100 שנות תעופה: תחילתו של העולם כפי שהוא מוכר לנו

100 שנה ימלאו השבוע לטיסתם הראשונה של האחים רייט. איך הצליחו דווקא שני מתקני אופניים חסרי השכלה אקדמית מאוהיו לשנות את ההיסטוריה האנושית

אורי דרומי

למעלה: הטיסה הראשונה ב-17 בדצמבר 1903. הטיסה הראשונה, עם אורויל כטייס, ארכה 12 שניות. הרביעית, עם וילבור כטייס, כבר הגיעה לשיא של 59 שניות. בתמונה התחתונה: וילבור (מימין) ואורויל רייט. הכל מסתכם בשאלה של ידע וכישרון

קישור ישיר לדף זה: http://www.hayadan.org.il/100yflight.html

"לתכנן מטוס – זה לא כלום.

לבנות מטוס – זה משהו.
להטיס מטוס – זה הכל!" (אוטו ליליינטל, 1896-1848)

בסוף מאי 1896 פירסם עיתונאי וינאי סיפור על חבורה המגלגלת שיחה בענייני היום. אחד המשתתפים חזר זה עתה מפאריס, והוא דיבר על ההמצאות החדשות: איך שינו האופניים את פני הרחובות, איך הופיעו העגלות ללא הסוסים ו"מה יביאו בכנפיהן?". אז אומר אחד הנוכחים: "אני תמה על שאיש עדיין לא הזכיר את ספינת האוויר המנווטת". "אבל כולנו חשבנו עליה", משיב אחר.
"כן", אומר הראשון, "שכן במוקדם או במאוחר תבוא ההמצאה הזאת לעולם. אולי כבר חי בתוכנו האדם שיזמן למין האנושי את הגדולה שבהפתעות הזו. הייתי רוצה לדעת איך ייראה אז העולם". "ואני", אומרת אחת הנשים שבחבורה, "הייתי רוצה לדעת איך ייראה האיש שימציא אותה: גיבור יהיה, כמעט אליל!"

הווינאי היה תיאודור הרצל, שכתב את הסיפור הזה זמן קצר אחרי שפירסם את "מדינת היהודים". אבל האם אכן יהיה הממציא ספינת האוויר גיבור או אליל? יוזם השיחה אינו סבור כך. "אני נוטה לחשוב שיהיה דמות נלעגת", הוא אומר, "ברנש מסכן, בעל גחמות ולא יוצלח. מן הסתם יגנבו את סודו. אחרים יתעשרו ממנו, והוא לא יקבל דבר – רק אנדרטה אחרי מותו. ואילו בימיו ימררו את חייו כהלכה. ובצדק. מן הסתם תהיה זו תגלית פשוטה, כמעט מובנת מאליה. מדוע הסחנו דעתנו ממנה, כולנו עד אחד? נדמה לי שאם אשמע שאחד ממכרי המציא את ספינת האוויר המנווטת, אסטור לו על פניו. למה הוא, למה לא אני?"

הרצל די דייק. רק שהיו אלה שניים, לא אחד, שבשעה שכתב את הדברים הנבואיים הללו כבר שקדו על פריצת הדרך שתשנה את פני האנושות – ושניים אלה אכן היו עתידים לשבוע מרורים עד שזכו להערכה הראויה. היו אלה וילבור ואורויל רייט, האחים שהשבוע לפני 100 שנה ביצעו את הטיסה הממונעת הראשונה, על גבעת "קיל דוויל" שבקיטי הוק, לחוף מדינת צפון קרולינה שבארה"ב.

