מלחמת האזרחים בקונגו, שכבר גבתה כ-3 מיליון קורבנות, מלווה לאחרונה בדיווחים על קניבליזם, הן מצד הצבא והן מצד המורדים. הכל מתחיל מהאמונה המיסטית שאכילת בשר האויב היא דרך לרכוש את כישוריו ולהעצים את כוחך * נשק לא קונוונציונלי
דניאל ברגנר. ניו יורק טיימס, הארץ, וואלה!
בתמונה העליונה: אמוזטי נדג'וקי. ראה את משפחתו נאכלת על ידי קבוצת מורדים. בתמונה התחתונה: קקולה מוזקיאנה. החיילים הכריחו אותו לאכול איתם את הרגל המבושלת
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/kongocanibalism.html
אמוזאטי נדג'וקי יושב על כיסא נוח לבן מפלסטיק במרפסת של בית הארחה בעיירה בני, שבה רחוב סלול אחד ובו חולפים טוסטוסים על פני בקתה המשמשת כחנות בגדים ושמה “ארמני שופ”. נדג'וקי הוא פיגמי. בזמן שהוא מספר את שראו עיניו, לא נוגעות סוליות נעליו בבטון. אבל קולו יציב למדי.
כמה חודשים קודם הוא שמע שצבא מורדים מתקדם לעבר החלק של הג'ונגל שבו הוא חי ומתקרב למחנה של שבטו, המורכב מבקתות עגולות נמוכות שגגותיהן וקירותיהן עשויים מעלי בננה. הוא נזכר באזהרותיהם של אלו שניצלו, שברחו לפני ההתקפה: “הם אוכלים בני אדם. הם חותכים את הגופות כפי שעושים לבעלי חיים. הם עושים שריפות”.
אך באזור הזה של צפון-מזרח קונגו – שבמלחמת האזרחים המתנהלת בה נהרגו, בין אם מפגיעת כדור או מחנית או בשל הרעב והמחלות שגברו בעטיה, כשלושה מיליון איש – באזור זה השתוללו הקרבות מסביב לפיגמים כבר יותר מארבע שנים, והפיגמים המשיכו בחייהם המסורתיים. אמוזטי ושבטו החליטו שנותרו להם יום או יומיים. הם יכולים לדחות את הבריחה.
אז הוא יצא לצוד לבדו – קופים בענפים הנמוכים, ציפורים בענפים הגבוהים יותר – עם חציו המשוחים רעל בקצה וקשת עץ קטנה. הוא הלך יחף לאורך השבילים הצרים, מתחת לעצי הדקל שענפיהם הארוכים גולשים וחוסמים את אור היום, ומתחת לעצי המהגוני הענקיים שגזעיהם המרשימים מפלחים את כיפת העלים התחתונה ועולים לבקש את מערכת היחסים שלהם עם השמש. ואז, מכיוון המחנה שלו, הוא שמע יריות.
הוא עשה דרכו בחזרה לאורך צלע הר; הוא התמקם, כפוף, בדיוק מעל המחנה. פרט למורדים, מהם נראו בערך 40 או ,50 המחנה נראה נטוש. אך בקרחת יער הוא ראה את גופותיהם של אמו, של אחיו, של אחותו. קבוצה של חיילים – חלקם בגופיות בצבעי הסוואה, חלקם במכנסי חאקי קצרים, אחרים במדים מלאים – עמדו סביב למתים. כמה מהם החזיקו מאצ'טות בנוסף לרובי סער. “הם חתכו את המבוגרים לחתיכות”, מספר נדג'וקי. אש בערה מתחת לשבכת עצים גדולה מוגבהת, הגריל שבנתה משפחתו של נדג'וקי ליד הבקתות שלה כדי לצלות בשר ציד. גופו של בנה בן השש של אחותו נחתך לאורך החזה והבטן, ככל הנראה כדי להוציא את הלב והקיבה שלו. הגופה שכבה על השבכה.
