פרוייקט החץ/ד”ר יחיעם שורק

ד”ר יחיעם שורק

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/soreqarrow1.html

בספר איכה משובץ פסוק מעניין, אשר בשלב זה הנני מחלץ אותו, ממש בקטיעה, מחוץ לקונטקסט שלו, ולשונו: “דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ” (איכה ג' 19). ואגב, המילה מטרה אכן רשומה באל”ף בסופה. אולי בהשפעה ארמית.
פסוק זה עשוי בהחלט ללמדנו, בפרספקטיבה נכונה, פרק בהלכות תרבות הגוף בתקופת המקרא.
אין ספק בדבר, כי מקור גילויי תרבות הגוף בתקופה העתיקה מקופל בעולמם של הלוחמים. ולתזכורת: לא אחת ולא שתיים הדגשתי במאמרי את המשפט: מקור הפעילות הספורטיבית מצוי בפעילות הצבאית-הקרבית, וכי הספורט אינו אלא הסובלימציה של השימוש בכלי הנשק. ולעצם דיוננו – המיומנות בשימוש בכלי הנשק, כשאחד מסוגי כלי הנשק שדרשו מיומנות רבה וגבוהה ביותר היה הקשת.
הקשת הורכבה צחילה מעץ גמיש פשוט, הנמתח על ידי מיתר, שחוזק לאחר זמן על-ידי קישורים, עד שלבסוף המציאו ופיתחו את הקשת המורכבת, שהיא צירוף מחוכם של עץ וקרן, שהגביר במידה ניכרת את טווח הירי.
הקשת הצבאית הופצה על ידי שבטי ההיקסוס (ח'יקסוס) באמצע האלף השני לפנה”ס (דור ה”אבות” המקראי), במיוחד במצרים.
שימושה של הקשת בקרב השבטים העבריים היה מוגבל בתחילתו, ונבע מהאופי הספוראדי, הלא מאורגן, הלא “ממלכתי” ואף הגיאו-פיסי של סביבת המלחמה העברית-כנענית. ראשיתה, כך דומה, אם כי בממדים עובריים, נעוצה בצמיחת מוסד המלוכה, אירגון הצבא, אימוניו, רכישת מיומנויות לחימה ועל הכל השפעה סביבתית, בעיקר ממצרים מזה ומלוחמי המדבר מזה.
הקשת ומיומנות השימוש בה מופיעה בכלל כלי נשקו של יהונתן הנסיך, בנו של שאול. יהונתן, המעוניין להודיע לדויד בהסתר מהי תשובת שאול, מוסר לו את תוכניתו המוצפנת: “ואני שלושת החיצים אורה צדה לשלח לי למטרה” (שמואל א' כ' 20). הוא משגר את נערו, נושא כליו, כדי למצוא את החיצים ותוך-כדי נפגש עם דויד.
דומה שמקרה זה מאפיין סוג של עיסוק, כזה שהיה נפוץ בתקופה ההיא (שלהי האלף השני לפנה”ס), בקרב חוגי מלוכה ואצולה. מדובר על ירי חיצים לעבר מטרה כאימון מזה ושעשוע אישי וחברתי מזה. נהוג היה לעיתים לירות את החיצים הראשונים על מנת לבחון את יעילות הקשת ואת יציבות היד, אחרת יקשה על נערו של יהונתן להבין כיצד החטיא יהונתן את המטרה שלוש פעמים. כך או כך, אין ספק שתמונת המצב שלפנינו מעניינת.
דומה שיהונתן היה מיומן בשימוש בקשת, שהרי דויד מקונן עליו לאחר מותו, לאחר הקרב הטראגי כנגד הפלישתים בהרי הגלבוע (1006 לפנה”ס) בזו הלשון: “קשת יהונתן לא נשוג לאחור” (שמואל ב' א, 22). דימוי זה לקוח כנראה מאיפיונו של הקשת המנוסה, החזק, בעל העמידה היציבה והלפיתה האיתנה והמדוייקת של החץ על המיתר הנמתח. לשיטה זו נשכיל להבין את ברכתו של יעקב ליוסף: “ותשב באיתן קשתו” (בראשית מט 24).
בפיו של דויד המקונן נשמע צו מעניין מאוד. הוא דורש: “ללמד בני יהודה קשת” (שמואל ב' א' 18). דומה שדויד הושפע מעצם פציעתו של שאול על ידי הקשתים הפלישתים (שמואל א' לא, 3). עם זאת, בשל העובדה שבני ישראל לא היו מיומנים בשימוש בקשת כדבעי, דואג המקרא להבליט את פחדיו של שאול המלך מהקשתים הפלישתים (שם).
