הידען > ראש השנה לאילן, הלא הוא שבתי צבי

ראש השנה לאילן, הלא הוא שבתי צבי

רק במאה ה-18 החל ט”ו בשבט להיחשב מועד חשוב בלוח השנה היהודי. הסיבה היא ש”ראש השנה לאילן” נתפש על יד השבתאים כחגו של משיחם שבתי צבי, והם המציאו טקסים מיוחדים למועד זה, ובהם אכילת פירות, שירות ותפילות, שנועדו להשלים את התיקון ששבתי צבי החל בו, ולקרב את הגאו

בועז הוס , הארץ

רק במאה ה-18 נקבע ט”ו בשבט כמועד חשוב בלוח השנה היהודי, בהשפעת ספר “חמדת ימים”, שנדפס באיזמיר בשנים תצ”א-תצ”ב (1732-1731). בספר מופיע תיאור של סדר ט”ו בשבט, ובו אכילת פירות, תפילות, כוונות קבליות וקריאת פסוקים ומאמרי זוהר. על פי התיאור הזה נערך ספר “פרי עץ חיים”, שנדפס לראשונה בשאלוניקי בשנת תקי”ג (1753) ונדפס במהדורות רבות במאות ה-18 וה-19. בהשפעת שני הספרים התחבבו מנהגי ט”ו בשבט בקרב קהילות רבות – בעיקר קהילות ספרדיות, אך גם חסידי מזרח אירופה. מאז צבר החג תאוצה: בשלהי המאה ה-19 אימצו המתיישבים הציונים בארץ ישראל את ט”ו בשבט ונתנו לו משמעות לאומית-חקלאית; בשנת 1908 קבעה הסתדרות המורים את ט”ו בשבט כחג הנטיעות לילדים, ובאחרונה נפוץ החג בשילוב חומרים ישראליים מודרניים.

ט”ו בשבט נזכר במשנה (ראש השנה א, א) כ”ראש השנה לאילן”. חכמים קבעו שאין לגזור ביום זה תענית ולומר תחינות, ועדויות מן המאה ה-16 וה-17 מלמדות שהאשכנזים נהגו לשחרר בו את התלמידים ולהרבות באכילת פירות. אולם מעבר לכך לא נהגו עד המאה ה-18 מנהגים מיוחדים. אזכור ראשון של סדר לימוד לט”ו בשבט מופיע בדברי ר' משה חגיז, המובאים בספר “ברכת אליהו” לר' אליהו מאולינוב, שנדפס בוואנזבק בשנת תפ”ח-1728 (על כך למדתי מיהודה ליבס). לדברי חגיז, מנהג רבותיו וסבו, ר' משה גאלנטי, היה לאכול ט”ו פירות בליווי קריאת ט”ו הפרקים של מסכתות פאה, ביכורים וראש השנה.

ספר “חמדת ימים”, שנדפס שלוש שנים מאוחר יותר, מכתיב טקס מורכב יותר, ומעניק משמעות קבלית לט”ו בשבט. לדבריו, “ראש השנה לאילן” מכוון ל”אילן הקדוש”, “עץ החיים” הוא ספירת תפארת. ספר “חמדת ימים”, שזהות מחברו אינה ידועה, מציג טקס מיוחד לט”ו בשבט, שיש בו אכילת פירות ותפילות, כוונות קבליות וקריאת פסוקים, משניות ומאמרי זוהר. תכלית סדר ט”ו בשבט, על פי ספר “חמדת ימים”, הוא תיקון החטאים שפגמו בעולם העליון – אכילת פירות בלא ברכה, שפיכת זרע לבטלה, ובעיקר אכילת פרי עץ הדעת על ידי אדם הראשון. תיקון ט”ו בשבט מכוון להעלות את ניצוצות הקדושה שנתפזרו על ידי חטאים אלה, לכלול אותם חזרה ב”הדר עץ החיים” ולהביא בכך לגאולה.