גם בעניין האנדרטה דייק הרצל רק למחצה. ב-1932 הוקמה בקיטי הוק אנדרטה לכבודם של האחים רייט שנהפכה לחלק מרשות הגנים הלאומיים. וילבור כבר לא היה בין החיים זה 20 שנה, אבל אורויל עוד התהלך בינינו וכך היה לאמריקאי היחידי שזכה לקבל אנדרטה על שמו עוד בחייו. היום מתחילות במקום החגיגות לציון 100 שנה לטיסה ההיסטורית, שייפתחו במטסים של מטוסים עתיקים ויגיעו לשיאן ביום רביעי הבא, 17 בדצמבר, כאשר בדיוק ב-10:35 יחלוף ממעל דגם משוחזר של "המעופף", מטוסם של האחים רייט.

כל תשוקתם

מי היו שני האחים שבוקר אחד לפני 100 שנה הפכו שמים וארץ? וילבור, שנולד ב-1867, ואורויל, שנולד ב-1871, היו הבנים החמישי והשישי בין שבעת ילדיהם של הכומר מילטון רייט ואשתו סוזן (אח ואחות תאומים מתו בגיל רך). מילטון, שהגיע למעמד של בישוף בכנסייה האוונגליסטית (ולכן נקראו השניים לימים "ילדי הבישוף"), נדד ברחבי אינדיאנה, איובה ואוהיו, גורר עמו את משפחתו. 12 פעמים עקרה המשפחה מביתה, עד שהתיישבה במעון הקבע שלה בדייטון, אוהיו.

ב-1878, בשובו מאחד ממסעותיו, הביא עמו הבישוף מתנה לווילבור ואורויל, דגם צעצוע של מסוק שמדחפו פועל על קפיץ גומי. את המסוק הזה תיכנן מהנדס צרפתי בשם אלפונס פנו, אך משום שלא מצא מימון לפיתוח המצאתו נתקף ייאוש והתאבד. אולם המצאתו לא ירדה לטמיון.

שני האחים התמלאו התפעלות מהדגם, ישבו לשרטט את המסוק וניסו לבנות דגמים מוגדלים שלו. המשפחה כולה עקבה באהדה אחרי ניסיונותיהם.

הבישוף, אף שהיה אחד הנציגים הבולטים של הקו השמרני בכנסייתו, החזיק בביתו ספרייה ענקית ובה כרכים שהקיפו את כל מגוון הידע האנושי, אפילו כאלה שכללו דברי כפירה. ראשית צריך ללמוד הכול, טען, ורק אחר כך להגיע למסקנה. ברוח זו עודד את ילדיו להשביע את סקרנותם בין כותלי ספרייתו. בית הספר ממילא לא סיפק אותם: וילבור אמנם סיים את בית הספר התיכוני, אך התמלא ספקות באשר לקולג' ולבסוף החליט לוותר; אורויל, בעל האופי השובב וחובב המתיחות, נשר מבית הספר והתמסר לבית דפוס קטן שהקים. עד מהרה הצטרף אליו וילבור.

בדומה לאב היתה גם האם סוזן אשה יוצאת דופן בהשכלתה. היא היתה בין הנשים הבודדות שלמדו באותה תקופה בקולג' ותמיד עודדה את ילדיה להרחיב דעת. מלבד זאת היתה בעלת חוש מעשי נדיר, ידעה לתקן כל מה שהתקלקל בבית ואף הפליאה לעשות כשיצרה מסכינים ומזלגות כלים שימושיים אחרים. כשחלתה בשחפת זנח וילבור המבוגר יותר את כל עיסוקיו וסעד אותה, עד שהלכה לעולמה. את מקומה תפסה הבת הצעירה קייט, שדרבנה את האחים ללא הרף ובמהלך ניסיונותיהם התעופתיים בהמשך ידעה לעודדם ברגעי דכדוך.

גם אם היתה המשפחה המלוכדת והתומכת כר פורה להמצאה הגדולה, ספק אם היתה משפחה רגילה. הנה שני גברים שאינם משים זה ממחיצתו של זה, המתגוררים עד גיל מבוגר אצל הוריהם, שהאשה בחייהם היא אחותם הצעירה. עד כדי כך שכאשר קייט, בגיל מתקדם, התאהבה וביקשה להינשא, סירב אורויל לתת לה את הסכמתו, נעדר מחתונתה וניתק עמה כל קשר. רק כשנודע לו שהיא על ערש דווי חש אליה והחזיק בידה בעת שמתה.