“הם כבר התחילו לאכול”, נזכר נדוג'קי ביובש. הוא “נזכר בכל כך הרבה דברים”, הוא ממשיך ואומר. גופתה של אמו בותרה; הם אכלו חלקים מגופתו של אחיו או של אחיינו. אחרי זמן מה הוא ברח מעבר להר. נראה שגם כעת הוא שוב מייחל לבריחה. הוא מכסה את פניו בכובע ג'ינס ורוד. התייפחות מאופקת, כבושה בוקעת ממנו, בקושי מפריעה את דממת בוקרו של יום א'. אך היא נמשכת זמן רב. הוא מצמיד את הבד בחוזקה אל פניו, כשהוא תוחב את הכובע לפיו ולשקעים של עיניו.
געגועים למובוטו ססה-סקו
קונגו איננה אומה של לוחמים-קניבלים. זוהי מדינה של מורים ושל נשים המוכרות את מרכולתן בשוק; ארץ של חקלאים, מיליונים רבים של חקלאים, החורשים את אדמותיהם, כפופי גב, במעדרים קצרי ידיות; אומה של אנשי עסקים אשר, מחוץ לבני, דוחפים אופניים בלויים לאורך נתיב סחר הררי שאורכו כ-150 ק”מ, כשהמושבים וה”רמה” של האופניים עמוסים במטען המצליח באורח פלאי שלא ליפול – מגדלים של בננות, עמודים של לוחות פח רקועים חלודים, הררים של שקים המלאים בצמח הקסבה או בסנדלים – כל מה שניתן למכור בעבור רווח זעיר ולהפכו לסחורות שניתן יהיה לדחוף אותן בחזרה בכיוון ההפוך.
אבל במאי נהרגו שני משקיפים צבאיים של האו”ם שהוצבו בצפון-מזרח קונגו במוצב ליד בוניה, עיירה לא רחוקה מבני, על ידי מיליציה שבטית מקומית. גופותיהם של המשקיפים נחצו לאורכן והלב, הכבד והאשכים שלהם נלקחו – סימנים נפוצים לקניבליזם. קרבות על השליטה בבוניה באביב הקודם, שהתנהלו בין שבט לנדו ליריביהם, המה, הותירו סימנים נוספים. מי שעוקב אחר דיווחי החדשות של האו”ם על קונגו נתקל בשורות כמו: “אנשי מיליצית מאיי-מאיי שהואשמו בקניבליזם פורקו מנשקם בסוף השבוע האחרון במחוז האוט לומאני”, בדרום מזרח המדינה. ובדו”ח שפורסם לא מזמן תיעדו חוקרי האו”ם 12 מקרים של קניבליזם במהלך ניסיון תקיפה כושל על בני – על ידי צבא מאזור אחר של המדינה – שבו נהרגה משפחתו של אמוזטי, בסוף הסתיו שעבר.
כל ההתרחשויות הללו אירעו במהלך מלחמת אזרחים כה הרסנית שתושבי קונגו כבר מדברים בנוסטלגיה על 32 שנות הרודנות של מובוטו ססה-סקו, ככל הנראה השליט המושחת ביותר בעולם, עד צאתו לגלות ב-.1997 מאז שלחו חמש מדינות שכנות חיילים לקונגו כדי להילחם על השפעה פוליטית ועל שליטה במשאביה של המדינה – זהב ויהלומים, עצים וקולטן (מינרל המנוצל בטלפונים סלולריים).