הצו של דויד חשוב מאוד לענייננו בשל העובדה שהוא מורה על לימוד השימוש בקשת וחץ והוראתו, ובהמשך נתעכב על פרשה זו. בכל מקרה: בין אם היה מישהו (דויד, אם בכלל, או אחר) שאמר והורה זאת, או שמא זו דעתו והנחתו של המחבר (או קבוצת המחברים), לפנינו גישה מקצועית המסמלת את המעבר מן התקופה ה”שופטית” לזו ה”מלכית”. לא רק שמדובר על מעבר ארגוני,פוליטי ומינהלי. המעבר לימי המלוכה משדר, כמקובל בממלכות אחרות, מדיניות חדשה, מדיניות של כיבוש, ומעניין מאוד בהקשר זה לבחון את ביקורתו של המחבר המקראי כלפי מוסד המלוכה, תחת הכותרת הידועה של “משפט המלך”, ובהקשר הכיבושי (ולקוראי ה”תומכים” – אל תקפצו עלי: למחבר המקראי היו, ולפחות בהקשר זה, עמדות יותר ליברליות, יעני שמאל). המעבר ממלכים קטנים (“שופטים”) לממלכתיים יותר (“מלכים”) ועימו מדיניות הכיבוש, חייב בניית צבא מקצועי, ובכללו יחידות של שולפי חרב, כידונאים ורמחים, ולוחמי הנשק “תלול-מסלול” – קשתים וקלעים, והרי לכם הערתו של דויד בקונסטלציה ההיסטורית המתבקשת.
דויד לא היה רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, וכבר קודם לקינתו דאג לכך שצבאו יפואר גם בקשתים מעולים. היה זה בשנת 1007 לפנה”ס בקירוב, כפי שמעיד המקרא: “ואלה הבאים אל דויד לציקלג, עוד עצור מפני שאול בן-קיש והמה גבורים עוזרי המלחמה, נושאי קשת מימינם ומשמאילים באבנים (הקשתים היו הלוחמים מן הטווח הרחוק, ועל כן פעלו יחד עם הקלעים, קלעי האבנים) ובחיצים בקשת מאחי שאול מבנימין” (דברי הימים א' יב, 1-2).
הצטיינותם של בני שבט בנימין כקשתים מיומנים ומעולים בולטת אף בהמשך התקופה, מה שמלמד על הטמעת מסורת לחימה מקצועית, סקטוריאלית-גיאוגרפית. לאסא מלך יהודה (867-908 לפנה”ס) היו מאתיים ושמונים אלף “נושאי מגן ודורכי קשת מבנימין” (שם, ב' יד, 7) ובצבאו של יהושפט מלך יהודה (851-867 לפנה”ס) היו מאתיים אלף “נושקי קשת” מבנימין (שם יז, 17). המספרים כמובן מוגזמים מאוד, וקיימת הנחה מחקרית, שיש לה על מה לסמוך, כי המלה “אלף” מציינת את התחילית של המלה “איש”, ומצויירת בהתאם. גם מאתיים ושמונים קשתים וגם מאתיים, הם בהחלט מספר סביר, יחסית של סד”כ לוחם. קחו גם בחשבון את גודל הממלכה המצומצמת: ירושלים של ימי יהושפט היתה כגודל שלוש שכונות קיימות בתוכה, ומספר תושביה, לאור הנתונים הארכיאולוגיים, הגיע ללא יותר מאשר לשלושת אלפים נפש.
בכל מקרה לפנינו עדויות בדבר יצירתן של מסגרות מקצועיות בצבא, בהתאם למדיניות הפוליטית-צבאית של ההנהגה המלכותית. יצויין כי השימוש בקשת התפשט עם כניסת רכב הברזל – המרכבה – כאשר השימוש בכלי-נשק מטוליים, דוגמת הקשת והקלע, המעיט את האפשרויות של קרב הפנים.
נסיים בפסוק המקראי מספר איכה: “דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ” (איכה ג, 12), ובתיבה הלקוחה מספר איוב: “ויקימני לו למטרה” (איוב טז, 12).