שני האחים לא התחתנו מעולם. הקלישאה המקובלת היא שכל תשוקתם הופנתה אל התעופה, וקלישאה אחרת היא שהיו "נשואים" זה לזה. לואי בלריו, לעומתם, הצרפתי שב-1909 חצה לראשונה את תעלת למאנש בטיסה, הכריז עם נחיתתו בתום הטיסה ההיסטורית: "עשיתי את זה! אך האם אמשיך לטוס? לא, משום שהבטחתי לגברת בלריו שאחדל".

אחרי שזנחו את בית הדפוס פנו האחים להקמת חנות ובית מלאכה לאופניים ברחוב השלישי בדייטון. האופניים היו השיגעון של התקופה והעסק שיגשג. דייטון עצמה רחשה באותה עת ככוורת של המצאות טכנולוגיות. בשנת 1900 רשמה העיר פטנטים לגולגולת יותר מאשר כל עיר אחרת בארה"ב. האחים חזרו ונתנו את דעתם בתחום שהדליק אותם מאז הצעצוע שקיבלו מאביהם ובינתיים העסיק רבים באמריקה ומעבר לים, התעופה.

ב-1896 הם קראו בעיתון על מותו של המהנדס אוטו ליליינטל, חלוץ התעופה הגרמני, וסקרנותם ניצתה. ליליינטל עקב שנים אחר מעופן של חסידות והיה הראשון לעמוד על כך שקימור הכנף הוא גורם מרכזי ביצירת העילוי, המאפשר את המעוף (הכנף הקמורה מפלגת את זרימת האוויר: מעליה הזרימה מהירה יותר, ולכן הלחץ הוא נמוך יותר; מתחת לכנף הזרימה אטית יותר ולכן הלחץ הוא גבוה יותר. זאת על פי חוק ברנולי, הקובע שסכום הלחץ והמהירות של זורם – נוזלי או אווירי – הוא קבוע. כתוצאה מכך נוצר דחף כלפי מעלה הנקרא עילוי). יחד עם אחיו גוסטב היה ליליינטל הראשון שבנה דאונים נושאי אדם וביצע בעצמו מספר רב של דאיות, עד שהתרסק ונהרג. האחים מדייטון השיגו את רישומיו ושאלו את עצמם למה נכשל.

בדאיותיו הרבות עמד ליליינטל על הלחצים המשתנים המופעלים על הדאון בעת הטיסה. הוא חשב שניתן להתגבר על כך באמצעות הטייס, שייטה את גופו במענה ללחצים. הפתרון דיבר אל לבם של האחים רייט: כרוכבי אופניים ברחובות דייטון הם ידעו עד כמה חיוני השילוב בין אדם למכונה. אולם הם חשדו ששם גם טמונה הבעיה. הם נזקקו למידע נוסף. ב-30 במאי 1899 כתב אורויל למכון הסמיתסוניאני, מקדש הידע המדעי של ארה"ב, וביקש שישלחו לו כל חומר שיוכל להיעזר בו. הוא ציין שמאז ילדותו התעניין בסוגיית הטיסה, וכי "תצפיותי מאז שיכנעו אותי ביתר שאת שטיסה אנושית היא דבר אפשרי ומעשי. הכל מסתכם בשאלה של ידע וכישרון".

