מחלת השינה נפוצה באפריקה בגלל זבוב הטסה טסה. מה הפתרון לצרה זו?
אחת המחלות הנפוצות באפריקה דרומית לסהרה ועד לאמצע המאה העשרים גם אחת הקטלניות היא מחלה הידועה בשמה העממי “מחלת השינה” (African trypanosomiasis (“sleeping sickness” על פני שטח המשתרע על כ עשרה מיליון קמ”ר, בכשלושים וחמש ארצות בהן כשישים מיליון תושבים, נגועים במחלה כחצי מיליון אנשים נשים וטף, ומהם מתים כל שנה כחמישים אלף חולים, הנזקים הנגרמים לחקלאות נאמדים בכמיליארד דולר לשנה.
מאז הגיעו הארופאים לאפריקה – במאה התשע-עשרה, היו שלש התפרצויות קטלניות שגרמו למיליוני קרבנות. בשלב ראשון החולה מראה אפטיה ועייפות ללא סימני מחלה ולכן ללא בדיקה קשה לזהות את המחלה
סימנים ברורים למחלה מתחילים בכאבי ראש, חום, כאבי פרקים, בהמשך מופיעה אנמיה חריפה, פגיעה בעצבים בלב ובכליות, בשלב הבא ניפגע המוח והחולה מאבד את כושר הריכוז והקואורדינציה מחזוריות השינה ניפגעת – מכאן שם המחלה, ללא טיפול נכון החולה יכנס לתרדמת וימות.
שתי צורות למחלה, האחת טיפוסית למיזרח ודרום אפריקה, והשניה למערב ולמרכז, זאת בגלל מופע שונה של שתי תצורות טפילים נוסף למינים רבים שתוקפים חוליתנים Trypnosoma brucei gambiense במערב ובמרכז תצורת T. g. rhodesiense בבדרום ובמזרח תצורת הטפיל הוא פרוטוזואה – חד-תאי בעל צורה אליפטית מוארכת, Protozoa Eukaryotes שייך למחלקת האאוקריות. הטפיל משוייך לממלכת ה Protistea למרות היותו חד תאי יש לו יכולת תנועה עצמית והוא הטרוטרופי, כלומר ניזון מתירכובות אורגניות. תכונות אלה מאפשרות לו להתרבות במערכת הדם ואחר כך לתקוף את המערכת הלימפתית ואת מערכת העצבים. בדרום אמריקה קיים טפיל מאותו הסוג המופץ ע”י פשפש וגורם לצ'אגה Chaga.
הטפיל מופץ ע”י זבוב הטסה-טסה Glossina mortans בן אותה מישפחה כמו זבובי הבית, מעט קטן ממנו ויותר צבעוני, אחרי ההפריה בוקעים זחלי הזבוב בבטן הנקבה – האם. לקראת שלב ההתגלמות פולטת הנקבה את הגלמים לחול לח ואחרי ימים ספורים פורחים זבובים צעירים.
הזבוב ניזון מדם יונקים, בעיקר אוכלי עשב גדולים ויצורי אנוש. הזבובה – הנקבה עוקצת חיה או אדם נגועים ועם הדם שואבת את הטפילים, אלה מתרבים בבלוטות הרוק של הזבוב, עוברים גילגולים ובעקיצה הבאה מעבירה הזבובה את הטפיל לקורבן הבא, אותם טפילים שנמצאים בדם הקרבן יהוו את את מנת הדם הבאה לזבובה שתעקוץ וכך ממשיך מחזור גלגולו של הטפיל.
זבוב הטסה טסה
הזבובים נפוצים בשני בתי גידול שונים, בבבדרום ובמיזרח אפריקה בסוונות וחורשים, במערב ומרכז היבשת לאורך נהרות, נחלים וסביב מיקווי מים.
למרות שידוע על המחלה באפריקה מאז המאה הארבע-עשרה הגורם הישיר למחלה ניתגלה רק בתחילת המאה העשרים התרופות הראשונות היו על בסיס ארסן והתברר כי יותר מטופלים מתו מהרעלת ארסן מאשר מהמחלה, היום יש תרופות יעילות בעזרתן ניתן לרפא את המחלה, בתנאי שהתגלתה בזמן. זאת מאחר ותקופת הדגירה של המחלה מהעקיצה ועד הופעת הסימנים הראשונים יכולה להיות משלשה שבועות עד מס ' חדשים ולכן קשה לשייך את הסימנים החיצוניים לעקיצה.
ברור כי הזבוב התפתח יחד עם אוכלי עשב גדולים – בעיקר ממש ' הפריים ולכן רבים מהמינים פיתחו רמה חלקית של עמידות לטפיל. כך, במהלך הדורות פיתחו עמידות גם מיני הבקר – המבוית – האפריקאי אבל המחלה פוגעת גם בהם וידועה בשם נגמה (Nagana).
החל מתחילת המאה העשרים יבאו חוואים לבנים בקר ארופאי במטרה לשבח את העדרים, התוצאות קטלניות, מאות אלפי פרות חולות ומתות, בנתיים נוצרים גיזעי תערובת עם הבקר האפריקאי וגם אלה פגיעים למחלה.