הופעתו של סדר ט”ו בשבט בספר “חמדת ימים” מעלה את האפשרות שמקור המנהג הוא שבתאי. כבר במאה ה-18 זיהה ר' יעקב עמדן, אויבם הגדול של השבתאים הנסתרים, את אופיו השבתאי של הספר. לדבריו, “הצצתי בו שעה מועטת ונרתעתי לאחורי, אז ידעתי מה טיבו ושמץ מינות ש”ץ שר”י (=שבתי צבי שם רשעים ירקב) המובלעת בתוכו בשקוצים ורמזים אין מספר”. למרות הניסיונות השונים ל”טהרו”, אין ספק שספר רב השפעה זה, הכולל רמזים שבתאיים רבים, מנהגים המיוסדים על תקנותיו של נתן העזתי ואף שלושה שירים מפרי עטו, נכתב על ידי שבתאים (ככל הנראה בני החוג שהביאו אותו לדפוס באיזמיר), ששאפו לרפורמה קבלית של אורח החיים היהודי, בתקווה לקרב את הופעתו השנייה של שבתי צבי ולהשלים את משימתו המשיחית.

עצם הופעתו של סדר ט”ו בשבט בספר “חמדת ימים” אינו קובע בהכרח את אופיו השבתאי של המנהג, שהרי מחבר הספר מביא מנהגים וריטואלים רבים שנוסדו קודם השבתאות. אולם העובדה שט”ו בשבט לא נזכר בספר הזוהר ובכתבי האר”י מעלה את האפשרות שמדובר במנהג שמקורו שבתאי. ר' משה חגיז, שהוא הראשון שהזכיר סדר לימוד לט”ו בשבט, אמנם היה מן הלוחמים בשבתאות, אולם הוא מציין שלמד מנהג זה מסבו, ר' משה גאלנטי, שהיה ממאמיני שבתי צבי. עדות לציון ט”ו בשבט בקרב השבתאים מצא החוקר מאיר בניהו, שגילה שט”ו בשבט נזכר בלוח מועדים שבתאיים של ר' אליהו מוג'אג'ון, חכם שבתאי מחוגו של נתן העזתי, ובסידור של המאמינים שהמירו בעקבות משיחם את דתם לאיסלאם, שכונו בשם “דונמה”.

עדות נוספת לציון ט”ו בשבט בקרב “המאמינים” נחשפה באחרונה במאמר של יוסף פנטון (אשר נתפרסם בקובץ ה”חלום ושברו”, בעריכת רחל אליאור), הדן בכתב יד של אוסף שירים שבתאיים שרובם כתובים בלדינו (ומיעוטם בטורקית), המצוי בספריית הרווארד. סטודנט טורקי ממוצא שבתאי מסר את קובץ השירים לפרופ' גרהרד קסלר, שלימד סוציולוגיה באוניברסיטת איסטנבול בשנים 1955-1933. לאחר מותו תרם בנו את הקובץ לאוניברסיטת הרווארד. פנטון מציין שבקובץ השירים יש מדור המוקדש לשירי חג ומועד ובכללו שני שירים המיועדים לט”ו בשבט. פנטון אינו מביא שירים אלה, אולם הוא מציין שאחד מהם נדפס כבר בקובץ “שירות ותשבחות של השבתאים”, שיצא לאור בתש”ח.

ספר “שירות ותשבחות של השבתאים” נדפס על פי כתב יד שנמסר ליצחק בן צבי בעת ביקור באיזמיר, בשנת תש”ג, על ידי בני המאמינים שהיגרו לשם משלוניקי. את כתב היד שהועתק במאה ה-18 הכינו לדפוס משה אטיאש, שפיענח ותירגם את השירים, וגרשם שלום, שהוסיף להם הערות. לדברי פנטון, שיר מספר רכ”ז בקובץ, שפורסם על ידי שלום ואטיאש, מופיע בכ”י הרווארד, תחת הכותרת “קאנטי די ראש השנה די אילן”. ב”שירות ותשבחות של השבתאים” מופיע השיר ללא כותרת, וגרשם שלום, שלא צירף הערות לשיר זה, לא עמד ככל הנראה על זיקת השיר לט”ו בשבט. אלא שעיון בשיר מצביע ללא ספק על כך שעיסוקו בסדר ט”ו בשבט.

שיר רכ”ז ב”שירות ותשבחות של השבתאים” הוא תפילה, בלדינו, העוסקת בשבתי צבי ובתקווה לחזרתו והשלמת הגאולה. בין בתי השיר נזכרים פירות שונים, בלדינו ובטורקית, ובכללם זית, דובדבן, תמר, אגוז, תפוח ותאנה. אין קשר בין בתי השיר לבין שמות הפירות, ומכאן מתברר שמדובר בפירות ט”ו בשבט שאת אכילתם מלווה השיר. את סדר ט”ו בשבט השבתאי מסיים הבית הבא:

ישראיל אישפירארה אישטי אליגרייה

אה ש”ץ קיש לה לוס דיל דייה

אי אנוס ייב'ארמוס אינ אהרב'ול די בי'דה

איי איש שוב'ידה נו איי מאז קאיידה

ותרגומו, על פי משה אטיאש:

קוה ישראל לזאת השמחה

לש”ץ (=שבתי צבי) כי הנהו אור היום

אל עץ החיים אותנו ישא

שם זאת עלייה, אין עוד ירידה.