עם החומרים שקיבלו מהסמיתסוניאן הסתגרו האחים במבנה שהוסיפו לצידה האחורי של החנות. כדי שהלקוחות לא יפריעו להם, הם התקינו שני פעמונים: האחד הופעל עם פתיחת הדלת הקדמית, והשני – עם הפעלת משאבת האוויר, שרוב הלקוחות באו עבורה וידעו להפעילה בעצמם. כך יכלו האחים לדעת מתי הם עצמם נדרשים. את כל זמנם השקיעו בבניית דגמי דאונים, שבאמצעותם ניסו לברר היכן – אם אמנם – טעה ליליינטל. וילבור היה המעמיק, היורד לחקר הדברים, אך גם זה שנגרר לייאוש כשהגיע למבוי סתום. אורויל היה המעשי, הנלהב, שאינו נותן לבעיות לדכא אותו. ויכוחיהם היו קולניים ולעתים נמשכו אל תוך הלילה. צ'רלי טיילור, המכונאי שהעסיקו בבית המלאכה, סיפר עם זאת שבבוקר הם היו מופיעים ואורויל היה מזדרז לומר: "חשבתי על זה והגעתי למסקנה שטעיתי", ואילו וילבור היה משסע אותו: "לא, לא, התברר לי שאתה צודק".

פתאום התרומם המטוס

מהדיאלוג הפורה הזה צמחה המסקנה החשובה ביותר של האחים רייט, זו שהובילה אותם לבסוף אל פריצת הדרך הגדולה: בעיית הבעיות, זאת שהביאה להתרסקותו של ליליינטל, היתה חוסר הבקרה על הדאון. כתרופה לכך הם הגו את הרעיון לפתל תוך כדי טיסה את קצות הכנפיים בצורה שתגדיל את קמרונן, ועל ידי כך יגדל העילוי בכיוון הרצוי בזמן פנייה. ב-1900 הם בנו דאון על פי תפישה זו, גררו אותו אל קיטי הוק שליד חוף הים בצפון קרולינה, שם שררו רוחות מתאימות ודיונות החול התאימו לניסויי דאייה. השניים ביצעו כמה דאיות בהצלחה וחזרו לדייטון מרוצים, אך לא ידעו מה יהיה השלב הבא.

ספקותיו של וילבור שוב התעוררו. "כאשר אני מגיע לפינה", כתב פעם, "אני נוטה להיתקע בה". הוא התקשר עם אוקטב שאניט (Chanute) משיקגו, איש אמיד שעסק אף הוא בדאונים ושמאז הפך לתומכם ומיטיבם של האחים. אבל בשלב המוקדם ההוא עצותיו לא קידמו אותם מבחינה מעשית. אז היתה לאורויל הברקה, והשניים היו הראשונים בעולם שביצעו ניסויים מעשיים במנהרת רוח, אותה בנו בבית המלאכה שלהם. בסדרת הניסויים שערכו בין קיץ 1901 לסתיו 1902 הם הגיעו למסקנה שדאון דו-כנפי יתאים להם ביותר, וכן חישבו את שטח הכנף שיעניק לדאון עילוי אופטימלי. הם שיכללו את יכולת הקימור של הכנפיים תוך כדי טיסה, כך שיכלו לשלוט על פעולת הגלגול של הדאון, ובאמצעות הגה הגובה שהתקינו מלפנים יכלו לגרום לדאון לנסוק או לצלול. כאשר הוסיפו, ב-1902, זנב מאחור, הלא הוא הגה כיוון המפנה את חרטומו של כלי הטיס ימינה או שמאלה, היה בידיהם כלי הטיס הראשון בעולם שהיה ניתן לשלוט במעופו בכל צירי התנועה.