הסכמי שלום בתיווך האו”ם אמנם הביאו לאחרונה לרגיעה מסוימת ברוב חלקיה של קונגו (הגם שנעשו באמצעות פשרות נואשות וכמעט בלתי ניתנות לקיום, כמו הענקת סגנות הנשיאות הארצית לראש הצבא המואשם בקניבליזם שבו חזה אמוזטי, כלומר מי שמפקדי צבאו עלולים להיות הנתבעים הראשונים שיישפטו על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי החדש של האו”ם). אבל האזור הצפון-מזרחי עודנו נותר טריטוריה של אנרכיה ואלימות, שיכולות בקלות להצית שוב בעירה כלל-ארצית. לפני שלושה שבועות הביאה פשיטה של בני לנדו על כפר של המה למותם של 67 נפשות, מרביתם ילדים. באותה העת, דרומה יותר, לאורך גבולה המזרחי של קונגו, בהתקפה על כפר שייתכן שהיו מעורבים בה חיילים מורדים ממדינת בורונדי השכנה (ההרוסה בעצמה בגלל מלחמת אזרחים), נהרגו 16 איש בגרזנים ומאצ'טות.
בצפון-מזרח קונגו העניקו אוגנדה ורואנדה גיבוי למערך – שהולך ומתפצל – של תנועות מורדים המצהירות על מטרות כגון “שחרור” ו”דמוקרטיה”, שעה שלמעשה הן מונעות על ידי האג'נדות של מצביאים מקומיים ומנהיגים זרים. מעשי טבח בבני לנדו ובבני המה נגרמים הן בגין משחקי כוח בין המורדים, הן בגין איבה אתנית ארוכת ימים. המאיי-מאיי, לגיון רב שבטי המאגד בצורה רופפת מספר מיליציות, מוסיף לאנדרלמוסיה.
לאחרונה כרתה הממשלה הלאומית ברית עם קבוצות מורדים שונות והכריזה שהיא שולטת בבני; התערבות קצרה של כוחות צרפתיים לשמירה על השלום עשתה אולי משהו כדי להאט את ההרג בסביבות בוניה. אך כאשר נסעתי לאזור הצפון-מזרחי לא מזמן, הבלגן העיד שלמעשה האזור איננו חלק של אף מדינה. צבא מורדים אחד בדיוק ניסה ליירט מסוק של האו”ם; על הקרקע בבני הסתמכו משקיפים צבאיים של האו”ם על חיילים גילאי טרום-עשרה של קבוצת מורדים אחרת שישמרו על המחנה שלהם. קבוצות של חיילים צעירים לבושי סחבות, בנעלי בית, רצו ברחובה הראשי של בני בנשק מורם. השלטון בבני בדיוק התחלף בין מצביאים ועתיד היה להתחלף שוב בקרוב. ובבני היה עלי לבקש ויזה מממשלת מורדים, לא מממשלת קונגו. לפעמים נראה היה, תוך כדי האזנה לסיפורים על הקניבליזם, שזאת ויזה לא רק אל אזור מלחמה אלא אל העבר הרחוק.
אחיזת התורשה והכישוף
קקולה מוזקיאנה, גבר רזה וחזק עם זקן, משתייך לשבט ננדה. יש לו דוד מספיק עשיר כדי להיות בעל משור חשמלי, ובערך בזמן שהתנועה לשחרור קונגו (MLC) טבחה במשפחתו של נדוג'קי במהלך התקדמותה המהירה בג'ונגל לעבר בני, הוא יצא לחטוב עצים. הוא ושני עוזריו הוקפו על ידי חוליה של שמונה חיילי .MLC תוך איומים בנשק ציוו המורדים על שניים מהחוטבים להצמיד את השלישי לקרקע. אז הסיר מפקד החוליה את כובע הברט האדום שלו. הוא הפך אותו, החזיר אותו לראשו כשהצד השחור פונה החוצה ושיסף את גרונו של העוזר של מוזקיאנה.
