היונה של נוח

ב-1972 שוגרה החללית פיוניר 10 לקצה היקום, על סיפונה היא נושאת דיסקית אלומיניום קטנה עליה משורטט מסר מהמין האנושי לכל צורת חיים אינטליגנטית העשויה להיתקל בחללית. איך דוחסים את סיפורו של המין האנושי לחתיכת אלומיניום שגודלה לא עולה על זה של דף נייר A4?

דודי גולדמן, “אודיסאה”

במארס 1972 טמנו אנשי נאס”א דיסקית אלומיניום מצופה בזהב בחללית “פיוניר 10″ ושיגרו אותה לחלל. כמעט שנה אחר כך, באפריל 1973, שוגרה דיסקית זהה ב”פיוניר 11.” פיוניר 10 נמצאת כבר מזמן בנקודה הרחוקה ביותר בחלל שאליה הגיע המין האנושי. בעוד שני מיליון שנה היא אמורה להגיע אל כוכב אלדברן, “העין של קונסטלציית שור”. בשל המרחק, אבד הקשר עם החללית. פיוניר 11 נשלחה לקצה המנוגד של מערכת השמש. גם איתה אבד הקשר.

כל מה שנשגב באדם מגולם בדיסקית הזאת, על מידותיה הצנועות (רוחבה פחות מ- 23ס”מ וגובהה 15.2 ס”מ). מכל המגוון העצום של המינים החיים על פני כדור הארץ- שנמצא במערכת השמש שלנו, שהיא אחת ממאות מיליוני מערכות שמש- ההומו סאפיינס הוא היצור היחיד המתאפיין בשיפור תמידי של סביבת המחייה שלו. בבניית כלים טובים ומדויקים יותר, במיגור מחלות, בהארכת תוחלת חייו, בחיזוי פני העתיד, אך מעל לכל- מייחדים את האדם הסקרנות והניסיון לחקור ולהבין את הסביבה שבה הוא מתקיים.

אלפי שנות סקרנות אנושית, מאמץ ורצון להבין את היקום ולמצוא יצור תבוני הדומה לנו אי שם בחלל, התכווצו אל תוך האיגרת הזאת. הנוגעת אל הלב בעוצמת כמיהתה. מאז נשא האדם הראשון את עיניו בפליאה אל השמיים, וראה כי מתנוצצים בהם כוכבים זוהרים לאין ספור, החל המסע הארוך למציאת חיים ביקום.

האם יש שם מישהו?

הפילוסוף והאסטרונום היווני תאלס, תלמי האלכסנדרוני, המשורר הרומי לוקרטיוס, אנשי הרנסנס ובהם קופרניקוס, גלילאו וג'ורדנו ברונו, ואחריהם יוהנס קפלר ואייזיק ניוטון – כולם נשאו את עיניהם אל השמיים, לפענח בהם את סודו הגדול של היקום. ככל שנוסף לפענוח נדבך חדש, כך שבה ונשאלה ביתר שאת השאלה: האם אנחנו לבדנו בעולם?

שורשי הבנת היקום נטועים, כך ברור לנו היום, בשאלת ה”בריאה” או בנקודת ההתחלה. אם הכל התחיל מנקודה אחת, ה”מפץ הגדול”, ממנו נוצר יקום שהלך והתפשט, ואם בפרק זמן כלשהו בתהליך זה נוצרו חיים על פני האדמה, האם סביר שהם נוצרו רק במקום אחד? תשובות המדענים לשאלה אינן חד משמעיות. אחדים אומרים כי סטטיסטית לא יתכן שרק על כוכב אחד, מכל טריליוני טריליון ( 7כפול 10 בחזקת 22) הכוכבים, יתקיימו חיים. אחרים טוענים כי עד שלא יימצאו סימני חיים על כוכב אחר – אנחנו, בני האדם, נישאר בגדר תופעה חסרת תקדים. נס חד פעמי.

בתוך אי הוודאות הזאת, הנעה בין חשש גדול לתקווה אנושית עמוקה, משייטות שתי הדיסקיות. הן נמצאות עתה בקצה גבול מערכת השמש שלנו וימשיכו להתרחק אלא אם יצליח ללכוד אותן יצור תבוני כלשהו ויתבונן בציורים התמימים שעל גבן. יצור תבוני, שדרגת ההתפתחות שלו דומה לשלנו, אמור להיות מסוגל לקרוא ואף להבין את המסר האנושי שהאדם שלח לשכניו בחלל. זו הסיבה שהמסרים על הדיסקית כתובים כסמלים, שמקדם הקומוניקטיביות שלהם הוא הרחב ביותר המוכר לנו: ציור ומדע.