עתה ניגשו לטפל בשאלת הדחף, הכוח שיניע את כלי הטיס קדימה. אורויל קיבל על עצמו את האחריות למנוע. בתחילה קיווה שהישועה תבוא מתעשיית המכוניות הצעירה, אך עד מהרה התברר שהמנועים הזמינים היו כבדים יתר על המידה. בלית ברירה הוא בנה עם צ'רלי טיילור מנוע בן ארבע בוכנות, ששקל 90 ק"ג וסיפק 12 כוחות סוס בלבד. וילבור, באותה עת, טיפל בפיתוח מדחף שיוכל לתרגם את הכוח הזעום הזה לדחף בצורה היעילה ביותר. הוא סבר שמלאכתו תהיה קלה, משום שמדחפי אוניות כבר היו קיימים כ-100 שנה. אולם אחרי שחרש את ספריות דייטון וחקר במקומות אחרים התברר לו לדאבונו שלא קיימת שום תיאוריה כתובה בתחום המדחפים. בלית ברירה שוב הסתגרו האחים בבית המלאכה ברחוב השלישי ותוך כדי ניסוי וטעייה בנו את המדחף האווירי המוצלח ביותר.

בספטמבר 1903 חזרו האחים לקיטי הוק, עם הדאון הממונע שלהם, אותו כינו "המעופף". ב-14 בדצמבר ניסה וילבור להמריא לטיסה הראשונה, אולם ההמראה לא עלתה יפה. בבוקר ה-17 בדצמבר הם יצאו מהבקתה שהקימו על הגבעה ובחנו את מזג האוויר הזועף. האם להמתין עד שתשכך הרוח? "חיכינו מספיק", פסק וילבור, "היום הוא היום". הם הטילו מטבע, ואורויל זכה. אחר כך הם מסרו בידי מקומי בשם ג'ון דניאלס את המצלמה שלהם ופסעו לעבר "המעופף".

דניאלס עקב אחרי השניים ששוחחו בקול נמוך ואחר כך לחצו ידיים "כאילו לעולם לא ייפגשו יותר". הוא קרא להם לחייך למצלמה, אך הם לא זנחו את ארשת הפנים החמורה. המנוע התעורר לחיים, וב-10:35 נתן אורויל את האות ו"המעופף" זינק קדימה, כשווילבור רץ לידו, מחזיק בכנפו הימנית. פתאום התרומם המטוס, נסק לגובה של כשלושה מטרים, כשאורויל השרוע על הכנף מנסה לשלוט בו. דניאלס הנציח את הרגע הגדול. 12 שניות ארכה הטיסה הראשונה, בהן גמא "המעופף" מרחק של 37 מטרים בטרם פגע בקרקע ונעצר.

וילבור המריא אף הוא לטיסה, שכבר גמאה 53 מטרים ונמשכה גם היא 12 שניות, ואחרי גיחה נוספת של אורויל (61 מטרים, 15 שניות), המריא שוב, והפעם קבע שיא: 260 מטרים, ב-59 שניות טיסה. שני האחים הלכו ברגל אל תחנת הטלגרף הקרובה ושיגרו לדייטון במברק דיווח על הצלחתם, אותו סיימו בבקשה: "תודיעו לעיתונות, נהיה בבית בכריסטמס".

האב הגאה אכן הזדרז להודיע, אך למרבה הפלא זכה האירוע המהפכני להד תקשורתי קלוש ביותר. רק שנה (!) אחר כך, ב-1 בינואר 1905, התפרסמה על הניסוי כתבה מפורטת, בעלון לגידול דבורים. מה פשר ההתעלמות הזאת? אולי קשור הדבר בכך שהעיתונות מאסה בכל אותם גוזמאים שהודיעו השכם וערב על הצלחתם להמריא עם מטוס ממונע. אבל ייתכן שמקור ההתעלמות הוא בספקנות הרבה שגילתה העיתונות כלפי האפשרות של טיסה ממונעת בכלל. "ניו יורק טיימס", למשל, התנבא רק ימים ספורים לפני כן שרבים מדברים על טיסה אבל נראה שרק בעוד זמן רב יקרום הדבר עור וגידים. מאז שיפר ה"טיימס" את יכולתו להודות בטעויות אולם אז נראה שהיה לו קשה לבלוע את גאוותו. כך גם "שיקגו טריביון", שפסק אז במאמר מערכת שהסיכויים של אדם לטוס הם קלושים, "אלא אם ניהפך למלאכים".