אחר כך הוא חתך את הלשון מהקצה התחתון שלה ומשך אותה דרך הגרון, חתך את הבטן באמצע והוציא את הכבד וקרע את המכנסיים כדי שיוכל לחתוך את האשכים ואת איבר המין. אחד מאנשי החוליה ביתר את הגופה. המפקד נתן למוזקיאנה את הסכין שלו ואמר לו לקלף את העור מהזרוע ולחתוך רגל אחת. הוא אמר למוזקיאנה ולעוזר השני לעשות מדורה. מהילקוטים שלהם הוציאו החיילים לחם קסבה. הם ישבו במעגל. המפקד הניח את ראשו של המת במרכז. הוא הכריח את שני החוטבים לשבת עמם, לאכול איתם את החתיכות של הרגל המבושלת. הכבד הצלוי, הלשון ואיברי המין כבר חולקו בין המפקד וחייליו.
אחרי כן הפך המפקד את הכומתה בחזרה. המורדים יצאו לדרך בטור עורפי לאורך שביל בג'ונגל. את שני החוטבים הכריחו לצעוד אחרי המפקד, שאחרי כ-45 מטרים ובלא שהשמיע אף הוראה נעלם בסבך השיחים. מישהו מאחור החליף את מקומו בראש הטור; הצעדה נמשכה בלי שיעצרו. ואז שינה גם המנהיג החדש כיוון ונעלם. כך זה נמשך, באותה תבנית קבועה של היעלמות, עד שמוזקיאנה ועוזרו נותרו לבדם ביער.
בעת שישבנו בבקתה בכפר מצפון לבני לא היה מוזקיאנה, בספרו על שאירע, בטוח לגמרי באשר לסיבות לקניבליזם של החיילים. גודלה של קונגו הוא כשני שלישים מאירופה המערבית; ה-MLC הוקמה באזור מרוחק ומוזקיאנה לא הבין את השפה השבטית שבה דיברו החיילים. אך ההסבר שלו דמה למה ששמעתי שוב ושוב מבני ארצו: שאכילת הבשר, במיוחד האיברים, של האויב היא דרך להעצים את כוחך.
ה-MLC רואה בננדה ובפיגמי אויבים בשל תמיכתם הגלויה בצבא מורדים יריב. ועל אף ששאר בני קונגו רואים את הפיגמים כתת-אנושיים (בשל גופם הקטן וחייהם העלובים – הם עניים אפילו בסטנדרטים של אחת המדינות העניות על פני כדור הארץ), רואה בהם MLC בהם מקור לידע ולעמידות. “ניתן לראות את מעשי הקניבליזם”, כותבים חוקרי האו”ם, “במיוחד ביחס לאיבריהם הפנימיים של הפיגמים כגון הלב והכבד, כפטישיזם טהור שמטרתו לעזור לקניבלים להשיג את הכישורים והיכולת של הקורבנות בציד וחיים ביער”.
אבל פטישיזם אינו יכול להסביר מדוע, לפי עדויות שניתנו לחוקרי האו”ם, הכריחו חיילי MLC אשה אחת לאכול מגופתו של בעלה. הוא אינו יכול להסביר מדוע חלק מהקורבנות נצטוו לבלוע את אוזניהם שלהם או את אצבעותיהם שלהם, מדוע נאלץ מוזקיאנה לאכול את החלקים הפחות טובים של גופתו של העוזר שלו יחד עם שוביו, או מדוע, אחרי שנשחט כומר פרוטסטנטי, נאלצו אחרים לשלם כסף כדי לאכול את בשרו, אחרת גם אותם היו שוחטים. פעולות נקמניות וזריעת אימה – היבטים במלחמות שהם מודרניים בדיוק כפי שהינם עתיקים – משחקות תפקיד בקניבליזם בקונגו. בדו”ח של “”Human Rights Watch שפורסם ביולי נכתב ש”אוכלי האדם מצאו שפחד ובעתה מקניבליזם גורם לקורבנות לציית להוראותיהם באופן יעיל יותר מאשר סתם חשש מהמוות, שבו הם נתקלים על בסיס יומיומי”.