בצד ימין, בחלקו העליון של הציור, מצוירת נקבה אנושית. לצידה ניצב הזכר. אלה הם אדם וחוה כפי שאנו מדמיינים אותם בהיבראם: עירומים מבגד, חפים מתחכום וממטרות נסתרות, ללא קישוטים שעלולים להסיח את הדעת ממהותם. הזכר מרים יד בתנועת ברכה ועמידתם של השניים נייטרלית, לא תוקפנית, מזמינה למגע.

בקצה השמאלי העליון מצוירים שני מצבים של אטום מימן, שתופעה כימית פיזיקלית מסוימת מתרחשת בו אחת לעשרה מיליון שנים. תרבות אינטליגנטית אמורה להכיר את התופעה. בשרטוט העגול בצד שמאל נראים 15 קווים היוצאים מאותו מקור. על 14 מהם כתובים מספרים בינאריים, המייצגים את זמני המחזור של פולסר (כוכב נויטרונים צפוף) ובאמצעותם אפשר לחשב את הזמן שבו שוגרה החללית נושאת המסר, וגם לאתר את מיקומה של מערכת השמש שלנו. הקו, הנראה ארוך יותר, מסמן את המרחק מהשמש שלנו למרכז גלקסיית שביל החלב. בצד התחתון של הדיסקית מופיעה דיאגרמה של מערכת השמש, ובה מצויר המסלול של פיוניר 10. המספרים הבינאריים שליד כוכבי הלכת מראים את המרחק הממוצע של כוכב הלכת מהשמש.

אנו נושאים מסר של שלום

הדיסקית – שעיצבו האסטרונום וסופר המדע הפופולרי המנוח קארל סאגן, האמנית לינדה זלצמן–סייגן והאסטרונום פרנק דרייק – היא גלוית ברכה אוהדת, המוסרת מידע בסיסי על המין האנושי ועל כדור הארץ, ומזמינה למפגש של שלום. היא איננה התשדורת היחידה שאנו שולחים מכאן אל ה”חוץ” ומאז שנשלחה אף הגביר האדם את מאמציו: מאות תחנות ממסר מאזינות זה שנים לחלל ומנסות לקלוט מן החלל החיצון אות בתגובה. בפרויקט סט”י (SETI) למשל, הסורק באמצעות מכשירי רדיו–טלסקופ תשדורות בניסיון לגלות בהן סימן לאינטליגנציה חוצנית, לוקחים חלק עשרות מיליוני בעלי מחשבים אישיים בעולם, התורמים לטובת העניין את כוח המחשוב שלהם.

גם בחלליות וויאג'ר 1 ו-2 נשלחו תקליטורי צלילים המתארים את המין האנושי ואת כדור הארץ, ואף נכללו בהם הוראות הפעלה בשפה בינארית (שפה של שתי ספרות וצירופיהן בניגוד לשיטה הדצימלית, עשרונית, הנהוגה באירופה ובישראל). שתי החלליות יצאו ממערכת השמש שלנו, ואחת מהן מצלמת את טבעותיו של שבתאי.

כילד משתאה וחדור תקווה, העומד בלילה ומביט בכיפת השמיים המתנוצצת מעל, אנו מתעקשים אפוא לבקש תשובה בחלל. אך עתיד הכדור שבו אנחנו חיים רחוק מלהיות בטוח, ועתידנו אנו, בני המין האנושי, בטוח עוד פחות. המסע אל החלל אינו מגלומניה אנושית. הוא מבטא גם את הניסיון לחזות את העתיד ולייצר תנאים חדשים להישרדותנו. לא לשווא אנחנו מגבירים את מאמצינו עתה, שכן באלף השלישי אנחנו אמורים לצאת מן ה”מערה” אל הפגישה עם העולם החיצון. כאשר נצא, נדע סוף סוף אם דמויות הצל שראינו על קירות המערה, בשבתנו בתוכה, הן דמויות אמיתיות, או שמא הן יצירי דמיוננו ומאוויינו בלבד.

כמו נח, שצף בתיבה מבודדת אחרי המבול, ומבעד לצוהר שלח יונה לראות אם כלו המים, יצר האדם המודרני את שליחת השלום שלו. היונה שבה אל התיבה ובפיה ענף של זית, אות לחיים שהתחדשו ולהגעה אל חופים חדשים שיושבי התיבה יבואו עדיהם ויבנו עליהם את עתידם. הגלויה שלנו, ידעו גם שולחיה בשעה שהטמינו אותה במקומה, לא תחזור בעתיד הנראה לעין. כיוון שכך, יותר משהיא משדרת אות חיים מן האדם אל שכניו המסתוריים, היא שולחת אות פנימי, מאיתנו אל עצמנו: עלינו לבנות את העתיד, היא אומרת; עלינו לדאוג לכך שהאנושות תמשיך להתקיים, שתוסיף לחקור את היקום בסקרנות של ילד, שלא תחדל לחפש ולבנות לה מחר טוב יותר.