שובם של מותחני הריגול?

קץ המלחמה הקרה הביא גם להתפוגגותו של ז'אנר ספרי הריגול. כעת נראה שהתקפות הטרור ב-11 בספטמבר אולי יגרמו לתחייתו של הז'אנר, אם כי הפעם הרעים הם טרוריסטים מוסלמים והסמטאות האפלות הן שבילים מדבריים

ג'וזף פינדר

לאחר נפילת חומת ברלין ב-1989, נראה היה, שעוד בטרם התפזרו ענני האבק כבר נכתב ההספד על רומן הריגול. עם קץ “אימפריית הרשע”, מרגלים נראו כדבר מה שאבד עליו כלח, וכמוהם גם הנרטיב הפתלתל של סוכן הריגול על רזי המקצוע, בתים בטוחים, חפרפרות, נקודות איסוף וכיוצא באלה. כל זה השתנה ב-11 בספטמבר. הנה שוב יש לאמריקה אויבים אמיתיים ובכל מקום מחלחלת תחושה גדולה של חרדה, שבוודאי תצמיח עידן חדש של מותחני ריגול.

“התעוררנו”, אמר פרדריק פורסיית, שהמותחן שכתב בסגנון דוקומנטרי ב- ,1971″יומו של התן” – על רוצח אנגלי ההורג בדם קר, שנשכר כדי להתנקש בשארל דה גול – איפשר למיליוני קוראים אמריקאים “לחיות מחדש” את רצח קנדי אך בתוצאה שונה. “כעת תהיה שורה של רומנים המבוססים על העולם החדש ועל הטכנולוגיות של העולם החדש, והמלחמה נגד טרור, שתועמד בהשוואה למלחמה נגד הקומוניזם”, הוסיף.

הסיפורים בוודאי כבר קיימים ומצפים שייעשה בהם שימוש – מפגש סודי בפראג בין אחד הטרוריסטים וראש הביון העיראקי; דירה עלובה למראה במריאנשטראסה בהמבורג, שהיתה תקופה ארוכה תחת מעקב שלטונות גרמניה ושהתגלתה כמקום המסתור שבו תכננו הטרוריסטים את המתקפה שלהם. זה ממש חומר הנראה לקוח היישר מעמודיו של אריק אמבלר, החומר שממנו קורצו ספרי הריגול של שנות השלושים. “זו תקופה של גיבורים ברורים, נבלים ברורים”, אמר דניאל סילווה, מחבר הספר ” .”The Unlikely Spy”אני חושב שכמות מסוימת של ספרות חשובה תיכתב בנושא – העולם החשאי הוא מקום מושלם כדי לחשוף בו את היצור האנושי ולראותו במערומיו, לצפות באדם בתוך האלמנט הבסיסי ביותר שלו”.

עם זאת מותחני הריגול של המאה העשרים התמקדו בנבלים, שבין אם היו פשיסטים או קומוניסטים, היו מודרניים בעליל, גם אם התייצבו בצד הלא נכון של המודרניות. אלא שזה אינו נכון עוד. “ליריב שלנו כיום יש עולם מנטלי שונה”, אמר פורסיית. “אנשי הק-ג-ב היו סלווים, אך הם היו גם אירופים, והיתה הבנה הדדית בינינו ובינם. כאן יש לנו אויב שונה בתכלית”.

דבר זה מציב לכותבים בעיה, מכיוון שיותר קל להבין את המציאות והמניעים של אויב הדומה לך. ג'ורג' סמיילי, רב-המרגלים של ג'ון לה קארה וקרלה, אויבו הגדול והנצחי מהק-ג-ב, שאותו לא הצליח מעולם להביס – ביכולתם המבריקה ובמסירות המתנזרת והקשוחה שלהם, הן דמויות מראה זה של זה. “אבל עכשיו הברנשים הם קנאים דתיים, מאמינים אמיתיים, שכמעט בלתי מובנים לנו לחלוטין”, אמר רב-מרגלים בכיר בסי-איי-אי. “והסמטאות האחוריות כבר אינן מרוצפות באבני מרצפת עם תאורת גז כשבצללים עומד הרי ליים (הדמות המסתורית והמרושעת מאחורי הקלעים ב”אדם השלישי” של אורסון וולס). עכשיו הסמטאות האחוריות האלה הם שבילי חול, שבהם אתה נתקל בגללי גמלים”.