שוטטות ברחבי הצפון-מזרח, עם הוויזה שנמכרה בבני, מלמדת שעל ידי אכילת לב של אדם – במיוחד לב של פיגמי, שאנשיהם נחשבים לשבט המקורי של המדינה ולבעלי כוחות קמאיים – יכול אדם להפוך לחסין מפני כדורים. ושרק קניבליזם כזה, יחד עם “גרי-גרי” (קמעות) של כוהנים מסורתיים, איפשרו ל-MLC להתקרב כל כך להשתלטות על העיר. משמעו להרגיש, בהשקפת העולם של הקונגואים, את אחיזתם המחלחלת של האטוויסטי והמאגי, התורשה והכישוף.
כדי לזכות בהצצה אל עומקה של החשיבה המאגית, של הראייה הרוחנית, הנמצאת בבסיסו של הקניבליזם, אירגנתי תצוגה של כוח רוחני. כשהוא לבוש במכנסי חאקי, בחולצת כפתורים מגוהצת וכובע בסגנון גאוצ'ו העשוי מ”חומר מכשפות”, הדגים ויטה קיטמבלה, גנרל בצבא מאיי-מאיי וכהן מסורתי, את יכולתו לחסום כדורים. לפי מיטב ידיעתי הוא אינו מחזיק ביכולת זו בזכות קניבליזם. הוא לא היה מוכן לחשוף את הריטואלים או החומרים שאיפשרו לו, לפי חייליו (שטווח גיליהם נע בין שמונה לגיל בגרות), לגרום להם לעוף או להפוך בעצמו לבלתי נראה. הוא הסכים רק להוכיח לי את יכולתו.
כך, בוקר אחד, הוא הורה לאחד מחייליו להניח כפכף ירוק על הדשא במגוריו הצבאיים. בין הבקתות המלבניות ניער חייל אחר, גם הוא נושא נשק, ג'ריקן שחור. קהל גדול של חיילים חמושים בקלצ'ניקובים ובמטולי רימונים התאסף בשמש, כשהם משועשעים אך לא נלהבים יתר על המידה. את המים מהג'ריקן שפכו על הכפכף – אותם מים קדושים שבורכו בסתר על ידי הגנרל, שהחיילים שפכו על עצמם לעתים קרובות.
כל החיילים ידעו על כוחם של המים למנוע חדירת כדורים בקרב. הם צחקו, יום קודם לכן, על הסקפטיות שלי, על אי האמונה שלי, כשהם סיפרו על הדברים שהגנרל שלהם יכול לעשות. “המזונגו לא יכול להאמין”, הם אמרו, כשהם משתמשים במלה הסווהילית ל”אדם לבן”. היה להם הידע שלהם, אמת שאותה הם לקחו כמובנת מאליה, וההדגמה כעת לא לוותה בתחושה טקסית או בתרועת חצוצרות.
נער שעמד מעל לכפכף ירה בכזאת פתאומיות שאפילו לא ראיתי שכיוון את נשקו. לגומי הירוק לא נגרם כל נזק, אבל אני דרשתי הדגמה נוספת. הגנרל הציע לאפשר לי לבחור כל רובה בקהל, לתת לי לירות בו, כך שאדע שאין אף טריק. הוא הציע לאפשר לי לירות בחזהו של חייל אחר.
סירבתי להצעה. הצעתי שנשים את המחברת שלי על הקרקע, נתיז עליה מים, נירה בה ונראה אם היא שורדת. לא, הוא ענה, כי אולי כבר השתמשתי בקסם משלי עליה, גרי-גרי מזונגו משלי. הוא גם חשש שכשאחזור הביתה אמסור את המחברת לבדיקה כדי ללמוד מה הרכיבים הסודיים של המים.
לבסוף שפכו מים על כובע של אחד החיילים. הפעם התבוננתי היטב ביורה. בחנתי אם כיוון למטה בדיוק למטרה. הוא לא. הוא הרים את הקנה מספר סנטימטרים תוך כדי ירייה. אבק עלה במרחק מטר מהכובע. מה שעשה נראה היה כל כך מגושם, כל כך שקוף, שלרגע האמנתי שאני חש במבוכתם של כולם.
אבל הגנרל כלל לא נראה נבוך. כוחם הרוחני של המים הוא שעיקם את הקנה, הוא הסביר בצורה עניינית, וגרם לכדור לסטות מהמטרה. הוא הראה לי את הרובה, שהקצה שלו אמנם נראה קצת חבוט משנים של שימוש, אבל לא עקום.
ואז ראינו את הסרט שהוא וקציניו דרשו. ערב קודם הם אמרו לי לשכור מצלמת וידיאו והצלחתי לעשות זאת בעיר, שם המודרניות של מכשירים זרים מתמזגת בעולם של מטרות על טבעיות. כעת, מיד אחרי ההדגמה, הם רצו לראות את הסרט שהמתורגמן שלי צילם, לצפות בהדגמה בשידור חוזר על צג המצלמה. הגנרל דחק בי להפעיל את המצלמה. ככל הנראה איש לא ראה את היורה מסיט את הקנה; ככל הנראה, כעת, אף אחד לא ראה זאת גם בסרט. מקובצים מסביב לצג ראינו שני אירועים שונים. ראינו שתי מציאויות שונות.
גם המשכילים מאמינים
נקודת המבט של החיילים אינה מוגבלת לצבא הזה, או לחייהם של כלל החיילים הקונגואים הנלחמים לעתים קרובות תחת מנהיגותם של גברים כמו ויטה קיטמבלה, כמרים מסורתיים שהם גם קצינים. כמו כן היא אינה מוגבלת לחסרי ההשכלה בלבד.
המתורגמן שלי, חורב בולמבו, שהחזיק במצלמה, לא השתכנע לגמרי מההדגמה של ויטה; הוא לא היה משוכנע שהוא ניחן ביכולת שטען שיש לו. אבל חורב בטוח שלרבים יש היכולת הזאת, שייתכן שמצאתי את הגנרל הלא נכון, “רופא האליל” הלא נכון במלותיו. וכאשר שאלתיו אם הוא עצמו מאמין שאכילת לב אנושי יכולה להפוך אדם לחסין כדורים, הוא ענה: “זאת שאלה טובה מאוד בשבילי. אני יודע שאולי תתקשה להאמין, היות שאתה מהמערב. ייתכן שיהיה לך קשה לפרסם זאת. אבל כאן הרוחני משפיע על הטבעי. כאן באפריקה אני יודע שזה אפשרי”.
בולמבו הוא גבר בן 33 בעל השכלה יוצאת מן הכלל. אביו היה איש משמר הגבול שהועבר לעתים קרובות מגבול לגבול, אבל גם כך הצליח חורב לדבוק בלימודיו. הוא נזכר, בעת מסענו המשותף, בתחרויות שבהן זכה, בין בתי ספר מיסיונריים, כשענה על שאלות שנורו בצרורות על נאומיהם של קיסרי רומא ועל תגליותיו של ארכימדס. בהמשך, אחרי שנה באוניברסיטה, הגיעה השכלתו הפורמלית לסיומה כאשר אביו מת וכספה של משפחתו הלך ואזל. נחוש ללמד את עצמו הוא המשיך לקרוא – היסטוריה יוונית, היסטוריה בריטית, ההיסטוריה של קונגו – ובעודנו צועדים ביערות הפיגמים, או בעת נסיעתנו למפקדה של קיטמבלה, הוא דיבר על מסעו המהפכני של צ'ה גווארה בקונגו, על ההשפעות הלשוניות של מלחמות בריטניה נגד צרפת, על השורשים הלטיניים של המלה “מיליציה”.
