול בין עזרה הדדית ל״טוב לב״
    בילבול שכן שוב העזרה ההדדית היא למען המין לא למען הפרט.
    הבילבול היותר גדול הוא בין מערכות אינסטקטים ועכבות
    שהתפתחו לאורך מיליוני שנים לבין מוסר שהוא מושג (פילוסופי)
    חדש שנוצר ביחד עם ההתפתחות התכנולוגית .
    גם אם אני שוגה ואנחנו ״טובים מטבענו״ שוב ושוב מסתבר
    כי אנחנו פוגעים ומשמידים את הטבע (לו ״שמורות כל הזכויות״)
    שכן שבגלל השילוב של התפוצצות אוכלוסין והתפתחות תכנולוגית
    המין האנושי כבר היום משמיד את הסביבה בה הוא חי
    ונמצא בסכנת השמדה עצמית …
    להגדיר מין שהתפתחותו התכנולוגית מאפשרת לו להשמיד
    את סביבתו הטבעית ואת עצמו ״טובים מטבענו״ ?
    מין שפיתח מערכות שילטון משפט חוקים ותקנות שיחליפו
    אינסטינקטים אבל אינו מסוגל לשלוט בכושר ההרס
    אינו ״טובים מטבענו״…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן