ג'ודי לין (תרגום: דיקלה אורן)
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/roboticreceptionists2.html
אולי לא משלמים לה, אך חברת הסגל החדשה של אוניברסיטת קרנגי מלון עושה כל מה שפקידת קבלה טיפוסית צריכה לעשות: נותנת הוראות כיצד להגיע למקומות, עונה לטלפון – ואפילו מרכלת על הבוס.
“וואלרי” נחשבת פקידת הקבלה הרובוטית בעלת האישיות הראשונה בעולם, אמרו דוברי האוניברסיטה בים רביעי. פקידת הקבלה הבלונדינית מדברת עם אנשים על הבוס שלה, הפסיכיאטר שלה וחלומה להפוך למארחת בלובי.
“רצינו להעניק לה אישיות מקופחת, כזאת שנאבקת להצליח בעולמם של בני האדם,” אמר קווין סנייפס, 26, סטודנט בוגר לדרמה, אחד מארבעת הכותבים, שהגו את דמותה הבדיונית של וואלרי. “אחרי כמה שעות עבודה היא הופכת קצרת רוח, אבל היא יכולה להיות גם מקסימה.”
הפרויקט הנו פרי שיתוף פעולה של שנתיים וחצי בין המחלקות למדעי המחשב והדרמה של אוניברסיטת קרנגי מלון. מטרתו הייתה ליצור רובוט בעל כישורים חברתיים. דוברים מטעם האוניברסיטה אמרו, כי טמונות ברובוטית אפשרויות מסחריות, וכמו כן מחלקת הדרמה עשויה לשלב אותה בקברט מוזיקלי – וזאת למרות גובה ואיכות הצליל המוגבלים אליהם היא יכולה להגיע.
“אין לה מושג שהיא גרועה בשירה,” אמר סנייפס.
וואלרי היא מעין מכשיר מוזר בעל פנים דיגיטליות מונפשות, המופיעות על תצוגה ממוחשבת, והיא יושבת לה בנוחות בתא שהוכן במיוחד בשבילה באולם הכניסה של הבניין למדעי המחשב באוניברסיטה.
בעזרת יכולתה לחוש תנועה היא מברכת לשלום מבקרים, כשהם מתקרבים אליה. כתבו לה שאלה בעזרת מקלדת, והיא תיתן לכם הוראות כיוון ברחבי קמפוס פיטסבורג ותעדכן אתכם לגבי מזג האוויר.
יוצריה של וואלרי מקווים להתקין עליה תוכנות לזיהוי פנים וקול. כמו כן הם רוצים להעניק לה מראה חי יותר על ידי שיפור פניה.
ואולם, לוואלרי יש את הגבולות שלה. כדי לתקשר איתה יש להשתמש במקלדת, והיא מבינה רק שאלות פשוטות.
“לא באמת בנינו רובוט עם ההבנה שיש לבני אדם (לגבי סביבתם),” אמר רייד סימונס, פרופסור במכון לרובוטיקה של האוניברסיטה. “היא יוצרת את האשליה שיש לה מודעות חברתית גבוהה מזו שיש לה באמת.”
פקידה רובוטית ושמה ואלרי
מאת גיא הופמן, הארץ, 5/4/04
לצעירה שבכניסה למחלקת מדעי המחשב בקארנגי מלון יש נימוסים מושלמים, חיוך מזויף וז'רגון קלישאתי, אבל חסר לה משהו קטן כדי להיות אמריקאית מושלמת – נשמה
בוסטון. בפרק האחרון של הסדרה על אודותיה מתוודה פקידת הקבלה הרובוטית על מקרה מצער שהיא חשה אחראית לו: “גרמתי לילד קטן לבכות היום”, מספרת ואלרי, עיניה הכחולות עצובות. “אני רק מקווה שהמנהל לא יגלה את זה. בסך הכל ניסיתי לבדר את היצור. מאיפה לי לדעת שבני אנוש צעירים חושבים שרובוטים מזמרים זה דבר מפחיד? ברצינות: לפעמים אני חושבת שאתם, בני האדם, רגישים מדי. אולי אם הייתם עשויים ממתכת לא הייתם נבהלים מכל ראש מסתובב שאתם נתקלים בו. בסך הכל אני רוצה שבני אדם יאהבו אותי, לא יברחו ממני. אולי אני פשוט צריכה להתאמץ כדי להיות נעימה יותר…”
בנקודה זו ואלרי מותחת את פניה הדיגיטליות לחיוך מזויף, אם אפשר בכלל לדבר על זיוף במקרה של יצור וירטואלי. נעים הוא לא, החיוך הזה. נהפוך הוא: נדמה שהוא יכול להפחיד גם בני אנוש צעירים פחות.
אבל ואלרי לא פוסקת מעבודתה בגלל מקרה אחד. בקול מתכתי ותווי פנים זוויתיים מקבלת פקידת הקבלה הרובוטית הראשונה “עם אישיות” (כך טוענים יוצריה) את הבאים למחלקת מדעי המחשב באוניברסיטת קרנגי מלון (CMU) בפנסילווניה. עבודתה: לתת הוראות ניווט למבקרים, מידע על המחלקה ובעיקר לבדר את המבקרים בסיפורים אינספור.
את המבקרים היא מגלה על ידי סורק לייזר המזהה תנועה, אבל בינתיים ואלרי לא מבדילה בין אדם למשנהו ומתייחסת לכל תנועה באופן זהה. היא גם לא מסוגלת לשמוע קול אדם – יש להקליד את השאלות שמופנות אליה באמצעות מקלדת המונחת לפני הרובוט. מבחינה פיסית, ואלרי מורכבת ממסך מחשב מתנועע עליו מוקרנים פנים של אישה. המסך ממוקם מעל גוף נייח לבוש בז'קט מכובד וצעיף של דיילת קרקע כרוך על צווארו ברישול חינני, והמבנה הזה יושב מאחורי דוכן קבלה שנראה כמו תפאורה של מחזה זול. שלא במקרה.
ואלרי היא פרי שיתוף פעולה בין בית הספר למדעי המחשב והמחלקה לתיאטרון ב-CMU, אוניברסיטה הנחשבת לאחד המובילות בארה”ב. ובזמן שהחוקרים מהמכון לרובוטיקה בנו את החומרה ופיתחו את התוכנה שמאפשרת לואלרי לתפקד, היו תלמידי התיאטרון בפרויקט אמונים על פיתוח אישיותה של ואלרי.
על אישיות זו אפשר ללמוד מהסיפורים שהיא מספרת למבקרים, משיחות הטלפון האינסופיות שהיא מנהלת ומהבלוג הדליל אותו “היא” כותבת באתר הפרויקט. מי שמתעניין יכול לעקוב אחר הרפתקאות הרובוט בחברת בני האדם, תקוותיה של ואלרי להיות זמרת, ומערכות היחסים קורעות הלב שהיא מנהלת עם מכונות ומכוניות. בשתי מלים: משעמם מאוד.
עם כל הכבוד לפרויקט המושקע שלקח שנתיים וחצי לפתח, קשה לי להאמין שמי מהסטודנטים שכותבים את הטקסטים לוואלרי יכול לצפות למשרת תסריטאי באחת מסדרות טלוויזיה המשודרות בזמן צפיית שיא. סיפוריה של האשה-רובוט משמימים, אישיותה שטוחה והבעות פניה לא משכנעות. לבד מהעובדה שהיא רובוט שמחופש לילדה בת חמש ששדדה את ארון הבגדים של אמה, קשה להבין מדוע מישהו ייהיה מעוניין לעצור לידה ולהאזין לקולה הצורמני אפילו יותר מדקה.
גם בצד הטכנולוגי אין מקום להתרגשות גדולה. מבחינה מכאנית ואלרי היא לא יותר “רובוט” מאשר חצובה מונעת שאפשר למצוא מאה כמוה בכל אולפן טלוויזיה. האנימציה שלה מקוטעת ואיכות הגרפיקה התלת-ממדית מזכירה את משחקי הסטריפ-פוקר משנות ה-90 המוקדמות. וגם בלב לבה של הרובוטית, במנוע הרגשות שלה, אין בשורה מעניינת. ואלרי מגיבה באופן מתוכנת מראש ועל פי התסריט אותו כותבים תלמידי התיאטרון. אין לה מודל מורכב של רגשות או של אישיות. ריד סימונס, חוקר במכון הרובוטיקה, מודה בראיון לסוכנות אי-פי על המובן מאליו: “אין לנו רובוט שיש לו הבנה כמו שיש לבני אדם”. והוא מוסיף כדי להסיר כל ספק: ואלרי “יוצרת אשליות שהיא יותר מודעת חברתית ממה שהיא באמת”.
יש שיגידו שכל פרויקט מסוג זה לא רק נידון מראש לכישלון אלא גם מיותר מעיקרו: וכי למה לנו בכלל רובוטים עם התנהגות חברתית? אני חושב שזה לא נכון, אך למען הגילוי הנאות אציין שגם אני עוסק במחקר בתחום הרובוטים שלהם מאפיינים חברתיים.
הנחת היסוד של החוקרים ב-CMU נכונה – ניתן לצפות שבעשור הקרוב ימצאו רובוטים את דרכם למשרדים, לבתי החולים ואפילו לבתים שלנו. ארה”ב ויפאן, שתי מדינות ששוק העבודה המידלדל שלהן מחייב אותן למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות התעסוקה שלהן, בודקות כבר עכשיו אפשרויות לשלב רובוטים בטיפול בחולים או במשרות פשוטות בסופרמרקטים ובמקומות ציבוריים דומים. בתרחיש כזה, היכולת של הרובוטים להבין אותנו במונחים חברתיים ולהציג את היכולות החברתיות שאנחנו מצפים להם מבני אדם אחרים תאפשר להם לעבוד באופן מהיר יותר, חלק יותר וגמיש יותר.
אבל במקרה של ואלרי שני הצדדים בפרויקט בחרו בפתרונות פשוטים מדי שכופרים בעיקר. התנהגות החברתית של הרובוט מסתמכת יותר מדי על התסריטים המוכנים על ידי בני אדם, והתוצאה היא ישות פשוטה מדי שלא טמונות בה מסקנות מדעיות שניתן יהיה ליישם במקום אחר בעתיד. בתחום הסיפורת נראה שהמחלקה לתיאטרון התבשמה בידיעה שרובוטים זוכים כעת למעמד כה חסר תקדים בתרבות הפופולרית, שהם הסתפקו בשרבוט דמויות משעממות ובסיפורים עמוסים בסטריאוטיפים ובדיחות קרש.
קישור לכתבה המקורית ביאהו
ידען הרובוטיקה
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~776450734~~~65&SiteName=hayadan