אבל בעיקר הוא דיבר על המכשפות – “שעפות עם אש מאחוריהן” – שפיזרו אבק על גגו בלילה; כך הן שיתקו אותו כדי שתוכלנה לחדור לחדרו ולרחף סביב מיטתו, גופן העירום משומן, עיניהן “אדומות כדם”. היה לו מזל. הן רק ביקרו אותו, כשהן מתגרות בו בשקט – הן מעולם לא נגעו בו, מעולם לא דרשו אותו. ולאחרונה אף גדל מזלו, מאז שהתנצר, כוח שאותו אימץ כתרופת נגד למעשי כשפים – על אף שיותר לא יוכל לבקר לעולם בכפר של משפחתו, מפחד שהכמרים המסורתיים יטילו כשפים ויהרגו אותו כעונש על שהמיר את דתו. לאחרים היה פחות מזל. אנשים רבים, הוא אומר, נפגעו על ידי רוחות ונראו כמתים. הם נקברו על ידי משפחותיהם בעודם בחיים ולאחר מכן נלקחו על ידי מכשפות לשמש כעבדים, לחרוש את שדותיהן הבלתי נראים של המכשפות. בעולמו של חורב אורבות הרוחות בכל מקום.
רוג'ה קדימה, רואה חשבון שמחזיק לא רק בהשכלה יוצאת דופן בקונגו אלא גם ברעיונות מתקדמים נדירים (הוא עוזר לשלם את שכר הלימוד של ארוסתו באוניברסיטה ומדבר בלהיטות על עתידה כעורכת דין), מספר על מעשי כשפים – ועל קניבליזם – שראה בקינשסה הבירה, מרכז המודרניות של המדינה שבה גדל. שאלתי אותו על עשרות אלפי הילדים הקונגואים שלפי קבוצות סיוע מערביות נזרקו מבתיהם – ולפעמים אף הרגו בהם או הטילו בהם מומים – אחרי שהואשמו במעשי כשפים ובצרות של הוריהם, של הכפר שלהם, של השכונה שלהם, של המדינה שלהם. רבים מהם התגלגלו לקינשסה כנוודים. אבל רוג'ה כלל לא רואה את הבעיה כפי שאנו המערביים רואים אותה. הוא ציין את מספרם כהוכחה לכך שאוויר הלילה של קונגו מלא בהעלאות-באוב מאגיות, בצורות על-טבעיות וביצורים אחרים שלא מהעולם הזה. ובהדרגה, בשקט, הוא סיפר לי בסוד שסבו נהרג ונאכל על ידי דודו של רוג'ה, מכשף.
התפתחות מושהית
כל זה לא שייך לקונגו בלבד. בדרום אפריקה, המדינה המפותחת ביותר ביבשת, נקראת המשטרה פעם בחודש לחקור הרג “,”muti רצח שבוצע כדי לספק כהן מסורתי – כלומר כדי להציג לו יד קטועה, איברי מין כרותים או לב שהוצא ממקומו כדי שהכהן יוכל לרפא מחלה או, לעתים קרובות, להבטיח הצלחה של עסק חדש. באוגנדה, לפני שחציתי את הגבול לקונגו, קראתי את הקטע הבא, קבור בין דפיו של העיתון המכובד ביותר במדינה: “המשטרה באיגנגה מחזיקה בשלושה מרפאים מסורתיים בגין גניבה לכאורה של גולגולת של אדם מקבר”. גם בליבריה, בדיוק כמו בקונגו, חיילים אוכלים לפעמים את איבריהם של חיילים מסיעות או משבטים יריבים כדי להעצים את כוחם שלהם. דוחות על קניבליזם הגיעו גם מאנגולה, מגינאה המשוונית ומאפריקה התיכונה. ובסיירה לאונה, שם לא רק שסעיפי האישום האחרונים כנגד סגן שר ההגנה לשעבר (במשפט שייערך בבית הדין לפשעי מלחמה של האו”ם) כוללים הקרבת קורבנות אדם וקניבליזם שבוצעו על ידי חיילים. שם גם מרחו על עצמם חיילים מכל הצדדים במלחמת האזרחים של המדינה דם של קורבנות טקסיים, לעתים קרובות נשים בהריון וילדים, כדי להבטיח ניצחון בשדה הקרב.