עד כאן העדויות המקראיות בדבר ירי מקשתות מזה וירי חיצים למטרה מזה, תוך כדי הבלטת מיומנותם של הקשתים בצבאות יהודה לאחר הצו, ההוראה-הנחיה, של דויד: “ללמד בני יהודה קשת”.
הבה נבחן כעת צופעות אלה בפרספקטיבה של המקורות הידועים לנו ממצרים. ובכן, השימוש בקשת המורכבת הצריך אימון מרובה לפיתוח השרירים, להצבת הרגליים וללפיתת החץ בשעת הדריכה (עיינו בכלל בספרו של יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא, תשכ”ג, עמ' 139). לשם כך קויימו מטווחים מיוחדים, שבהם עמדו מאמנים מאחורי המתאמנים ותקנו את מצב עמידתם ודרך כיוונם. כל זאת על מנת שלא תהפוך הקשת ל”קשת רמיה” (ישעיהו עח, 57) וש”חיציו כגיבור משכיל לא ישוב ריקם” (ירמיהו נ, 9) כמאמר המקרא.
תחילה התאמנו בקשת רגילה, ורק עם התקדמות החניך הוא החל להתאמן בקשת מורכבת. אמת היד השמאלית המחזיקה בקשת היתה עטופה מיצחה מיוחדת, עשויה עור, שהבטיחה אותה מפני החבטה החזקה של המיתר בשעה שהחץ ניתז ממנו.
המטרות היו עשויות לוח עץ מלבני, מוצב על גבי מוט. מטרות מיוחדות, שבהן ביקשו להפגין את עוצמת הקשת המורכבת, רבת כוח החדירה, היו עשויות מלוחות נחושת גולמית.
אין ספק בדבר, שיחידות הקשתים המעולים, אלה שלחמו תחת דגלם של מלכי יהודה, רכשו את מיומנותן לאחר אימונים בירי חיצים למטרה כדוגמת הקשתים המצריים. העדות המקראית על יהונתן היורה חיצים למטרה, דומה שהיו לה תקדימים גם בתקופה שקדמה לזמנו. ברם, הופעתה לראשונה של עדות זו בתקופת יהונתן משמשת נקודת זמן התחלית בסרגל ההיסטורי המקראי, שמני אז התפשטה ונפוצה בקרב חוגי המלוכה והאצולה בעיקר, ואחר-כך גם בקרב יחידות הקשתים, דוגמת אלו מבני בנימין, שעד אז נודעו, כסיפור מעשה פילגש בגבעה, כמיומני קליעה באבני קלע : “כל זה קולע באבן אל השערה ולא יחטיא” (שופטים כ, 16). מני אז נודעו גם כקשתים, ואת מיומנותם המקצועית משבץ המקרא לימי דויד.
הצו שמורה דויד בדבר הנחיצות בהוראת השימוש בקשת (“ללמד בני יהודה קשת”), לצד העדות על יהונתן היורה חיצים למטרה, מעלה לפנינו את תמונת המאמנים, המדריכים המקצועיים, שהורו את חניכיהם, כפי שידוע לנו הן מן העדויות המצריות והן מאלו האשוריות.
התמונה מושלמת על-ידי הפסוק מספר איכה: “דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ”. היינו, ירי חיצים למטרה מוצבת, כדוגמת המטרות הניצבות במצרים הקדומה.
זאת ועוד, איזכור הפסוק בספר איכה, לא בהקשר הצבאי ממש, אלא כסמל, כדימוי, כמטאפורה, מצביע על נפיצות התופעה בקרב הציבור, שהרי לא היה מוצא הסופר המקראי כל טעם להביא לידיעת הקוראים דימוי שאינו מתיישב עם ידיעתם.
ולסגירת המעגל של ראשית הרשימה הנידונה: פעילות גופנית, ספורטיבית, נובעת מפעילות קרבית, צבאית, אשר מתיישנת ומאבדת אט-אט את יסודותיה המקוריים (הצבאיים). התקופה המקראית מהווה, איפוא מעין סרגל זמנים היסטורי, שבו מתהווה תהליך הדרגתי של אימוץ הקשתות ופיתוחה ויצירת הבסיס לשלב הבא, המאוחר יותר, של קשתות ספורטיבית.

ריכוז מאמריו של ד”ר יחיעם שורק באתר הידען

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~270695415~~~185&SiteName=hayadan