עדות זו מוכיחה שט”ו בשבט אכן נחוג כחג שבתאי, לכבודו של שבתי צבי ובתקווה להשלמת הגאולה על ידו. נראה לפיכך שזו גם משמעותו של סדר ט”ו בשבט שבספר “חמדת ימים”. כדרכו של הספר, הוא אינו מזכיר במפורש את שבתי צבי. אולם קשה שלא לזהות משמעות שבתאית בתפילה המקדימה את סדר אכילת הפירות שבסדר ט”ו בשבט: “וכל הניצוצות שנתפזרו על ידינו או על ידי אבותינו ובעון אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן עתה ישובו להתכלל בעוז הדר עץ החיים ויוסר מהם כל רע בכח שמך הגדול היוצא מפסוק 'חיל בלע ויקיאנו' (איוב, כ, טו) ובשוב הכל לאיתנו הראשון ולא ידח ממנו נדח (שמואל ב, יד, יד) כי אתה ה' לבדך מקבץ נדחי ישראל. ובכן את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח ואת קרנו תרום בישועתך וירום הודו ותנשא מלכות על כל העולם כולו”.

השם הגדול היוצא מפסוק “חיל בלע ויקיאנו”, הוא שם “חב”ו”, אחד מ-72 שמות האל שסגולתו, על פי קבלת האר”י (בשער העמידה שבספר “פרי עץ חיים”) היא להוציא ניצוצות קדושה מן הקליפות. התקווה שבכוח שם זה, הניצוצות “ישובו להתכלל בעוז הדר עץ החיים” ומלכותו של המשיח תינשא על כל העולם כולו, אינה אלא התקווה להשלמת הגאולה על ידי שבתי צבי; גם בעל השיר השבתאי לט”ו בשבט מייחל לה ומקווה ששבתי צבי ישא אותנו לעץ החיים, לשם עלייה, שאין אחריה ירידה.

רמזים שבתאיים רבים נוספים נמצאים בסדר ט”ו בשבט שבספר “חמדת ימים”, ובכללם ההמלצה לכוון ל”עץ הנחמד בן ישי חי על האדמה”. דומה שגם כאן, בדומה לשיר השבתאי המציין כי “חי וקים הוא מלכנו הקדוש”, הכוונה היא לשבתי צבי. וכבר ציין יום טוב לוינסקי ב”ספר המועדים”, שהביטוי “העץ הנחמד בן ישי חי על האדמה” עולה בגימטריה, “שבתאי צבי” (בתוספת שתיים, לציון שתי התיבות של המלים שבתאי צבי). השם “אילן” אף הוא כינוי לשבתי צבי, החוזר פעמים אחדות בשירים השבתאיים (שם הוא נדרש גם כסופי התיבות של הפסוק “בכל ביתי נאמן הוא” במדבר יב, ז).

“ראש השנה לאילן” נתפש אם כן על יד השבתאים כחגו של שבתי צבי, והם המציאו טקסים מיוחדים למועד זה, ובהם אכילת פירות, שירות ותפילות, שנועדו להשלים את התיקון ששבתי צבי החל בו, ולקרב את הגאולה השלמה. בהשפעת ספר “חמדת ימים” וספר “פרי עץ הדר”, שזכו לתפוצה רבה, נתפשט חגו של שבתי צבי בקהילות רבות. מקורו השבתאי של סדר ט”ו בשבט לא נעלם מעיניהם של כמה ממפיצי מנהגי ט”ו בשבט, אולם עובדה זו לא פגמה בעיניהם בערכו. המהדיר של ספר “פרי עץ הדר” שיצא לאור באמשטרדם תרי”ט (1859), המליץ בהקדמתו: “ועתה אחי, מקיימי דת, אם יקרו בעיניך דברי בעל חמדת ימים, הנה הבאתי לפניך מנחה חדשה להיות לך לריח ניחוח. ואם תמצא בו פרי שאינו נחמד למראה, השלך הקליפה ואכול תוכו”.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~69908545~~~160&SiteName=hayadan