נוסף לכך, ספרות הריגול הטובה ביותר משגשגת כשהיא צומחת מערפול ודו משמעות. מי צודק ומי לא, מי ציני ומי מאמין אמיתי, אלה שאלות שהקורא צריך לענות עליהן בעצמו. אבל התקפות הטרור של ה-11 בספטמבר הותירו אמריקאים קצרי רוח יותר מתמיד כלפי כל מה שהם רואים כהעדר ודאות מוסרית. “יכול להיות ערפול במצב הנוכחי”, אמר רובין וינקס, היסטוריון מאוניברסיטת ייל ומחבר הספר ” .”Cloak and Gown”אבל אני חושב שכעת קוראים רוצים תיאור חד משמעי של הברנשים הטובים מול הרעים”.

הבעיה היא, שבהירות כזו אינה בהכרח קרקע פורייה לספרות הטובה ביותר. למעשה, ההיפך הוא הנכון. למשל הרומן “,”Agents of Innocence מאת העיתונאי דייוויד איגנשיוס, זכה להערצה רבה בקרב מקצועני ביון בגלל האותנטיות שלו. העלילה עקבה מקרוב אחר מקרה אמיתי של “עסקה עם השטן” בשנות השבעים, בין הסי-איי-אי ואבו חסן סלמה, שעמד בראש “ספטמבר השחור” ומי שתיכנן את רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. בברית כזו, שללא ספק תישנה פעמים רבות במלחמה נגד הטרור, התוצאה הטובה ביותר עלולה לעתים קרובות להיות בדוחק הרע במיעוטו.

רומן הריגול נולד למעשה באווירה של פראנויה כוללת, המזכירה במידה רבה את זו הנוכחית. לדעת וינקס ממציא רומן הריגול המודרני הוא ג'ון בוקאן, מחבר “שלושים ותשע המדרגות” (1915) – חזון פרנואידי על מרגלים גרמנים בתוככי אזור הכפר האנגלי. בריטניה בתחילת המאה היתה מקום אחוז חרדה, מפוחדת מהתנקשויות, תוכניות קשר אנרכיסטיות חשאיות וערטילאיות, טרוריסטים זרים למיניהם, התחזויות. זו היתה חברה שחשה עצמה תחת מצור.

אחרים סבורים, כי אביו האמיתי של הז'אנור הוא ג'וזף קונרד, שכתב את “הסוכן החשאי” ב-,1901 על בהלת טרוריסטים זרים בלונדון. אפשרות אחרת היא ארסקין צ'ילדרס, שספרו “”The Riddle of the Sands שראה אור ב-1903 דיבר על חשיפת פלישה ימית חשאית מתוכננת לבריטניה.

בכל מקרה, שורשי מותחן הריגול היו נעוצים בקרקע הפורייה של חרדות תרבותיות נפוצות. המותחן היה דרך להתמודד עם האובססיות של חברה, כפי שאדם עושה בחלומותיו.

לאחר שהשירות החשאי הבריטי הוקם ב-1909 וריגול נהפך למקצוע, אם לא בדיוק מקצוע מכובד, סיפורי ריגול הפכו מתחים גיאופוליטיים גדולים לדבר מה קונקרטי שאפשר לתפוש. מקצת מספרות הריגול הטובה ביותר הודפסה בשנות השלושים, כאשר אמבלר (,”Epitaph for a Spy” “A” Coffin for Dimitrios) וגרהם גרין (Gun for Hire””TheConfidentialAgent”,”This), רקמו עלילות מופלאות על יסוד עליית הפאשיזם והקרטלים של יצרני הנשק – “סוחרי המוות” כפי שכונו – שעל פי הסברה של רבים אז הם אלה, שבמניפולציות שלהם, דחפו מדינות למלחמה.