אפריקה היא מקום שחיים בו לא רק חקלאים, נשים רוכלות וסוחרים על אופניים, אלא גם קומץ של רואי חשבון וקומץ קטן עוד יותר של עורכי דין ואפילו קומץ שבקומץ של רופאים ומדענים. זוהי יבשת מושהית, לכודה בנקודה כלשהי בעבר, קרובה לעתיק יותר מאשר למודרני, יבשת שבה ויזות כה רבות מובילות למקומות שנראים אבודים לגמרי, לא רק בשל העוני האומלל ומלחמות האזרחים הנוראיות וההיסטוריה ההרסנית של ניצול והזנחה, אלא גם בשל התפישה הפרימיטיווית שיש לאנשיה ביחס לכל מה שקורה בעולמם, תפישה שיחד עם האומלל והנוראי וההרסני ייתכן שאינה מותירה הרבה מקום להתפתחות מודרנית. ייתכן שרצונה הנואש של אפריקה בקידמה הוא בר-השגה הודות לנחישות וללמידה של גברים כמו בולמבו, אך כמיהתה למודרניות מושמת ללעג על ידי המראות שנשארו עמי כאשר החתימו את הוויזה שלי בדרכי החוצה מבני.
לפני שנסעתי שמעתי סיפורים על משפט שנערך לאחרונה במונגבוואלו, עיירה סמוכה. מנהיג של שבט לנדו, כהן מסורתי המוכר באזור כגנרל קיזה, נורה בעת ניסיון התנקשות. קיזה הוא דמות מכובדת מאוד (אפילו החיילים של יריבו, הגנרל ויטה, מדברים ביראה על כוחותיו). כשאתה נלחם לצדו בקרב, אומרים הלנדו, אתה נלחם עם חיסון עצום. ברדיוס של שמונה קילומטרים מקיזה, ששרירי זרועו מוקפים קמעות העשויים משיני בעלי חיים, קיים מעין שדה כוח. אף כדור או חנית לא יכולים לפגוע בך, כל עוד לא עברת על החוקים הרוחניים של השבט.
ניסיון ההתנקשות סוכל. הכדורים הרבים של המתנקש, שנורו מטווח קרוב, חזרו בגלל החסינות של קיזה ורק שרטו קצת את המצח שלו. היורה החל לברוח בריצה, אבל חברי המיליציה השבטית של קיזה – אחת המיליציות המפחידות ביותר בצפון-מזרח, על אף שהיא משתמשת בחץ וקשת לא פחות מאשר ברובים – תפסה אותו מהר והביאה אותו למרכז מונגבוואלו למשפט.
השימוע שהתקיים ברחוב לפני אסיפה של מאות, אם לא אלפים, נשא אופי משפטי קלוש. קיזה, שכיהן כשופט, לקח בחשבון את עדותו של הנאשם השני, צ'יף מקומי שהואשם כשותפו לפשע של היורה. הוא האזין לסיפורו של הצ'יף, שקל את הדעות השונות של הקהל הצועק וירה באקדח במרחק סנטימטרים בודדים מכל אחת מאוזניו של הצ'יף, רק כדי לקבוע שהצי'ף זכאי ולשחרר אותו.
אז הוא פנה ליורה, שישב על הקרקע בתחתוניו, מרפקיו כבולים מאחורי גבו. קיזה לקח סכין גדול ושיסף את גרונו. הוא הורה לאחד מקציניו לסיים את עריפת הראש ולפתוח את פלג הגוף העליון. לקהל נאמר להביא מלח ולבוא עם לחם קסבה. את הכבד והלב הוציאו. אחר כך הודלקה במקום מדורה. כך הוסיף קיזה את כוחו של האיש לכוחו שלו. *
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~684058389~~~105&SiteName=hayadan