הקרב על התהילה

מי שכן עקבו אחרי ההישג הגדול היו המתחרים, הן מבית הן מאירופה. באמריקה החל גלן קרטיס, אף הוא בונה אופניים (ואופנועים), לפתח מטוסים ולאיים בטיסה משל עצמו. בצרפת, שמאז האחים מונגולפייה, חלוצי הכדור הפורח (שלהי המאה ה-18), ראתה עצמה כמובילת התעופה העולמית, טס סנטוס-דומון זמן קצר לאחר האחים רייט, אלא שעשה זאת בספינת אוויר ממונעת כדוגמת הצפלין (שמולאה בגז קל מאוויר). רבים פיקפקו בדיווחים מקיטי הוק ורצו לראות במו עיניהם את האחים רייט טסים. אך הללו נהגו בצורה מוזרה, כשהתחבאו מאחורי מעטה סודיות והצהירו שיבצעו טיסת ראווה רק עבור לקוח שיחתום עמם על חוזה קנייה.

אבל הלחץ עשה את שלו, וב-1908 יצא וילבור לצרפת והפגין את יכולתו לעיני הפריסאים המשתאים, ואילו אורויל יצא לפורט מאייר שבווירג'יניה כדי לבצע טיסת ראווה עבור צבא ארה"ב. טיסה זו הסתיימה בהתרסקות, כשאורויל נפצע קלות והנוסע, סגן תומאס סלפרידג', נרשם בהיסטוריה כהרוג הראשון בתאונה אווירית.

בכך לא תמו הצרות. קרטיס החל להטיס מטוס שדמה למטוסם של האחים רייט והם תבעו אותו על גניבת הפטנט שלהם. הם זכו, אבל ב-1912 מת וילבור, ואף שהסיבה היתה מחלת הטיפוס בה לקה, טענו אורויל וקייט שהמאבק המשפטי בקרטיס קיצר את חייו. אז פרצה מלחמת העולם הראשונה והביקוש הפתאומי למטוסים הביא להקפאה זמנית של ההגנות על הפטנטים. כולם בנו ומכרו מטוסים ללא הגבלה.

המאבק על הפטנט היה רק קרב אחד מני רבים. אם העיתונות התעלמה בתחילה מהאחים רייט, היא עקבה בעניין אחרי איש מקושר יותר, סמואל לנגלי, מזכיר המוסד הסמיתסוניאני בוואשינגטון. תשעה ימים לפני טיסתם של האחים רייט ניסה טייס להמריא עם המטוס המונע בקיטור שבנה לנגלי, "הארודרום הגדול", אך המטוס התרסק אל תוך נהר הפוטומק, לבושתו הגדולה של לנגלי, של המכון ושל ממשלת ארה"ב שמימנה את הפרויקט. לנגלי מת שלוש שנים אחר כך משברון לב, אך תומכו וממשיכו במכון, צ'רלס וולקוט, היה נחוש בדעתו להציל את יוקרתו של קודמו. הוא פנה אל לא אחר מאשר קרטיס והציע שיבנה מחדש את המטוס של לנגלי ויטיס אותו.

קרטיס אכן בנה את המטוס, אך הוסיף לו מספר שיפורים, וב-1914 הטיסו קבל עם ועדה. הסמיתסוניאן הזדרז לפרסם דו"ח שקבע כי זהו בדיוק אותו המטוס – "ללא שיפורים!" – בו ניסה הטייס של לנגלי להמריא בראשית דצמבר, 1903, וגם אם לא עלה הדבר בידו הרי שהיה מסוגל לעשות זאת. מכאן הסיק הסמיתסוניאן כי "המזכיר לשעבר לנגלי בנה את המטוס הראשון שהיה מסוגל לבצע את הטיסה המאוישת הממושכת". המוסד הוסיף חטא על פשע כשהציב את המטוס המשוקם של לנגלי במוזיאון שלו, עם שלט המעיד כי זהו המטוס הראשון.