בספרות זו של פראנויה, הגיבור-המרגל היה סמל קולע: שומר סוד ואיש אמונים, בוגד ונבגד כאחד, מרמה ומרמה את עצמו. הסימביוזה בין המרגלים האמיתיים והפיקטיוויים הגיעה לשיאה בתחילת המלחמה הקרה, כאשר רב-המרגלים, מנהל הסי-איי-אי אלן דאלס, החל לספק רעיונות לעלילות לסופרת הלן מקינס. לאלו שחפצו באסקפיזם גלוי יותר, היה זמין ג'יימס בונד הפופולרי כל כך של איאן פלמינג – איש העולם הגדול, איש הארגון, בעל רישיון להרוג, שלרשותו כמויות שופעות של קוויאר, שמפניה וחתיכות, הנאבק במוחות גאוניים-עברייניים-סדיסטיים בעלי ציפורני טורף ואיים פרטיים.

בעוד המלחמה הקרה נמשכה, הופיע דור חדש של כותבי רומני ריגול, כדי לזקק את חרדות המערב לנוכח חוסר השחר של המפעל כולו. סופרים כמו ג'ון לה קארה ולן דייטון סיפקו שורה חדשה של דמויות – לוחמים רדופי חרדה ו”שרופים” של המאבק הממושך בדמדומים, שיכלו לשחק את המשחק ולהגיע לתיקו, אך לעולם לא לנצח. זו ההרגשה שהמלחמה הקרה החלה לעורר.

“רומן הריגול החל ללמד אותנו דקויות מסוימות של המלחמה הקרה”, אמר תומס פאוארס, שכתב את הספר “Richard Helms and the C.I.A Who Kept .” the Secrets: The Man”מחברי מותחני ריגול היו בין הראשונים שהבינו, כי הסיפור לא היה כולו של ברנשים טובים מול ברנשים רעים, שהיה הבדל בין המלחמה הקרה והמלחמה נגד הפאשיזם. מותחן הריגול לימד אותנו זאת לפני שמרבית הציבור בכללותו עמד על כך”.

ספרו הקודר של לה קארה, “המרגל שחזר מן הכפור”, ומאוחר יותר ספרי ג'ורג' סמיילי שלו, היו למעשה רומנים נגד ריגול. הם הדגישו את הצביעות והסימטריה בכלים ובאמצעים בין שני הצדדים; את ההתכתשות הפנימית הביורוקרטית המרושעת; את חוסר האנושיות והאכזריות המקריים לכאורה, שהיו בחזקת “נזק נלווה”; את ניצחון אמנות הריגול על הנפש. מרגליו של לה קארה עייפו מן העולם וטעמו של כל ניצחון שיכלו לנחול היה כטעם אפר.

אז התפוררה אימפריית הרשע, והעולם פשוט לא נראה יותר מפחיד כל כך. אבל כעת אמריקה שוב חשה במצור מצד אויב זר הניצב בצללים, ודור חדש של מספרי סיפורים בוודאי יקום כדי לספק חלומות של קדחת והזיה האמורים לעורר קתרזיס, תוך שימוש בדמות המיתולוגית של הסוכן החשאי כדי לעזור לקוראים להתמודד עם חרדות התקופה. ובעוד המאבק יימשך, אולי יהיו אפילו סיפורים על גיבורים המפקפקים בעצמם, המסכלים מזימות ואז נעלמים בלאט וביגון בתוך הערפל האפור. חומר הגלם של סופרים אלה תמיד היה פחד, וכעת האוויר דחוס בו.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~315681401~~~34&SiteName=hayadan