עד בא הלבנים לאפריקה היו אזורים גדולים אליהם לא ניכנסו האפריקאים ובקרם מידיעת הסיכון ומחשש לבקרם, התיישבות הלבנים שינתה את התמונה, מחוסר ניסיון ובניסיון להשתלט על מירב השטחים המתאימים ניכנסו הלבנים לאיזורים בהם היה הזבוב נפוץ, התוצאה היתה קטלנית : קטלנית לבקר שנעקץ וחלה, ובשלב הבא קטלנית לסביבה הטיבעית, שכן אחרי הבנת הגורם למחלה ניסו המתישבים הלבנים לחסל את הזבוב ע”י רסוסי ד.ד.ט. ריסוסים אלה פגעו אמנם באוכלוסית הזבוב אבל יחד עם הזבובים הושמדו חיות רבות אחרות.
שיטה נוספת בה ניסו הלבנים להילחם ב נגנה היתה גידור בהנחה מוצדקת בחלקה, כי נשאי הטפיל הם חיות הבר, גודרו שטחי ענק כדי למנוע מגע קרוב בין עדרי חיות הבית לחיות הבר. גם כאן היתה התוצאה קטלנית עבור מיני חיות רבים : תאואים, גנו, זברות, פילים, ואנטילופות רבות יוצאים לנדידה תקופתית בין אזורי מרעה ומחיה שונים, הגדרות הוצבו ללא כל התחשבות בנתיבי הנדידה, חיות שהגיעו לגדר הלכו לאורכה הלוך – ושוב עד שגוועו ברעב ובצמא.
עד היום ניתן לראות גדרות לאורך מאות קילומטרים בדרא”פ, בוטסואנה, נמיביה, זמביה, זימבבואה ועוד, אלא שהיום מתוך הבנת הנזק מנסים לפתוח בגדרות ” פתחי נדידה ” שיאפשרו את תנועת חיות הבר.
מאחר ואין חיסון כנגד הטפיל — יש טיפול יעיל לחולים אנושיים, ומאחר והטיפול בבהמות אינו כדאי כלכלית האפשרות היחידה שנותרה היא השמדת הנשא כלומר הזבוב. מאחר והשימוש ב ד.ד.ט. אסור, ומאחר וריסוס בחמרים אחרים אינו רצוי ואינו יעיל, מפזרים באזורי התפוצה של הזבוב מלכודות : מישטחים דביקים שמפיצים ריחות מושכים, על פי מחקרים התברר כי הזבובים נמשכים לריחות השתן של בהמות וכן לאבק שמתרומם בעיקבות עדרי חיות גדולות, הזבובים נמשכים לריח ונדבקים. שיטה חדשה – יחסית ויעילה יותר היא טיפול עיקור בהקרנה לזכרים, מאחר ורק הנקבה עוקצת ומעבירה טפילים, הזכר לא אוכל ומאחר וכל נקבה מזדווגת רק עם זכר אחד – פעם אחת הרי כאשר הזכר עקר לא יהיה המשך לדור.
ע”י הקרנה רדיואקטיבית מעקרים זכרים רבים ומשחררים אותם למלא את תפקידם שנפגם, וכך בשטח מטופל יש פחות ופחות זבובים. השיטה נקראת : תכניקת עיקור החרק S.I.T Sterile Insect Technique.
זנזיבר הוא אי ממול חופי טנזניה, באי היתה הנגמה המחלה שפגעה יותר מכל בכפריים ובבהמותיהם, מהיותו אי מבודד יחסית קל היה להפכו למעבדת ניסוי בשיטה הנ”ל, במעבדה בטנגה שבטנזניה גודלו כמיליון נקבות שמהן קיבלו כ שבעים אלף זכרים עקרים בשבוע, כשמונה מיליון זכרים עקרים שוחררו לשטח, וההצלחה היתה מאה אחוז, היום ארבע שנים אחרי תחילת הפצת הזכרים העקרים טוענים שלטונות הבריאות באי כי זנזיבר נקי מזבובי הטסה-טסה.
הצלחה זאת מהווה סיכוי לפתרון יעיל בחלקי היבשת האפריקאית האחרים בה משתמשים במלכודות ולעיתים מרססים בקוטלי חרקים. כמי שבראש מעייניו הסביבה הטבעית ואשר בה, יחד עם שוחרי סביבה רבים אחרים אני רואה גם את הצד החיובי בנוכחותו של הזבוב : עד לפני זמן לא רב היו אזורים בהם היתה אוכלוסיית הזבוב ידועה מוגנים מההשפעות השליליות של נוכחות אנושית, כלומר אזורים כאלה נשארו ללא פגיעה אנושית. יש לקוות כי עם דילול אוכלוסיות הזבוב באזורים כאלה ובעקבות זאת נוכחות אנושית יותר גבוהה ילמדו וידעו האנשים איך לא לפגוע בסביבה הטבעית.