אורויל רייט רתח מזעם, ולא רק משום שהסמיתסוניאן גזל ממנו ומאחיו את התהילה. את הסאה הגדישה העובדה שקרטיס היה מעורב: אם נכונה הטענה, אזי יכול היה הדבר לסייע לו בטענת ההגנה שלו במשפטיו נגד אורויל, שהאחים רייט לא ביצעו את הטיסה הראשונה.

נקמתו של אורויל היתה קשה. הוא שלח את "המעופף" אל מוזיאון המדע בלונדון וכתב בצוואתו כי שם יישאר גם אחרי מותו, אלא אם ישנה עד אז את דעתו. הוצאת המטוס מגבולות אמריקה עוררה מחאה סוערת, אך אורויל היה איתן בדעתו ו"המעופף" הפך לאטרקציה העיקרית של המוזיאון הלונדוני. רק ב-1940 הוא פורק ואוחסן במרתף, מחשש שייפגע בהפצצות הלופטוואפה (את מפציצי הצלילה מדגם "שטוקה" שתקפו את לונדון פיתח טייס גרמני בשם ארנסט אודט על פי מטוס שבנה באמריקה… גלן קרטיס). אבל ב-42' שינה אורויל את דעתו, משום שהסמיתסוניאן חזר בו מהדו"ח של 1914. "המעופף" הוחזר למולדת וב-48' הוצב במוזיאון כשלצדו השלט המבטיח, אחת ולתמיד, את בכורתו.

סגולת הפז ברוח עז

אחרי שמכר את חברת המטוסים שהקים התמסר אורויל לעיסוק האהוב עליו, המצאות. לפני שהלך לעולמו ב-1948 הוא ראה כיצד הופך המטוס בידי האדם לכלי תעבורה מהפכני, אך גם לאמצעי מלחמתי אדיר. הוא מת מהתקף לב בעת שתיקן את הפעמון בדלת ביתו.

האחים רייט היו לגיבורי תרבות, לסמל לרוח היוזמה האמריקאית. טיסתם נבחרה על ידי קוראים ועיתונאים לאחד מארבעת האירועים החשובים של המאה ה-20, אחרי הפצצת הירושימה, ההתקפה על פרל הרבור והנחיתה על הירח. מעניין כמה שמו לב ששלושת האירועים הראשונים מהווים תולדה של הרביעי. ב-1999 פירסם השבועון "טיים" את רשימת 100 האישים החשובים של המאה. האחים רייט מככבים כמובן ברשימה, כשביל גייטס אומר עליהם: "שני מהנדסים שלמדו הכול בעצמם, שעבדו בבית מלאכה לתיקון אופניים, הפכו את העולם אחת ולתמיד למקום קטן יותר".

בטקס ההשבעה של הנשיא קנדי, בינואר 1961, שאב המשורר רוברט פרוסט מהאחים רייט השראה לדגם של המדינאי האמריקאי החדש, המשלב חזון עם יכולת ביצוע, וקרא את "קיטי הוק", שיר אותו חיבר במיוחד: "… לאל מרומם, שלבש דמות אדם, יש פירוש: כי סגולת הפז, היא ברוח עז, במימוש". ביומנו הפרטי שבעה עשורים קודם ראה גם הרצל קשר בין המטוס העתידי, מדינאות וסגולת הפז של רוח עז: "עניינים גדולים אינם זקוקים ליסוד מוצק. תפוח צריך להניח על השולחן לבל ייפול. הארץ מרחפת באוויר. וכך יכול אני אולי לייסד את מדינת היהודים ולחזקה בלא משען בטוח. הסוד הוא בתנועה. אני מאמין כי בכיוון זה תימצא גם אי שם ספינת האוויר הניתנת לניווט".

ידען שיאי תעופה

http://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~711800850~~~142&SiteName=hayadan

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן